סיפור קצר: “תיקון הלב” מאת אברהם בנמלך

מאת | 2015-03-02T04:23:39+00:00 2 במרץ 2015|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , , |0 תגובות

חזרתי להיות בשר ודם. עד לפני דקה או שתיים הייתי רובוט. פעלתי כמו מכונה וכאילו ללא מחשבה. ברגע הראשון לשובי לחברת בני אנוש לא חשתי בעייפות הרבה ורק כאשר פשטתי מעלי את המדים הירוקים והשלכתי אותם אל הסל הגדול שבפינה, החלה לאות פושטת בי. אלא שלא כתמיד, שלאחר ניתוח מסובך , אני נותר מתוח ומודאג לגורלו של מי שחיטטתי בקרביו, הפעם לא  דאגתי. עול כבד ירד מעלי. וכך בעת ובעונה אחת הייתי עייף עד מוות ועם זאת חופשי ומשוחרר.

בצאתי מהחדר והבגדים עודם עלי לא הפניתי מבט לעבר האיש שהצוות רכן מעליו, תופר את התפרים האחרונים, מנתק כמה מן הצינורות ומחבר אחרים במקומם. יצאתי מהחדר הקר, שמנורות גדולות האירו כל פינה שבו, בעוד המוניטורים מצפצפים. התפקיד שהטלתי על עצמי תם וכלל לא עניין אותי אם גם נשלם. לא פניתי לדבר עם הקרובים. זאת הותרתי לסגני המלומד.

הגוף, מי כמוני יודע, הוא מכונה שלא תמיד פועלת לפי התוכניות. אבל האם יש משהו שכן פועל לפי תוכנית? לפני כל ניתוח אני מכין תוכנית. אבל רק לאחר ככלות הכל מתברר אם היא הוצאה לפועל כמתוכנן. והיה והתוכנית נכשלת במי האשם?

בשעת הניתוח כל העולם כולו אינו קיים. רק אותו גוף שהתוכנית למדה להכיר על קרבו וכרעיו. והיא גם יודעת כי הבלתי צפוי הוא מה שבאמת צפוי.

אני שב להיות בן אנוש בהסירי מעלי את הכובע הירוק, ואת הכפפות. רק אז אני מתחיל להרהר בחולה כאדם ולא כמצבור של איברים שבתוכו נברתי . אבל עכשיו, בניתוח הזה שהסתיים, לא עלה בי אפילו בדל הרהור של דאגה או הזדהות עם ועל בעליו של הלב השבור שתיקנתי. אחת היא לי אם יחיה, אם ימות? אני את שלי עשיתי.

אבל אז אחזה בי בושה. אדישותי לגורל המנותח הכעיסה אותי. בזתי לעצמי על ששמחתי בהצלחת התוכנית ולא בהצלת המנותח. עליכם לדעת וזהו לב העניין כי לפני שזיהיתי אותו, רציתי להיות המנתח שיציל אותו ממוות. זה היה אמנם ניתוח עם סיכונים רבים. אבל דווקא בשל כך חשקתי להיות המנתח. כמו כל רופא גם אני שואף לחולל פלאות. ניתוח כל כך קשה לאדם כל כך חולה ראוי בהחלט למאמר מדעי מוסיף יוקרה.

 הוא לא היה בן עירי. מעולם לא אושפז בבית החולים הזה. הגיע להתייעצות דחופה, משום שיעצו לו לפנות אלי. ועכשיו ציפה למוצא פי. ידע כמוני שמצבו בכי רע. איש זקן. בעברו אירועי לב חמורים , וכלי דם סתומים . עכשיו גם נסתם המסתם האאורטאלי, הוא הבוכנה היושבת בפתחו של העורק הראשי וכשהיא נפתחת וננעלת היא מפעימה מן החדר השמאלי את הדם המחומצן אל העורק הראשי המחלק אותם בין כל חלקי הגוף. אמנם כדי להקשות עלי התיישנו עוד כמה ראשי איברים בגופו. והאיש, על אף מדאוביו ואולי דווקא בגינם, דבק בחיים בכל מאודו ובכל כספו וכאשר שמי הגיע אליו מיהר אלי לבקש עצה.

עוד בטרם בדקתי אותו ובעודי מעיין בסיכומי הרופאים ובתרשימי הבדיקות וכבר נחפז להבהיר לי לשם מה בא. רופאיו טענו כי לא יעמוד בניתוח לב פתוח וכי למזלו פותחה פרוצדורה חדישה ומהפכנית הקרויה בלשוננו TAVI, שבה משתילים מסתם חדש באמצעות צנתר. כששאל אותם מה הסיכויים להחלמה השיבו לו כי בצד הסיכויים יש גם סיכונים לרוב. רפואה אינה מדע מדויק. והגוף, במיוחד של ישיש וחולה גם הוא אינו מדויק ועלול שלא לשתף פעולה.

לפני שזיהיתי אותו, לא ידעתי את שמו. לא שלא עיינתי במסמכים ששטח בפני. אבל מול עיני ריצדו הנתונים. אין זאת כי צודקים כל אותם המאשימים אותנו שאין אנו רואים לפנינו את האדם אלא את המחלה. שאין אנו מתבוננים בעיניו של האדם אלא בניירות, בצילומים, ואחר כך במסך המחשב.

ואכן זאת עשיתי. והמסקנה הייתה בלתי נמנעת. דרך אחת ויחידה. לא צנתור…

– אתה חייב לעבור ניתוח גדול . ניתוח לב פתוח– אמרתי לו.

– למה ? קולו היה גבוה , צרחני ולא נעים. לא הופתעתי. כזה הוא קולם של בני אדם ברגע שנמסר להם גזר דין קשה – למה לא צנתור ?

– אדוני הנכבד – עניתי לו – אפשר להשתיל את המסתם החדש בתוך המסתם הבלוי באמצעות צנתר. אבל הבעיה שלך כפי שאני רואה בצילום ובתוצאות בדיקת המיפוי והאקו היא שבשל המסתם הסתום נאלץ הלב לדחוס את הדם בעוצמה רבה ועקב כך העורק הראשי שלך התרחב מאוד. ויש לך מפרצת. כלומר העורק שהתרחב נהיה גם דק מאוד ובכל רגע הוא עלול להתבקע. יתר על כן העורקים המסוידים שלך, נקטתי בכוונה מונח עממי זה כדי שלא להטריד אותו בתיאור מצבם הטרשתי של העורקים הסתומים והמודלקים, אינם מאפשרים את העברת הצנתר נושא ראש המסתם החלופי. ובמקרים כאלה כאשר דוחפים את הצנתר בכוח עלול להיווצר תסחיף טרשתי או קריש דם ולחולל אירוע מוחי. תפקידי כרופא מחייב אותי- אמרתי לו – להציג בפניך תמונה שלמה מבלי לעגל פינות או ליצור אשליות ולכן ירדה האופציה של צנתור.

– ואם בכל זאת ? קולו של הזקן רעד

– אז זה רע מאוד.

– עד כדי כך?

– בהחלט- אמרתי

– אז מה עושים?

– ניתוח דחוף. מחליפים את המסתם. מטליאים את אבי העורקים ואז אם המנתח יצליח ומזלך יעמוד לך תסור מעליך הסכנה המידית.

– וזה דחוף – הוא שאל ?

– מאוד- עניתי

– אני רוצה לשמוע חוות דעת נוספת – אמר האיש

– זכותך – עניתי . אבל תמהר. מפרצת היא כמו פצצה מתקתקת אם אתה מבין למה אני מתכוון.

הוא לא ענה. גם לא קם ממיטת הבדיקה. ואני חזרתי והתבוננתי במסמכים. ועכשיו גם קראתי את מכתבי השחרור מבתי החולים שבהם אושפז לאחרונה והתפלאתי על אותם רופאים שהמליצו על צנתור. וגם רפרפתי על סיכומיה של העובדת הסוציאלית בבית החולים בדבר קורות חייו ומשפחתו. הרבה שנים עברו לא רק עליו אלא גם עלי. והנה עכשיו התחבר אצלי הכל. השם. והמראה. והזיכרונות. כבר שנים הרבה שלא ראיתי אותו. מאז היותי נער. דברים השתנו לחלוטין. והוא נשתכח ממני. נותר רק הד עמום שנדחק אל שיפולי התודעה. אבל כנראה שלא. ודווקא עכשיו ובנסיבות המיוחדות הללו התברר לי כי איבתי כלפיו לא פגה אלא קיבלה תפנית מסוכנת. לפני שנים לא היה יום שלא קיללתי אותו בלבי ואיחלתי לו כל רע. שנאתי אליו לא ידעה גבול. רציתי לנקום בו. אבל אז הייתי נער. והנה עכשיו הוא בידי. אני יכול לעשות בו כעולה על רוחי ואיש לא יוכל להאשימני.

האיש הרים את ראשו וניסה לקום מן המיטה אבל התקשה ואחר גנח. עיניו הקטנות הצטמצמו לכדי שני חריצים. זכרתי אותו בשיער שחור ומטופח. איש שקומתו בינונית, חסון , פניו אדמדמות. עיניו בהירות . עכשיו שערו הלבין, פרצופו נמעך תחת מכבש הזמן וקמטים חרשו אותו לעומקו. הוא שכב חסר ישע ואט אט התרומם. וכשישב לא נגעו רגליו בקרקע. כנראה שכנער לא הבחנתי עד כמה היה נמוך. בכוונה אמרתי לעצמי נמוך ולא קצר קומה. כי האיש הזה היה נמוך ומבחינתי כל כך קטן עד שפל המדרגה. ואם קודם רציתי לנתח אותו. להציל אותו. עכשיו פגה התלהבותי.

הוא התבונן בי. עיניו הצרות נפתחו. הוא חש בלבטים שהתלבטתי ביני לבין עצמי אבל פירש אותם אחרת ממה שהיו באמת .

– אז אולי בכל זאת צנתור?

לא מיהרתי להשיב לו. והוא חזר ושאל: אולי בכל זאת צנתור ? כבר קבעו לי תור.

החלטתי להתעלל בו. – אתה מפחד מניתוח? אדוני

– כן . בהחלט.

גם אני פחדתי. אולי אפילו יותר ממנו. כאילו אני עומד על פי תהום. אני משכנע אותו לעבור ניתוח. ואם ישתכנע פירוש הדבר, או ליתר דיוק, יש סיכויים רבים, שאני אהיה המנתח. מילדותי חלמתי על נקמה. ועכשיו חייו נתונים בידי. ללא קושי אוכל להביא למותו ואיש לא יאשים אותי. המחשבה שדבר כזה עלה על דעתי זעזעה אותי. אבל אז אמרתי אל לבי הרי אם ימות בניתוח תמיד ינקר בי הספק שמא לא עשיתי הכל למענו. אומרים על הכירורגים שהם אוהבים את הסכין. אבל במקרה הזה שלו רק הסכין יוכל להשאירו בין החיים, אם בכלל. מצבו היה חמור מכפי שעלה על דעתו ועל דעת הרופאים האחרים. בכל רגע היה עלול למות.

אבל למה ריבונו של עולם למה אני צריך להיות המנתח שלו? הרי צחוק עושה לי ההשגחה. מביאה אל בין ידי את האיש שגמל למשפחתי רע. וכי רופא יחיד אני בארץ? עובדה היא כי מספר המתים מאירועי לב הולך ופוחת מדי שנה וגם שיעור ההצלחות בניתוחים הוא מן הגבוהים בעולם. אז שילך לו למקום אחר, לבית חולים אחר, למנתח אחר, ושיניח אותי לנפשי. איני רוצה לרפא אותו. ואיני רוצה לנקום בו.

– אני מודה לך. הוא אמר- אלך להתייעץ

– זה רעיון טוב. כדאי מאוד להתייעץ. אסור לקבל החלטה תחת לחץ. אבל צריך למהר.

שתקתי. הורדתי עיני ממנו. התייעצות עם מאכערים היא שיטה של חולים רבים שלא לקחת אחריות, אלא להטיל יהבם על אחרים. אבל אם אמנם המאכער יקבל את חוות דעתי? ואם הוא ימליץ שאני אנתח אותו ? מה אעשה?

תמיד אמרו עליו שאין לאיש הזה לב. שהוא חסר לב. תארו לעצמכם שאני אאלץ לתקן לב שבור לאדם שאין לו לב

**

עכשיו שמעו. אין אני מתכוון לספר לכם מאומה על עלילות האיש הזה. גם לא אציג אותו בשמו ולא אגלה את תפקידו. ולא את הקשר שלו אלי. די שאומר כי גרם  להסתלקותו בדמי ימיו של אבי. והרעה הזאת לא הייתה אירוע בודד, מעין תקלה או מעידה חד פעמית. אלא תהליך ממושך, מחושב, מתוכנן לפרטי פרטים. כסף הוא תמיד שם המשחק. המניע את גלגלי העולם לטוב ולמוטב. אם אתם באמת לוחצים עלי. אוסיף כי עבורי ועבור בני משפחתי איש זה גילם את כל המשמעות של רוע. אטימות. התעלמות. אנוכיות. צרות עין. קנאה. עד כאן . וכאן אני עוצר. לא אוסיף דבר בו ובעלילותיו.

**

שבוע עבר עד שהאיש החולה שב אלי. נראה טוב מכפי שנראה בראשונה. נשמע החלטי מאוד. הפור נפל. הוא בטח בי.

למזלי, או בעצם למזלם של החולים בשבוע הזה שבו המתנתי לתשובתו, לא זומנו לי ניתוחים מורכבים. דמותו לא סרה מתודעתי. הוא הסב לי מבוכה רבה. התקשיתי להירדם בלילות. וביני לבין עצמי גמרתי אומר לא לבקש עצה, גם לא מבני משפחתי. ההחלטה שלי הייתה אמורה להיות בלתי תלויה במאומה רק בי. לפני שנים אחדות הצלתי ממוות מחבל פצוע ולא עלתה בי שום מחשבת נקם.

– התייעצתי וגם הבנים שלי ביררו – אמר החולה- ואפילו דיברו עם בית החולים של הצי בבולטימור. אתה צודק.

אז כאשר המחבל הגיע לחדר הניתוחים לא היה לי זמן לחשוב . ובשעה שהוא שכב על שולחן הניתוחים מסומם ומורדם לא חלף במוחי אפילו שבריר של מחשבה שלא להתאמץ יתר על המידה. ולא נזקקתי אפילו לשכנע את עצמי כי המידע שאצור במוחו של המנוול חיוני ויציל חיי אדם בעתיד עד שזאת מצווה להציל אותו. הרי אני רופא . ולא שופט. וכאשר מוטלים לפני חולים אין אני בוחן כליות ולב.

ותוך כדי כך שאני מייסר את עצמי נצנץ בי רעיון. סברתי שהוא הפתרון. איך זה לא עלה על דעתי עוד קודם לכן? והיה והאיש הזה יחזור אלי. אציג את עצמי בפניו. ונראה איך ייפול דבר. הוא לבטח יאמר לי שלום דוקטור ולא להתראות. ובעוד אני מהרהר בכך וכבר ניצב לעיני כבאספקלריה המאירה החיזיון הראוי :

– ובכן אדוני מבקש שאני אנתח אותו?

– כן דוקטור. אומרים שאתה הספציאליסט לניתוחים הללו.

– אם כן אדוני עליך לפנות למשרד ולהסדיר את ענייני התשלום. ביום חמישי השבוע אוכל לנתח אותך. תהיה הראשון בתור. מה אתה אומר?

– אני מבין שאין לי ברירה.

– אם אתה שואל לדעתי התשובה היא כן

– אני צריך לקבל הנחיות מיוחדות?

– כן. בהחלט. אבל לפני הכל יש עניין אחד שעלינו להסדיר

– בבקשה דוקטור

– אדוני. שמי מלידה הוא זה וזה. אני בן למשפחה הזאת

– כן דוקטור. למה אתה אומר לי זאת?

– אני מתאר לעצמי שאתה זוכר את השם הזה

– למה אתה חושב כך ?

– מפני שאם אינך זוכר סימן הוא שאינך רוצה לזכור

– אתה מתכוון שאתה – פניו החווירו. עיניו הקטנות גדלו לפתע

– כן. בהחלט. הייתי אז רק בן 11. אבל אני לא שוכח. וכי איך אפשר לשכוח

– ואתה רוצה שאדע זאת לפני שתנתח אותי

– כן

– אבל למה?

– למה? אני לא יודע. אולי אתה תוכל להסביר לי

– אלא שהדמיון לא הפך למציאות. וכשהוא התייצב בפני שתקתי.

**

ואז החתמתי את האיש על מסמך ארוך ומפורט כי הוא יודע בדעה צלולה לקראת מה הוא הולך .

– דוקטור האם לדעתך כדאי שאערוך צוואה?

– אדוני הנכבד אני רופא ומנתח ולא עורך דין ונוטריון. אבל אם אתה שואל לעצתי מן הראוי שגם תתפלל למי שאתה מאמין בו, אם בכלל, ותבקש רחמים שהרי אנחנו הרופאים איננו מלאכים.

והאיש הניח את כף ידו על פדחתו ומלמל משהו

אתה יודע מה בדיוק תעשה לי?

ובכן – אמרתי – רק לאחר שאפתח את בית החזה שלך אדע בדיוק מה עלי לעשות

– אבל הבדיקות ?

– כבודן במקומן מונח. הן, אינן עדיפות על מראה עיניים. המנתח חייב לראות בעיניו את האברים ולא את הדימויים שלהם, לגעת בהם ולהיווכח במצב לאשורו

– כלומר

– זאת אומרת שמה שאנו מדברים עליו עכשיו היא האפשרות הסבירה. אבל רק כאשר אגע בלב שלך תהיה לי תמונה ברורה

– אני מבין. ולפי מה שאתה מעריך עכשיו מה תהיה הפרוצדורה.

המילה הזאת פרוצדורה מקובלת אצל רופאים ואצל משפטנים. תיארתי לעצמי שהפציינט החדש שלי התייעץ רבות עם שני סוגי בריות אלה.

 

הסברתי לו.

– איזה מן מסתם אתה מתכוון לשתול

– מסתם מן החי

– אתה מתכוון למסתם של בעל חיים?

– כן במקרה שלך עם רקמות של חזיר

– דווקא חזיר?

בלבי אמרתי כי אכן זהו המסתם הראוי לך פציינט נכבד. אבל האמת היא כי הוא הדומה ביותר למסתם של בני אדם ואכן זאת אמרתי לו.

– גם את הקטע של העורק הראשי תתקן בבשר החיה הזאת?

– לא. אל תגזים – ובלבי חשבתי חבל באמת שאין אני יכול לשתול בו עוד מהחזיר – אנחנו משתמשים בחומרים סינטטיים . ובזמן שאתה תהיה מחובר למכונת לב ריאות ואנחנו נצנן את טמפרטורת הגוף שלך כדי להקטין את צריכת החמצן ולמנוע נזק מן המוח, אקיף את החלק הפגום של העורק הראשי ביריעה של דקרון.

– מצחיק מאוד- הוא קטע אותי. ואני רשמתי לזכותו חוש הומור – פעם הייתה לי חליפה מדקרון

– אתה רואה. זה כל האדם. סמרטוט

 

**

הניתוח הצליח. מנהל בית החולים ודיקאן הפקולטה ציפו שאסכם במאמר את מהלך הניתוח המורכב ואת תהפוכותיו ואת הפתרונות שאלתרתי תוך כדי הניתוח. אבל סירבתי. לא רציתי ששמי יתקשר עם שמו ועל כן וויתרתי על היוקרה בפרסומו . די היה לי בהקלטה השגרתית של הניתוח בווידיאו ובסרטון שהפיקו ממנו.

עברו שלוש שנים ולא ראיתי אותו. כפי שוודאי הבנתם העברתי את הטיפול בו לסגני. אבל הרצון הבלתי נשלט לנקמה באיש לא שכך אצלי. לא מימשתי את הנקמה כי לא הייתי מסוגל לכך. אבל חלמתי עליה. וכך עלה בדעתי לשנות ממנהגי וביום המיועד לביקורת הבאה שלו אצלנו בבית החולים אחליף את סגני ואני אבדוק אותו ואחר כך אומר לו כדברים האלה:

– שמע נא איש. אני רוצה לגלות לך סוד. השם שאני מזוהה אתו אינו השם שבו נולדתי. שמי ושם אבותי היה פלוני. האם השם הזה פלוני אומר לך משהו? אני רואה על פניך שאכן השם הזה מעורר בך זיכרון מסוים. רואים על הפנים שלך. תיזהר ואל תתרגש כי התרגשות עלולה להזיק לך, אף על פי שהניתוח שניתחתי אותך הצליח בצורה יוצאת מן הכלל . מכל מקום אני רוצה שתדע לך שאני הבן של אדון פלוני והנכד של מר אלמוני.

אבל אחר כך אמרתי לעצמי. שכח מזה.

אבל בכך לא תם המעשה.

יום אחד הוא חזר אלי. אמנם נסמך על מקל אבל חי וקיים ועיניו הקטנות בורקות.

– באתי לבית החולים בגלל עניין אחר. בעיות בעיניים. אז אמרתי לעצמי . עכשיו יש לך הזדמנות מצוינת לבקר את הדוקטור שהציל את חייך ובהזדמנות זאת לברר אם השם שלך לפני ששינית אותו היה פלוני אלמוני

– כן – אמרתי והרגשתי כיצד דמי הולם ברקותיי

– למה – שאלתי – למה אתה שואל ?

– האמת היא כי ככה חשבתי מהרגע הראשון שראיתי אותך אבל מרוב שהייתי טרוד בעצמי לא שאלתי אותך.

– בכל זאת למה אתה שואל ?

– סתם. זה באמת לא חשוב. סתם עניין פעוט ולא חשוב מהעבר הרחוק.

 

 ***

אברהם בנמלך. עיתונאי וסופר. גמלאי רשת ב’ . ספרו ‘אללה אוהב אותי’ יצא בהוצאת כרמל 2013


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה. 

סיפורים ניתן לשלוח למייל הבא: tammymalka@gmail.com


 

 

 

אין תגובות

  1. יותם שווימר 2 במרץ 2015 ב- 15:01 - Reply

    “זה כל האדם. סמרטוט.” יפה מאוד!

  2. […] של "ידיעות ספרים", פורשת מתפקידה; סיפור קצר: "תיקון הלב" מאת אברהם בנמלך; חגית בת אליעזר כותבת על הספר "וניל שוקולד" מאת […]

השאירו תגובה