הביקורת הבאה פורסמה לראשונה במגזין “ד’קמפוס” שמחולק באוניברסיטאות ובמכללות השונות. אפשר לקרוא במגזין בלינק הזה, ובעמוד 45 מופיעה הביקורת בתוספת 3 המלצות לספרים שעוסקים ברוק. כאן אביא את הגירסה הלא ערוכה, ולכן גם הכותרת שונה.
מקומיות אוניברסלית
נתחיל מהסוף: “ראינו לילה” של אליס ביאלסקי הוא אחד הספרים הטובים ביותר שיצאו פה בשנים האחרונות (תרגום ומקור כאחד). הוא מעניין, מקורי, מצחיק, מרענן ומוזר. במובן מסוים הוא ממשיך דרכם של כמה מהסופרים הרוסים הגדולים כמו גוגול, בולגקוב, ירופייב, אילף ופטרוב – סופרים שמתארים את התמודדותו של האדם הרוסי עם החברה הפסיכוטית בתוכה הוא חי. במקרה של “ראינו לילה”, האדם הרוסי הזה הוא אליס ביאלסקי – קולנוענית שעלתה לישראל בשנת 1990 והחליטה לכתוב רומן עם מימדים אוטוביוגרפים שמספר על חיי הפאנקיסטים במוסקבה של שלהי הקומוניזם.
אף על פי שמדובר בספר הביכורים של ביאלסקי, היא מפליאה בכתיבה קולחת וכנה, אך מאידך גם משופעת בביקורת עצמית וחברתית. היא פותחת למשל את הספר בתיאורי הלבוש המוגזם של הגיבורה שלה, אליסה בלנק, שעומדת לפני הפגישה הראשונה עם הדמות שתלווה אותה לאורך הספר – עיתונאי הרוק סרגיי גרומוב. כל רוקר שמכבד את עצמו, לפי אליסה, צריך ללבוש “מעיל עור שחור, מכנסי ג’ינס צרים שחורים, נעלי צבא גבוהות, תסרוקת בסגנון ‘הפציצו אותנו – ניסיתי להימלט, דפקתי ברקס עם הראש’, ומשקפי שמש שחורים בכל עונות השנה”. היא עצמה אוהבת להקצין עוד יותר את המראה כדי להרשים את האחרים, ומלבד כל מיני סיכות ומדליות של דמויות רוסיות חשובות כמו לנין (כפי שמופיע על עטיפת הספר) או יורי גגארין (הקוסמונאוט הרוסי הראשון), היא מרכיבה גם משקפיים שבורים שהופכים לסימן ההיכר שלה וגם מייצרים איזה חשש ממנה – אפקט שהיא נהנית ממנו מאוד. הרי ברוקנ’רול המחתרתי, ככל שאדם הוא שונה יותר, כך הוא מקבל הערכה כמי ששובר את הכללים.
כך שלהבדיל מסופרים ואמנים אחרים שמתארים את נעוריהם הסוערים במעין נוסטלגיה מלאת געגועים, ביאלסקי מרבה להציג את הטמטום היהיר והריק שבתנהגותם של אליסה וחבריה. רוב הזמן כולם (כולל אליסה) עסוקים בטיפוח תדמית שבשלב מסוים הם גם מתחילים להאמין לה. בסופו של דבר, מעבר לאידיאלים שהם מעמידים פנים כאילו הם חיים לאורם, כולם פשוט רוצים להרשים מישהו אחר; אליסה רוצה שגרומוב – האיש שהיא שונאת לאהוב ואוהבת לשנוא – פשוט יאהב אותה ויעריך אותה. כל פעולותיה מוכננות למטרה הזו. והוא מצידו, מתוך רצון לשמר את תדמית הפאנקיסט המחתרתי שלא נכבל לאף בחורה, גורר אותה למסע של התעללות נפשית שנפרשת לאורך כל העלילה.
מלבד יחסי האהבה-שנאה של אליסה וגרומוב, “ראינו לילה” מתאר גם בצורה חדה ומשעשעת את הפסיכוזה הכלל-חברתית שסבלה ממנה ברית המועצות הקומוניסטית (וסביר להניח ששאריות ממנה נשארו עד היום). מדובר במדינה ששררו בה דיקטטורה ואנרכיה בו-זמנית; מצד אחד, רחובות מוסקבה מלאים בפושעים שיכולים להרביץ, להרוג, לאנוס או לחטוף כל אזרח שנקרה בדרכם (ההומור הרוסי, אגב, מופיע גם בהערות השוליים של המתרגמת יעל טומשוב, כשהיא מסבירה את המונח ‘גופניק’: “מסימני ההיכר הבולטים של הגופניק: ראש מגולח, העדר שיניים, ז’קט עור, חליפת ספורט – על פי רוב של מותגים מזויפים – והעובדה שהוא כרגע שדד אותך”). מצד שני, אף אחד לא רוצה להזעיק שוטרים או גורמים ממסדיים אחרים, כי הם הרבה פעמים גרועים יותר מהפושעים. סביר להניח שרבים מהאזרחים הרוסים המתוארים בספר, עוד סובלים מטראומת שלטונו של סטאלין (להלן “האב המכה”) – תקופה שבה אנשים יכלו להיעלם לגולאג ולחזור כעבור עשר שנים (אם בכלל) בלי שמשפחתם ידעה דבר על מקום הימצאם. כלומר, מדובר באוכלוסיה שחיה בחוסר בטחון מתמיד, ולכן פיתחה פסיכוזה קולקטיבית שמתבטאת בהתנהגויות משונות שמתוארות בספר.
חלק ממה שמביא את אליסה וחבריה להתמכר לתרבות הרוק המחתרתית ברוסיה, הוא בדיוק הרצון לברוח מהפחד המשתק שברחובות. הרוק המחאתי, בכל מקום בעולם, נותן כוח ותחושת שייכות למי שמקשיב לו. כשמוסיפים לכך שתיית אלכוהול ועישון סמים – חומרים שאליסה וחבריה צורכים לרוב – חוסר הבטחון המשתק מתקהה, ונוצר טעם מסוים למאבק החיים היומיומי.
אליס ביאלסקי
ולמרות השבחים שחולקו לעיל, יש בכל זאת מגרעה אחת ל”ראינו לילה” והיא העובדה שהוא ארוך מדי; כיוון שלא מדובר בעלילה לינארית שמגיעה לשיא כלשהו, בשלב מסוים נדמה שהאפיזודות שמתארת ביאלסקי חוזרות על עצמן, או לפחות לא מחדשות דבר.
אבל גם המגרעה הקטנה הזו לא משנה את העובדה שמדובר בספר מצוין. היחסים הפאסיבים-אגרסיבים בין אליסה לגרומוב, שמובאים לקורא בכנות מלאה שלא חוסכת ביקורת מהגיבורה עצמה, הופכים למעשה את הסיפור המקומי הזה על חבורת צעירים מוסקבאית, לסיפור אוניברסלי. לא רבים הספרים שמתארים יחסים זוגיים של אנשים צעירים בצורה כל כך כנה, מדויקת וכואבת.
אליס ביאלסקי, אם כן, היא סופרת רוסיה מהשורה הראשונה, והיא מסתובבת כאן בינינו, בלי שאף אחד שם לב לכך. אם הספר שלה יתורגם לאנגלית ויקבל יחסי ציבור ראויים, הוא יכול להפוך אותה לסופרת בעלת שם עולמי. כדאי אפוא לרוץ ולקרוא מהר את הספר, כדי שתוכלו להגיד (כמו כל חובב רוק מחתרתי ממוצע) שקראתם את אליס ביאלסקי עוד לפני שהיא התמסחרה.
___________________
ראינו לילה, אליס ביאלסקי. מרוסית: יעל טומשוב. הוצאת אפיק. 344 עמ’, 60 ש”ח.
כבר אי אפשר להתעלם משרשרת ההמלצות. הוא סקרן אותי כשיצא אבל בכריכה האחורית מצאתי ג’יבריש ז’רגוני אחד גדול, קהקהמייקה מוחלטת, שאומרת כל כך הרבה ולא אומרת שום דבר מהותי – אז זנחתי.
בעיה ידועה בהוצאת אפיק. דן מירון כותבת את אחריות הדבר והכריכות האחוריות (בספר אחר הצטרף גם עודד וולקשטיין), ובעיני הם באים לברך ויוצאים מקללים. הם כל כך מפציצים במילים ספרותיות בומבסטיות, וזה חוטא לספר (בשני הספרים שקראתי), כי הספרים עצמם הרבה יותר “ארציים”. בקיצור – חבל, אבל כדאי להתעלם מהכריכות האחוריות שלהם.
אה אוקיי, זה חדש. כנראה שאחרי שמנחם פרי נרגע מישהו היה צריך להיכנס למשבצת. תודה על האזהרה.
[…] והפעם המלצות של "המגדלור"; ביקורת שלי על הספר "ראינו לילה" מאת אליס ביאלסקי; סיפור קצר בשם "אחרי שאמא מתה" מאת אילנה וייזר-סנש; […]
[…] והפעם המלצות של "המגדלור"; ביקורת שלי על הספר "ראינו לילה" מאת אליס ביאלסקי; סיפור קצר בשם "אחרי שאמא מתה" מאת אילנה וייזר-סנש; […]
[…] והפעם המלצות של "המגדלור"; ביקורת שלי על הספר "ראינו לילה" מאת אליס ביאלסקי; סיפור קצר בשם "אחרי שאמא מתה" מאת אילנה וייזר-סנש; […]
[…] שכתבתי ברשימה על הספר "ראינו לילה" של אליס ביאלסקי, בחברה הרוסית באותה תקופה שררו בו-זמנית דיקטטורה […]
[…] *) הערה: זהו הספר הראשון שביקשתי באופן אישי להביא להגרלה כי אני חושב שזה אחד הספרים הטובים שיצאו פה בשנים האחרונות. כתבתי עליו כאן. […]
[…] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]
[…] ראינו לילה מאת אליס ביאלסקי (מרוסית יעל טומשוב, הוצאת אפיק) […]