סיפור קצר: “אחרי שאמא מתה” מאת אילנה וייזר-סנש

אחרי שאמא מתה היא הרגישה צורך לספר לי שוב שכל חייה היא נשאה בעול האחריות על אחיה הקטן.  את הצוו הזה הטילה עליה אמה, בשעה שעמדה יציבה ועיקשת כמו צליבת ענפי קטלב בתוך הלוע הפעור של אחוריה הגבוהים של משאית הגסטפו, רגע לפני שזו זינקה ממקומה בדרכה לתחנת הרכבת של בודפשט. תשמרי על אח שלך! צעקה אמה, כשמאחוריה, מתוך הקרביים האפלים של המשאית, עולה בליל של צעקות ובכי.

אמה לבשה שמלת תכלת מבד אוורירי, ומעליה מעיל צמר שחור. זרועותיה היו פרושות לצדדים, ורק הקמטוטים שבשמלתה, זעירים וכמעט בלתי נראים- אלא מתחת לחגורת העור הדקה שחבקה את מותנה, שם העמיקו, כמו ביקשו לחתוך בבשר- העידו על גודל האסון. היא עמדה הרחק מעל, ואמי השתוקקה עוד פעם להניח יד על עור לחיה החלבי, גמיש ומתוח וחם כמו עוגה שעלתה יפה.

את אחראית עליו מעכשיו, הוסיפה סבתי, כף ידה מחליקה את שערה השחור, הפרוע, כמו מבקשת לתקן דבר מה שהשתבש . קולה נבלע בשאגה פתאומית של המנוע, שלוותה בענן פיח שהתנפל על המון האנשים שעמדו מאחורי המשאית, נפרדים או ממתינים לנס. גוף המשאית רטט לרגע כמו מהסס, ואד לוהט שנפלט מאחוריה סימא את עיני העומדים. בואי רגע! בואי מהר! פילח שוב קולה החם, הצרוד של סבתא את המחנק הסמיך. בסערת טירוף דילגה אמא ונתלתה בוו שבלט מתוך שלד המשאית. לרגע חלפה בה המחשבה שהנה תושיט אמה יד ותאסוף אותה אל חיקה. אני באה, אמא! היא זעקה, תוהה אם קולה נשמע. רגליה התנודדו באויר, היא ניסתה להתרומם מעט, ואז חשה להרף עין מגע יד מרפרף על ראשה. היא הביטה מעלה, שעון השפהאוזן היקר של אמה מיטלטל מול עיניה ואז נשמט ונופל אל אבק הרחוב, ואמא הירפתה מאחיזתה וזינקה אחריו, אספה ואיגרפה אותו בכף ידה, דיסקית המתכת עדיין אוצרת חום גוף. ובעוד המשאית נעלמת בעיקול הדרך, נזכרה אמי שבלהיטותה לתפוס את הזיכרון היקר, החמיצה מבט אחרון.

בדרך הביתה ספרה אמא שוב ושוב את היהלומים שעיטרו את לוחית הספרות. היא הפכה את השעון,  מנסה לראות אם ניתן לפרק אותו, תוהה אם ערכו גדול יותר כשהוא בשלמותו. רוח קמה כשחמקה אל תוך הבנין, דוחקת בה  כמו מבקשת  שתתחיל כבר  במילוי המשימה שהוטלה עליה זה לא כבר.

כשעמדה בתחתית גרם המדרגות הרחב, שמעה דלת נטרקת מעליה, וידעה שאחיה עומד ומתבונן בה. היא טיפסה באיטיות במדרגות, זוממת לביים נפילה דרמטית או  שיעול קשה כדי להסיח את דעתו, ואולם עד מהרה עמדו זה מול זה, ראשו הבהיר, המתולתל, נוגע בקצה מותנה, ופניו המשורטטים ביד אמן, מביטים מעלה אל תוך עיניה. והוא אמר, קולו הדקיק רווי טרוניה, אני רעב. הבאת לי משהו לאכול?

אחרי שאמא מתה היא סיפרה לי שוב את הסיפור הזה. וכשסיימה היא אמרה,  שני ילדים היו לי: אחת ילדתי, את השני ירשתי. ומעכשיו תמשיכי את. לדאוג לו? שאלתי. אבל הוא גדול ויכול כבר לדאוג לעצמו. אמא חייכה את החיוך הנבוך שלה, שהיה עכשיו מוזר לאור העובדה שהיא כבר היתה למעשה מתה, ושתקה.

***

אילנה וייזר-סנש היא סופרת, מחזאית תסריטאית ועורכת. בעלת תואר שני בספרות מאוניברסיטת באר שבע (מסלול יצירה). הרומן השלישי שלה, “על בהונות”, נמצא כרגע בשלבי עריכה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. קדמו לו “חלונות כפולים” (ידיעות אחרונות) ו”מתוך הגוף” (הקיבוץ המאוחד). כמו כן היא כתבה את התסריט לסרט “אמא של ולנטינה” (על פי נובלה של סביון ליברכט) בשיתוף עם הבמאי אריק לובצקי ואת המחזה “השתיקה” (תיאטרון חיפה). סיפורים קצרים ומסות פרי עטה התפרסמו בירחוני ספרות שונים ובמוספי הספרות, כמו גם ביקורות ספרותיות שפורסמו במוסף “ספרים” של עיתון הארץ. 

מנחה סדנאות כתיבה מזה כעשר שנים.  

לבלוג של אילנה וייזר-סנש לחצו כאן. 

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה.