סיפור קצר: “לזכר התרבות הרוסית” מאת אנדריי קורקוב מתוך קובץ הסיפורים “מנקודת מבטו של העשב”

האמבט עמד על רגליים גבוהות חלודות שמקס ריתך. מקס גר בשכנות, בבית קברות למכוניות. בחמש השנים האחרונות הוא נעשה ממש מומחה בריתוך בגז. והנה עכשיו, הודות לרגליים האלה, היה אפשר להבעיר מדורה ישירות מתחת לאמבט, ובתוך חצי שעה בסך הכול הגיעו המים לטמפרטורה שהיתה נעימה לגוף.

אחרי שהשליך תחתיו עוד צרור של גזרי עצים, טיפס מִירון לתוך האמבט וטבל כשראשו במים — הרי לא סתם סחב אותם בדליים מאגם קטן לא רחוק מכאן. אחר כך עלה אל פני המים והביט סביבו בגאווה.

כאן היתה הממלכה שלו. כאן הוא היה בעל הבית, בדיוק כמו מקס בבית הקברות שלו למכוניות. אבל מירון היה בטוח שמקס מקנא בו. בתי קברות למכוניות יש במדינה די והותר, אבל על בית קברות נוסף לפסנתרים מעולם לא שמע.

הם היו מונחים ממש על הארץ, שחורים, לבנים ובצבע בז’. כמה מהם שחוקים וחבוטים, אבל עדיין שומרים על הדרם משכבר.

יום חמישי בשתיים בצהריים נחשב יום האמבט המסורתי. איש לא ידע על כך, כמובן, חוץ ממירון וממקס.

השעה שתיים הגיעה לפני עשר דקות. בעוד עשרים דקות יבוא מקס. הוא ישפשף למירון את הגב, אחר כך יבקש שמירון לא ישטוף את עצמו ביסודיות רבה מדי — הרי הוא צריך להתרחץ באותם המים.

מירון מילא את ריאותיו אוויר, סתם באצבעותיו את הנחיריים וצלל שוב.

התחשק לו להיזכר במשהו טוב מעברו. נזכר בסונטה בפה מינור של באך. התחיל להאזין.

על הסטנוֵויי הלבן, זה שרבץ עכשיו על גחונו ליד הצריף המשמש לו בית, ניגן אי־אז פּרוֹקוֹפיֶיב.

“נו, אז מה?!” הגיב פעם מקס כששמע על זה ממירון.

למה אפשר לצפות ממקס? הוא גרמני. מהמערב לשעבר הגיע להעיף מבט בפרסטרויקה ונשאר. הוא אהב את גתה ולמד רוסית כדי לקרוא את פושקין במקור. למד, קרא את פושקין והתאכזב.

מירון חש איך הלב שלו קוצב את הפעימות שלו לעתים רחוקות יותר ויותר. הוא היה צריך לעלות מן המים, אבל כל כך לא התחשק לו.

בילדותו אהב את הסרט “אדם אמפיבי”.

הוא עלה אל פני המים, התכופף מעבר לדופן האמבט והציץ תחתיו — גזרי העצים לחשו.

הסתיו עירטל את האדמה.

השעון “רקֵטה” הורה שתיים וחצי.

מקס עדיין לא הגיע. זה נראה מוזר, הרי הדבר היחיד שנשאר בו מן הגרמניוּת שלו זה הדייקנות.

הסונטה בפה מינור הסתיימה ונעשה שָקט. בכל זאת טוב שמקס גרמני, חשב לעצמו מירון. אילו היה רוסי, כבר היה נעשה שתיין והיה הופך גם אותי לשיכור מוּעד!

השמש הציצה מאחורי ענן נוצות. גדר לא גבוהה וכמה אדרים וצפצפות שצמחו מאחורי הצריף הטילו צל.

מעולם לא הייתי מאושר כל כך, חשב ומיד התפלא מאין צצה המחשבה המטופשת הזאת והשקרית לגמרי, כאילו מישהו ניסה לרמות אותו מבפנים. “מעולם לא הייתי…”

הנה, עכשיו יצא יותר טוב. די לעצור את המחשבה בזמן, והיא יוצאת בסדר, סבירה…

מעולם לא הייתי. מעולם לא הייתי שם. מעולם לא הייתי שם, במקום שבו הייתי מאושר.

גם זה לא לגמרי נכון.

רגלי פסנתרים, אלגנטיות, מגולפות בעדינות, היו מונחות בצד — הן תפסו פינה אחת בתוך הצריף.

מירון פירק אותן בעצמו. מקס רק עזר לו להפוך את כלי הנגינה הגאים על צדם.

עכשיו הם רבצו בגחוני העץ שלהם על האדמה הקרה.

בהתחלה ניסה מירון לארגן אותם לפי סדר מסוים, אבל מהר מאוד ויתר על הרעיון. הם היו כבדים מאוד, וליישר אותם ולסדר אותם בשורות היו עניין עקר וטרחני.

לסטנוויי הלבן שפרוקופייב ניגן עליו עוד היו שני קלידים שהשמיעו צליל: רֶה במול של האוקטבה התחתונה ופה טהור של העליונה. צליל לא מדויק, עם רעד, אבל מירון בכל זאת הקיש עליהם לפעמים.

הוא כבר הציע למקס כל כך הרבה פעמים ללמוד לנגן בפסנתרים, אבל הגרמני אהב רק את גתה.

המדורה כבתה. את זה מירון הבין מיד. המים התחילו להצטנן. אדם רגיל לא היה שם לב לזה. הרי מדובר באיזה אפס נקודה אפס של מעלה…

ומקס עדיין לא הגיע.

מירון לא רצה לחשוב רעות על הגרמני, אבל השעון הראה רבע לשלוש. הגב עוד לא שופשף, והמדורה כבתה. השמש שוב הסתתרה מאחורי ענן. עוד עלה צהוב־ירוק נשר לאטו מהאֶדר.

מירון היה תמיד מרוצה מקומתו הנמוכה. כאשר צלל באמבט, שום חלק מגופו לא ביצבץ מתוך המים.

מחר יביאו עוד שני פסנתרים ממקום כלשהו בסיביר. רק המחשבה על אלפי הקילומטרים שצריך לנסוע כדי להוביל אותם!

עם קצת מאמץ אפשר להרכיב מכל תיבות הנגינה האלגנטיות האלה כלי נגינה תקין אחד, שרק שניים־שלושה קלידים בו יישארו אילמים. אבל זה אם ישקיע מאמצים. מירון הירהר בכך ברצינות ואפילו הרכיב מנעד של צלילים, צלילים מכניים שעוד יש בהם חיים, שצריך להוציאם ממקומותיהם הנוכחיים ולקבצם יחד, ולו גם בתוך הסטנוויי האגדי ההוא. זו יכלה להיות משימה ממדרגה ראשונה, זה היה עשוי להפוך למפעל חייו של מירון.

חלומות־חלומות…

אילו לפחות לא היה לו אמבט, אילולא היה צריך לקושש עצים להסקה (במירון התעורר לא פעם הדחף לשרוף את רגלי הפסנתרים!). אילו היו מסלקים מחיי היומיום את כל הדברים המיותרים והלא הכרחיים — כמה זמן היה מתפנה למטרות נעלות.

ומקס עדיין איננו. והמים כבר התקררו ביותר ממעלה אחת. טוב, כשהגרמני הזה יבוא, למירון יהיה הרבה מה להגיד לו! והוא לא יהיה מוכן להקשיב לשום הסברים!

מירון נאחז בידיו בשולי האמבט והתרומם. האוויר הסתווי עדיין היה חמים. המרחב העניק תחושה של חופש. התחשק לו לנשום נשימה עמוקה ולהרגיש חופשי וגאה.

הוא נעמד על הארץ, השליך על גופו חלוק צמרירי ואחרי שהעיף עוד מבט עצוב במדורה שכבתה, גרר את רגליו לכיוון הצריף.

השולחן היחיד בצריף לא היה יכול שלא להזכיר פסנתר — הוא הותקן ממכסה של כלי הנגינה. מירון הניח על תנור הגז קומקום אלומיניום שהשחיר מחריכה והתיישב ליד החלון.

בישיבה הזאת ליד החלון, בייחוד בסתיו, כאשר יום אחרי יום צבעי הקיץ מתקלפים מהשמים ומהאדמה ממש מול עיניו, היה משהו נוסטלגי, משהו עצוב עד כדי מתיקות, וזה עורר בו תחושה מיוחדת.

דפיקה על הדלת.

מירון התרומם בעצלתיים — הוא לא אהב שמסיחים את דעתו מתחושותיו המיוחדות. למקס הוא לא היה פותח עכשיו, אבל זה היה מישהו רוסי. גרמנים לא דופקים ככה על הדלת.

הדלת חרקה ונפתחה.

בפתח עמד שר התרבות. מירון הכיר אותו היטב — הרי זה היה השר שהוא היה כפוף לו ישירות.

השר נראה נורא ואיום. מכנסי ג’ינס משופשפים וסוודר שהיה תלוי עליו כמו שק, עם חור במרפק ודובי אולימפי על החזה. עיניו היו עצובות, והן נראו אדומות מבכי.

מירון נסוג מעט לאחור והזמין את האורח להיכנס.

“תשתה תה?” שאל את השר לפני שזה הספיק להתיישב.

השר הינהן.

הם ישבו בשתיקה אל השולחן.

השר הוציא מכיס מכנסי הג’ינס שלו נייר שקופל כמה פעמים, פרש אותו והושיטו למירון ביד רועדת.

“צו על מיזוג משרד התרבות עם המשרד להגנת זכויות הצרכנים ועל חיסול המוסדות הכפופים למשרד התרבות”.

מירון לא המשיך לקרוא. הוא חלט תה, מזג אותו לקעריות מרק גדולות ואדומות מנוקדות בלבן והניח על השולחן קופסת פח עם קוביות סוכר.

“לכאן הם לא יבואו,” אמר השר תוך כדי לגימת התה. “שרפתי את כל התיעוד של בית הקברות, ועכשיו הוא כאילו לא קיים. לא תגרש אותי?”

מירון הניד את ראשו לשלילה.

דפיקה על הדלת בסגנון גרמני.

השר התרומם קצת והביט סביבו בחשש, מחפש בעיניו אחר מקום מסתור למקרה של סכנה.

“אל תפחד, זה משלנו,” הרגיע אותו מירון. “זה גרמנים.”

השר חזר לשבת ליד השולחן ולגם מהתה.

“הכי פחות אני אוהב את היפנים,” אמר. “הם אלה שהרגו את האמנות בחשמל שלהם.”

מירון הינהן. גם הוא לא אהב חשמל.

שוב דפיקה על הדלת בסגנון גרמני. בעל הצריף הכניס את מקס.

מקס התנצל ארוכות בפתח הדלת. הוא הסביר ששכח להפוך בזמן את שעון החול שלו, וזה מפגר עכשיו כמעט בשעה.

אחר כך שתו תה בשלושה. מקס דיקלם את גתה. השר ניסה לקרוא את פושקין אבל עצר בזמן, אחרי שחש במבט הדרוך שהגרמני נעץ בו.

מירון הלך להביא מים מהאגם הקטן ושוב הניח את הקומקום על תנור הגז.

“חברים,” אמר פתאום השר בקול רם, כמבקש תשומת לב, ומיד כשל בדיבורו. אחרי ששתק רגע הוציא מאיפשהו בקבוק שטוח של קוניאק. “ארבעה כוכבים… אתם זוכרים מה זה אומר?”

מקס ומירון שתקו.

“זאת התרופה הטובה ביותר שהאנושות המציאה בימינו,” המשיך השר אחרי שאזר אומץ. “כולנו, וגם אתה, החבר גרמני, שרידים של התרבות הרוסית הגדולה שהולכת לאבדון, נעלמת לנצח, תרבות שנתנה לעולם כל כך הרבה גאונים, כל כך הרבה דוסטויבסקים, גוגולים ופושקינים…”

מקס עיוות את פניו.

“סלח לי,” הגיב על כך השר. “אבל אנחנו לא צריכים להיעלם בלי להשאיר עקבות, בלי שהפלנטה שלנו תחוש בכך…”

השר דיבר בלהט, דברים היוצאים מן הלב. הוא היה פעם שחקן מפורסם שהתמחה בתפקידים טרגיים.

“התה רתח שוב!” מיהר מירון לומר כאשר ראה שהאדים מבקשים לטפס למעלה, אל התקרה.

“אנחנו לא צריכים להיעלם, כי אחרי הברברים שלנו עשויים לבוא גם דורות אחרים, שההשקפה שלהם בנוגע לתרבות תהיה שונה לגמרי…”

“וכמה כוכבי אודם יש על מגדלי הקרמלין?” שאל פתאום מקס.

גם מירון וגם השר משכו בכתפיהם. השר אפילו הרגיש קצת

אי־נוחות. באמת, חשב לעצמו, איך זה שאף פעם לא ספרתי?

השתררה שתיקה מבוישת, שמירון ניצל אותה כדי לחלוט תה חזק ולמזוג אותו לקעריות המרק האדומות המנוקדות בלבן.

“וכוסיות יש לך?” שאל השר את בעל הבית.

“כוסיות?!” אמר מירון בנימה פילוסופית.

“זו לא תרופה,” הכריז מקס בנחישות. “אסור לעשות בזה שימוש פנימי… הרבה עמים צפוניים אבדו לעולם בגלל זה…”

“אז איזה שימוש צריך לעשות בזה?” שאל השר, והביט בגרמני בהבעה המומה, רוסית מאוד.

“אני אוהב להשתמש בזה באמבט,” אמר מירון בנימה מהורהרת.

“בתרבות הרוסית שלנו אין שום מסורת של השתכרות,” אמר מקס, נרכן אל הבקבוק ונעץ מבט במדבקה.

השר התבלבל. הוא הביט אל מירון ואחר כך אל הגרמני, חיפש הבנה, אבל לשווא.

“מה לעשות איתו?” שאל בקול שקט.

מקס ומירון החליפו מבטים.

“עדיף לעשות בו שימוש חיצוני.” מירון ליווה את דבריו במבט שלא השאיר פתח להתנגדות.

השר הניד בראשו בתנועה בלתי מורגשת כמעט, כאילו נזכר במשהו שלעולם לא יחזור.

בעל הצריף המשמש בית קם מהשולחן, ניגש אל הדלת והסב את ראשו.

גם מקס קפץ על רגליו, ואחר כך התרומם לאט גם השר.

מירון עשה צעד בכיוון רגלי הפסנתרים שהיו סדורות בערמה כך שהגלגלים פנו החוצה. הוא העביר יד על הגלגלים, והם הסתובבו בקול צווחה.

“לכבוד ההזדמנות החגיגית הזאת,” אמר מירון והביט על רגלי הפסנתרים.

“לא!” קטע אותו מקס בקול נרגש. “אסור לך! איך תשמור על התרבות הרוסית אם תעשה את זה?!”

מירון הסיר את ידו בצייתנות מרגלי הפסנתרים ויצא לחצר.

“לך לאמבטיה ואנחנו תכף נקושש עצים בעצמנו,” אמר לו מקס לפני לכתו.

מירון גרר את רגליו אל האמבט. תוך כדי כך ליטף בידו את כיס החלוק הצמרירי שלו — מישש את קופסת הגפרורים שבתוכו, ורווח לו.

הוא הבעיר מתחת לאמבט מדורה קטנה מכפיסי עץ ומענפים קטנים. הביט במים — קצת צהבהבים, אבל בסך הכול לא מלוכלכים, הרי הוא לא התרחץ בהם, רק שכב ארבעים דקות אולי…

השמש שוב האירה — רוח קלה טיאטאה מהשמים את העננים הלא רבים.

מקס והשר גררו אל האמבט לוחות עץ שמצאו איפשהו ושוחחו ביניהם בשקט.

גבוה מעל מירון, בשמים, זימרה ציפור בקול רם. הוא הִטה את ראשו לאחור והביט בה בהתפעלות.

אבל אז האפיל על השירה קול התפצחותם של לוחות נשברים. הם כבר הניחו מסביב למדורה הקטנה בולי עץ גדולים יותר.

שלושת הגברים כרעו, הביטו מתחת לאמבט וחיכו שמבעד ללוחות העץ שהוצבו רק עכשיו בצורת משולש תפרוץ האש.

המים התחממו לאטם.

הציפור עפה.

המדורה לחשה והשמיעה קולות פיצוח.

מירון לקח מהשר את בקבוק הקוניאק, סובב את המכסה, ובהבעה מהורהרת, טיפה אחרי טיפה, שפך את תוכנו לתוך המים הצהבהבים.

השר עיסה לעצמו את המצח — כובד משקלם של אירועי הימים האחרונים איים להתפרץ בצורת מיגרנה.

אחרי זמן קצר הציעו לו להתפשט. לפי כללי הכנסת האורחים הרוסית, הגיע לו לעשות אמבטיה ראשון.

“בזהירות!” אמר מקס בדאגה. “אסטרונאוט אמריקני אחד שבר לעצמו את העצמות באמבטיה.”

“כן, כתבו על זה הרבה אצלנו,” הינהן השר שנכנס למים.

המים עוד לא היו מספיק חמים, אבל בכפות הרגליים פשטה חמימות נעימה מתחתית האמייל של האמבט.

“בסטנוויי הלבן הזה ניגן פרוקופייב!” אמר מירון כשראה לאן מופנה מבטו של השר.

“אלוהים!” אמר השר כשטבל במים. “פרוקופייב בעצמו!”

מקס הוסיף כפיסי עץ למדורה. מעניין אם אפשר להרתיח את המים באמבטיה, חשב לעצמו.

“הוא עוד מנגן,” אמר בעליו של בית הקברות בקול שקט של אדם מאושר. “רה במול של האוקטבה התחתונה ופה טהור של העליונה… לנגן?”

השר שכב באמבט ורק ראשו ביצבץ מתוך המים הצהבהבים. מעל למים ריחפה באוויר איזו מרירות נעימה. “קוניאק!” זיהה השר בשמחה.

“כן, נגן בבקשה!” ביקש ממירון בלי להפנות את ראשו.

מירון ניגש לסטנוויי. הוא הרים את המכסה העליון, אחר כך גילה את הקלידים, ייצב את ידיו בצדדים ונגע בשני הצלילים הכמוסים של פרוקופייב.

_______________________

מתוך: “נקודת מבטו של העשב”, אנדריי קורקוב. מרוסית: דינה מרקון. הוצאת כנרת. 157 עמ’. 

 

 

 

 

One Comment

  1. […] ספרים" במסגרת מדור "ספרים לשבת"; סיפור קצר: "לזכר התרבות הרוסית" מאת אנדריי קורקוב מתוך קובץ הסיפ…; שחר אבן-דר מאנדל על הספר "Blue Collar, White Collar, No Collar" – […]

השאירו תגובה