הנביא חזר מהעבודה רעב ועייף. הוא אכל משהו קטן שמצא במקרר ואחר התיישב ללמוד קצת ראשונים קצת אחרונים, רחץ גופו ועלה על יצועו ומיד נפל בתרדמה. חזיונות ישנים וחדשים הסעירו את תנומתו; השור הנוגח בנשר בגיא צחיח; ההר האדום המתפצל לשתי גבעות הנמסות לכדי אפרפרות; הבוס שלו שמקבל קידום; הכתר מדבש שננעץ בשיני הזאב; אך משהתעורר, כהרגלו, לא זכר דבר. רק לילה שחור ומהיר.

הנביא הגיע לעבודה באיחור של כמה דקות בגלל האוטובוס, אבל איש לא שם לב. הוא התיישב במקומו והחל במלאכתו. בהפסקת הצהריים מישהו שאל אותו מה השעה ואחר שענה לו התפתחה השיחה והם דיברו על המצב הכלכלי הקשה ושלא קל לחיות כאן ושצריך לעשות משהו, שדברים ישתנו, שמישהו צריך לקחת אחריות ושזה בלתי נסבל שאנשים רעבים בבית בערבים.

הוא התפלל מנחה ושם כמה מטבעות לצדקה וחשב על אמא שלו – אם היא זקוקה למשהו, אם אחד האחים ביקר אותה לאחרונה, אם היא שמחה, סידר כמה כסאות במתחם המאולתר שבקניון ליד העבודה, אמר ״חזק וברוך״ לגבאי ולחזן וחזר למושבו במחלקה.

לקראת סוף היום קרא הבוס לנביא למשרדו. אחרי שסיפר לו קצת על שתי הילדות שלו ועל התקדמותן בבית הספר נאלץ להודיע לו ש״בעקבות צמצום, ובאמת שלא מתוך אי שביעות רצון מקצועית, אלא אך ורק כי צריך לנגוס קצת בשומנים של החברה, אנחנו נאלצים להיפרד ממך. כמובן שתקבל את כל מה שמגיע לך בעקבות המהלך, ובאמת שאנחנו לא שמחים מזה ואנחנו מקווים שיהיה לך טוב בהמשך הדרך, איפה שלא תמצא את עצמך״.

הנביא חזר לביתו והתיישב על הספה, בוהה בקיר הלבן מולו. הוא ניסה לפתוח ספר, לשתות תה, לעשות משהו עם הנשמה הכבולה לגופו הכבול לנשמתו, אבל אט אט עפעפיו החלו מפרפרים ועיניו נעצמות, גופו נשמט והוא נרדם, עמוק, עמוק, עמוק, עמוק; לילה יורד בוקר עולה והוא ישן; שחרית, צהריים, מנחה, ערב, ערבית, לילה, הוא ישן, עמוק, עמוק מאוד.

הנביא התעורר בין בוקר לצהריים ביום שאחרי היום שאחרי הערב בו נרדם. השינה הייתה שחורה וארוכה, ורק טיפות קטנות של החלום האחרון מטפטפות על מצחו; הוא בים והמים כחולים והשמיים כחולים-לבנים, והוא מרגיש את זה, בגופו, בתודעתו, שהמים כחולים והשמיים כחולים-לבנים, וקול עמוק של שופר רחוק מקמט את האוויר, והמים אט אט שוטפים את השמיים, ואותו, וקול השופר הולך וגובר.

הוא התעורר, ועיניו היו חנוקות עמוק בתוך גרונו.

הוא לא רצה ולא ראה סיבה ללכת לעבודה. גם אם הם מצפים לשבועיים אחרונים של חסד קרוב לוודאי שאיש לא ירגיש בהיעדרו.

הנביא צדק. גם אחרי שמשך עצמו בכח מן הספה, התלבש ועלה על אוטובוס, ולו רק כדי שלא לשקוע עמוק יותר, גם אז ואחרי כן איש לא צלצל לדרוש בשלומו.

האוטובוס דהר במורדות והנביא ישוב כפוף גוו בוהה קדימה בחלל, מניפת עצים מתנופפת מבעד לחלון. הוא חשב אולי לפתוח באיזו מסכת או לחזור בראשו על פסוקים שהצליח לשנן לאחרונה, אבל באנחה אחת וויתר על הרעיון.

האוטובוס הגיע לתחנתו האחרונה והנביא צעד אל תוך בית החולים.

כשאישתו וילדיו נפגעו מרכב שעבר באור אדום הוא הצליח להזיל דמעותיו רק בשני מקומות – בבית החולים, כשאשתו בחדר ניתוח ועל ילדיו עדיין לא נאמר לו דבר, ובבית העלמין, כשנטמנו זה לצד זה, אמא ושלושת ילדיה. 

הוא התיישב על הספסל לצד המעשנים בחלוקים כחולים ועמודי ההאכלה שלהם ובהה קדימה בשער ההולך ומתמלא ומתרוקן ומתמלא.

המלאכים דילגו מקומה לקומה, מכחילים ומאדימים, ומתבהרים ומתכהים, עולים ויורדים בחלל פתוח, נשטפים בקיר של אש ועשן, נאכלים ומתכלים, מתהפכים ונשטפים, רוקדים במעגל, מחייכים, בוכים, המלאכים והשרפים וחיות איומות וצהובות ונמרחות, מתאחדים ונפרדים ותמיד חוזרים למקום אחר משהיו בו, המלאכים רוקדים, כל אחד לפי קצבו, מתהווים כל פעם לכדי הוויה שונה.

והנביא בוכה. בוהה ובוכה. מבטו מטשטש, קולו לא נשמע, בוכה ובראשו מהדהד קול שופר גדול, עולה ויורד, כמו אזעקה, נאקה, זעקה.

הנביא ביקש לקום וללכת, להשתחרר, להבין שזה נגמר, שצריך להמשיך הלאה, להמציא עצמי מחדש, למצוא עצמי מחדש, להקשיב לגחלים הלוחשות, לרוח בהרים, לעשות רצון ה׳. אבל הרוק חנוק בגרון ולא יורד, והלב עדיין אבן, ותהליכים לא יכולים להיות מלאכותיים, הם צריכים חיות, הם צריכים להתרחש, להתגלגל, לבעור ולרקוד בלהבות. הנביא נעמד והחיות והשרפים ואראלי החולים הביטו סביב ומלמלו חשמל. 

בילדותו היה אביו עובד ימים כלילות בעבודות כפיים מזדמנות – סבלות, נגרות, תיקונים, שיפוצים, הובלה, חליבה, סחיבה, כל מה שהרשת הארוכה של קשרים חברתיים שרקם הצליחה לזמן לו, כדי לכלכל את אשתו ועשרת ילדיהם. רק את בנו הבכור היה יכול לקחת אתו בכל הזדמנות שמצא לנסוע ולפקוד קברי צדיקים. הם היו יוצאים עוד לפני עלות השחר, באוטובוס או בטרמפ שהצליח האב לארגן, והאב היה מניח בידי בנו חופן מעות ועוטף אותו בטלית ולוחש על אוזנו ״הנשמה מחוברת במיתרים דקיקים של אור למקור הכל, ואנחנו צריכים לנגן עליהם, לשמוע את הצלילים של הרקיע שלנו״. הם היו בוכים ומתפללים ורוקדים והאבנים היו שרות והעשבים מנגנים והקברים היו נעשים בריכות ומעיינות ונחלים, היו כולם שותים ממי החיים. הילד היה מתנענע והטלית מתבדרת לכל כיוון ורבי שמעון ורבי טרפון ורבי מאיר צוחקים בקול רם ונישא. 

כעת הוא בוכה ומתפלל וזועק, רועד ומתנדנד, אבל הקברים דוממים, הילדים לא מדברים, האישה לא שרה, רק אבנים ועוד אבנים, שותקים, פרודים, קרועים, הוא משתטח עליהם ופורש ידיו, מביט מעלה לתכול השמיים וזועק בלחש ״ריבונו של עולם, אבי, מלכי, אלוהיי, מלך מלכי המלכים, שוכן עד, מרום וקדוש, יודע אני שאיני ראוי לחסדך הרב והגדול, שעוונותיי מכסים על כל מעשיי, שאתה מלך רם ונישא רחום וחנון ואני כולי רימה ותולעה. ומה נשאר ממני ריבונו של עולם, להתפלל איני יודע, קולי דל ודק, וליבי אבן שהתנפצה, כפוי טובה, לא יודע להודות על כל הטובה שעשית עמדי, תראה כמה עצוב אני, ריק וחסר, מטומטם וסתום, אבל איך אצא מזה אבי מלכי? איך אחדור את מעטפת הריק שעטיתי על חיי, איך אשוב ואמצא ואשמח ואודה בגאון לאדון כל העולמים? תפוס אותי בשיערות ראשי ומשוך אותי מתוך התהום שהשלכתי עצמי לתוכה. אני יכול לבקש ממך שאזכה לבריאות ופרנסה טובה ושמחה ותפילה זכה ולימוד תורה אבל אני רק רוצה שתעשה בי כרצונך, שתוליכני בדרכך הטובה והמיטיבה. ריבונו של עולם אני רוצה להיות כולי שלך, שמעשיי יהיו רק בשבילך, אבל יודע שאני לא באמת מתכוון לזה. תאחד לי רצון עם כוונה ומעשה, שפי וליבי יהיו שווים משהו למענך״, הוא הטמין את ראשו בין בית שחיו והרטיבו בדמעות, נאנח עמוקות והשתטח סופית בידיים פרושות.

את הדרך הביתה כבר עשה ברגל. לא היה לו כח לאוטובוס או כסף למונית והאוויר היה נעים. הדמעות יבשו והוא צעד והתנועה, כמו לא מעט פעמים אחרות, נתנה בו משהו חדש, קטן ובלתי ניתן להגדרה.

הוא הלך ובראש בראשית וויכולו השמיים והארץ והאדם ידע את חווה ונע ונד תהיה בארץ וזה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו, הוא התיישב על ספסל להסדיר הנשימה ולהשלים הכתובים עד לעיני כל ישראל, טעם הפסוקים התגלגל בפיו כמו סוכרייה על מקל, עד שהוא עלה לביתו התיישב על שולחנו למול החלון הפתוח והרוח ברוך על פניו ושם סוף סוף, אחרי הרבה זמן, הרגיש בבית.

הלילה היה קר והוא לא התלבש בהתאם והתעורר עם צינון קל. תוך כדי שיעול ולגימת תה של בוקר רסיסים של חלומות פגעו בתודעתו, אך יותר משהצליח לאחוז במשהו ממשי החל לבו להמשך אל מחברת בה כתב את חלומותיו לפני כמה שנים. היה אז שיעור קבוע שהנביא היה פוקד בכל שבוע ובשיעורים היה הרב חוזר ואומר שראוי שאדם ירשום את חלומותיו בכל בוקר, ולפעמים גם בתוך הליל עצמו, כשחלום ממש מסעיר אותך ואתה פוקח עיניך ולא מצליח להרגע, הוא אמר שזה יכול לפתח יכולות פנימיות עמוקות, שהחלומות הם שער לאינסוף, שזה יכול לחדש ולהעמיק את הקשר עם הקדוש ברוך הוא, שכך אנחנו יכולים לקבל את המכתבים שהקדוש ברוך הוא ממען לנו, שכך נבין טוב יותר את המציאות ואת מה שמעבר לה, וכמובן שגם את עצמנו.

באוטובוס הנביא הצטנף בסוודר החמים שלבש, ראשו שקוע במחברת בעטיפת קרטון דקה וכותרת בכתב יד קטן – מראות.  

האוטובוס קפץ הרבה והרעיד את הנביא ומחברתו, אך בכל זאת הוא הצליח להתרכז בכל פיסת כתב של חלום כאילו הופיע באותו הרגע, נזכר וחווה את פרטים העלומים שמסתתרים בין השורות, את הבועה ההזייתית שמתנפצת עם כל יקיצה, גופו מזמזם וזז ממיני תחושות משונות שבאות על האדם עת חלימה – איך זה להתעלף בחלום, איך זה לטבוע בחלום, איך זה למות בחלום, איך זה להקיא בחלום, איך זה לישון בחלום, איך זה לדבר עם אלוהים בחלום – גופו מטלטל מכל זכרון חד ומכל תזוזת גלגל, עד שהוא כמעט ומפספס את התחנה בה עליו לרדת.

בעבודה העובדים עבדו והנביא נכנס בדממה בורקת ומיד החל לעבוד במרץ. מלפניו ומצדדיו מבטים הוגנבו אליו מדי כמה רגעים אבל הוא לא שם לבו לעניין והמשיך להקליד למחשב. השמועה על עזיבתו כבר גונבה לאוזני האנשים  והיעדרותו בימים האחרונים רק העלתה את רמת הסקרנות והלחשושים של עמיתיו.

עד שניגש אליו עמיתו הממונה על קשרי החוץ בחברה הספיק הנביא לטפל בשלושה תיקים חשובים שסומנו בכוכבית כתומה המיידעת על מידת משמעותם לחברה.

העמית טפח על כתפיי הנביא ודרש בשלומו ושאל מה יעלה בגורלו כעת ״אחרי ש… אתה יודע, שמענו מה קרה, ואתה יודע שכולנו מעריכים אותך פה, וזה לא קל, לא לנו ובטח לא לך, ואתה כאן כבר לא מעט זמן ולמרות שאתה שקט כולם הכירו אותך והרוב גם העריכו אותך – אני אף פעם לא ראיתי אותך עושה טעות ולא מודה בה ולוקח אחריות ותמיד עשית הכל על הצד הטוב ביותר, באמת, ואנחנו יודעים שזה לא הוגן לעשות לך את זה, במיוחד אחרי כל ה… אתה יודע… הסיוט של כל אחד, שזה יקרה לו, ובאמת שרק טוב מגיע לך. אבל אתה יודע איך אומרים, הכל לטובה, לא סתם אומרים את זה, ואתה איש מאמין, אתה בטוח יודע את זה, לא סתם דברים קורים. אז באמת ככה אספנו כולנו סכום קטן, וקנינו לך את זה, ושיהיה לך באמת בהצלחה בהמשך הדרך ושתדע להפוך את הדברים הקשים לדברים משמחים״ והגיש לו בקבוק שקוף ותווית שחורה, מה שהתברר לנביא ממבט חטוף כבקבוק וויסקי, אחד משובח כנראה.

העמית לחץ את ידו של הנביא ושאל ״אתה רוצה אולי להגיד משהו?״. 

הנביא הביט סביב חטופות וחזר אל עיניי העמית והשיב ״לא, לא נראה לי. אני לא אוהב לדבר מול קהל״.

״בכל זאת, הרבה שנים היית פה. אם לא משהו על החבר׳ה אז אולי על העבודה שעשית, משהו שלמדת ממנה, מהמקום? אולי תתגעגע למשהו? לא יכול להיות שאין לך מה להגיד״.

הנביא ספק שפתיו. ״שמחתי לעבוד פה. למדתי כאן הרבה דברים. אני מקווה שכשאסתכל אחורה על התקופה פה יעלה חיוך על פניי. תודה״.

כמה עובדים השמיעו מחיאות כפיים בודדות והחלו לפטפט אחד עם השני ואז חזרו למקומתיהם לעבוד. הנביא התיישב גם כן, הניח הבקבוק ליד המקלדת, הביט לאחור לרגע, לוודא שהטקס באמת תם, ושב והקליד.

בסוף היום הנביא חזר הביתה והוציא מהארון את התמונות שלה ושל והילדים. למרבה ההפתעה, הוא הצליח לבכות קצת.

הוא בהה ובכה וחשב על הדברים שנשא בעבודה, אולי היה צריך לדבר אחרת. אולי היה צריך להגיד איזה דבר תורה על פרשת השבוע המתקשר לפרידות, לעזיבות, למשא כבד, או לספר סיפור משמעותי מהתקופה שלו שם. קשה לחשוב עכשיו על משהו משמעותי. 

שנים כבר שלא שתה ויסקי. מדי פעם בבית הכנסת היה שותה כוסית ערק, אבל גם את זה לא עשה כבר זמן רב. הוא מזג לו כוסית ומתוכה הביטה בו השתקפות מראה הנביא; זקן עבות לבן ושחור, מקיף עיניים אדומות ונפוחות ואף בולט כבלוט, וביניהם כל הדברים הקטנים שמרכיבים פנים ונפש וחיים שאף פעם לא עומדים בזכות עצמם ואינם ניתנים לתיאור, אבל הם הם שמספרים את הסיפור שאף פעם לא נוכל לשמוע.

***

אלעד נבו, 26, יליד ירושלים, נשוי לרעות ואב לאור. עובד כמטפל באוכלוסיות מיוחדות. לומד בישיבת הגולן. 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com