ביקורת ספרים: על “עיר ימים רבים” מאת שולמית הראבן

את “עיר ימים רבים” של שולמית הראבן קניתי בעקבות סקר שערכתי בבלוג באוגוסט האחרון ובו שאלתי על הספרים העבריים הטובים ביותר. אמנם הספר הגיע רק למקום ה-11, אבל כשעמדתי כמה שבועות מאוחר יותר מול מבחר ספרי יד שניה, זכרתי היטב את ההמלצות עליו.

אם לומר את האמת, ספרות עברית, במיוחד זו הותיקה, תמיד נשמעת לי משעממת ולא מושכת. כשהבנתי שהספר של הראבן עוסק בירושלים המנדטורית התחלתי לנחור למפרע. אולי זו האובססיה של הספרות העברית לעסוק בשנים שסביב הקמת המדינה, בדלות היחסית שהייתה כאן, באידיאלים אל מול עבודות היומיום – אולי כל העומס הזה (יש שיאמרו עושר ספרותי ורוחב יריעה) גורם לי להתרחק מראש. אני מעדיף לקרוא על ניו יורק, לונדון, ברלין, פריז, טוקיו, מוסקבה או בואנוס איירס, ובלבד שלא אצטרך לדמיין שוב את כל אותו הכיעור ששרר כאן במחצית הראשונה של המאה הקודמת.

כך שאפשר להבין שניגשתי לקריאה בעיר ימים רבים בתחושה מסוייגת מעט. מה שבכל זאת מצא חן בעיני בעותק המהוה שהגיע מספרית קיבוץ עין דור (כך לפחות על פי החותמת), היא העובדה שמדובר בספר קצר (189 עמ’), ושבכל כמה פסקאות ישנה שורת רווח; אני נורא אוהב ספרים שיש המון מקומות לעצור בהם, ולא צריך לחכות עשרות עמודים עד לנקודת היציאה הבאה. ההפסקות הרבות שהספר מאפשר נוסכות עלי רוגע ונעימות.

הספר נפתח במשפט מצוין: “אביה של שרה, כיוון שמעולם לא פגש את המוסר, כנראה ויתרו לו עליו”; זהו משפט שיש בו גם עומק וגם הומור מסוים – שני אלמנטים ששזורים זה בזה לכל אורכו של הספר. ומכאן והלאה מספרת הראבן על החיים בירושלים המנדטורית, כשהיא מתמקדת בעיקר במשפחת אמריליו – משפחה ממוצא ספרדי שנמצאת דורות רבים בירושלים (לא בדיוק המודל הציוני המוכר).

בתחילת הקריאה חשבתי שהראבן נופלת לנוסטלגיות-יתר (היא כתבה את הספר בשנות ה-70, הרבה אחרי המציאות העלילתית), ולרגעים מסוימים סיפוריה על אותן משפחות ירושלמיות נשמעו לי כמו אותו חיקוי שעושים בארץ נהדרת לקובי אוז (טיפקס) שמלהג בלי סוף על איזו אסליות מתקתקה שהייתה פעם בשדרות. אבל ככל שהתקדמה העלילה הנוסטלגיה התפוגגה והספרות הרימה את ראשה.

כשסיימתי את הספר כבר אהבתי מאוד את האווירה, את הדמויות, את החלומות המנופצים של כל אחת ואחת מהן ואפילו את ירושלים המנדטורית שכל כך סלדתי ממנה בתחילה. כמעט התאכזבתי מהידיעה שתכף כל המשולש הזה בין יהודים, ערבים (נוצרים ומוסלמים) ובריטים הולך לעבור מטמורפוזה לכדי “ישראל” ו-“הפלשתינים”. אין כאן כמובן שום עמדה פוליטית, אלא בעיקר הבעת צער על עלילה שמסתיימת בעוד הקורא יודע שהשינוי המהותי באופיו של המקום הוא בלתי נמנע; עלילה כזאת כבר לא תוכל להתקיים בירושלים שלאחר ימי המנדט (לטוב ולרע).

שולמית הראבן. מתוך ארכיון הנשים היהודיות

שולמית הראבן נחשבת לסופרת משמעותית למרות שכתבה בתקופה בה מעט מאוד נשים בישראל כתבו רומנים “רציניים”. בזמן הקריאה ניסיתי לחשוב האם יש משהו נשי בכתיבה שלה. לצערי, אני חושש שהתשובה שלילית. יכול להיות שהדרך היחידה של הראבן להתקבל למילייה הספרותי כסופרת ראויה, היה לכתוב באותה עברית חכמה, יפה ומאופקת שמאפיינת את הסופרים הגדולים של העברית, מעגנון ועד עוז ויהושע; אבל תהא אשר תהא הסיבה – קשה להבחין בכתיבתה במאפיינים שמבדילים אותה באופן משמעותי מהספרות העברית שנכתבה בידי גברים.

כמובן, עצם העובדה שסופר משתייך למין ומגדר מסוים אינה מחייבת אותו לכתוב כמייצג של אותה אוכלוסיה, אבל בכתיבתה של הראבן ניכר הנסיון לשמור על כללי המשחק וכללי הכתיבה שקבעו הסופרים ממין זכר שעיצבו את הספרות העברית בראשיתה (ואולי עדיין מעצבים).

ירושלים בשנת 1933 (מתוך ויקפדיה)

דווקא על רקע השעמום המנדטורי שציפיתי לו, הפתיעה אותי העובדה שהספר משופע בהומור. לא ניתן לומר שהוא ספר מצחיק במהותו, אך הראבן מצליחה בכל כמה עמודים לשזור פיסת הומור אבסורדית או מקברית בטיימינג קומי שלא היה מבייש את גדולי הקומיקאים. “כמה יפה יכלה הארץ הזאת להיות לולא היו בה אנשים,” אומרת דמות משנית במיוחד בשם ג’ים סיוול. “לא, גברת שרה, זה לא אסור לחפש אושר. זה רק מאוד-מאוד וולגרי,” אומרת דמות מרכזית הרבה יותר בשם ד”ר ברזל. והנה עוד קטע משעשע שמספר אמציה לאחותו חולדה:

למרות אי אלו הסתייגויות שהבעתי ברשימה הזו, ולמרות סלידתי המסוימת מהנושאים בהם נוהגת לעסוק הספרות העברית, “עיר ימים רבים” של שולמית הראבן הוא ספר נפלא. בפחות ממאתיים עמודים הוא פורש חיים שלמים של תושבי ירושלים בימים ההם, יוצק לתוכם עומק פילוסופי שגורם לקורא להרהר בנושאים כמו לאומיות, דת, נישואין, נאמנות ואפילו במטרת הקיום של האדם, ובתוך כל אלו שוזר הומור נהדר, מאופק וחד.

נדמה שאי אפשר לבקש מספר הרבה יותר.

_________________

עיר ימים רבים, שולמית הראבן. הוצאת עם עובד. 189 עמ’.

ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן.