ביקורת ספרים: על “המיתולוגיה היוונית” מאת אהרן שבתאי

את הספר “המיתולוגיה היוונית” של אהרן שבתאי, קנו הורי פחות או יותר עם צאתו לאור. לפי הכתוב בספר, מדובר היה בשנת 2000, כשאני הייתי בן 16. אני זוכר שנתקלתי בו לא פעם כשהבטתי בויטרינה עם ספרים בסלון, ותמיד קיוויתי שמתישהו אדע מה בדיוק הסיפור של המיתולוגיה היוונית הזאת (זאוס? פוסידון? ארטימיס? ידעתי שיש דברים כאלה אבל אף פעם לא הייתי בטוח מה הקשר ביניהם). לקרוא את הספר לא הייתה אופציה של ממש בימיהם ההם.

הפעם הראשונה שבכל זאת ניסיתי לקרוא את הספר הייתה כשלוש שנים מאוחר יותר – בתקופת שירותי הצבאי. לקחתי אותו איתי לבסיס, וחשבתי שבזמן השמירות אצליח להחכים קצת וללמוד על היוונים. לא צלחתי יותר מעמוד אחד.

לפני כמה שנים ניסיתי בפעם השניה. אמרתי לעצמי שעכשיו, אחרי שכבר למדתי באוניברסיטה והתמודדתי עם טקסטים קשים, לבטח אוכל לקרוא את הספר הזה בקלות. החרמתי את הספר להורים והתחלתי לקרוא שוב. הסימניה נשארה תקועה בעמוד 20.

והנה לפני כמה חודשים הגיעה הפעם השלישית. הפעם כבר הייתי בוגר האודיסאה ויוליסס, ואמרתי לעצמי שזה עכשיו או לעולם לא. אחרי כמה עמודים הגיע המשבר, אבל הפעם החלטתי שאני אסיים את הספר הזה רק בשם האתגר, ולא משנה מה אזכור ממנו. יש גבול לכמה ספר של 260 עמודים יכול להיות קשה לקריאה. זה היה הקרב האחרון – או אני או הוא.

הפעם, כפי שאפשר להבין מעצם קיום הרשימה הזו, הצלחתי. אמנם לקראת סוף החלק הראשון של הספר החלו לנקר במוחי מחשבות בסגנון “מה אתה זוכר ממה שקראת עד עכשיו?”, “מה הטעם לקרוא את כל השמות של האלים אם אתה לא זוכר מי קשור למי” ו-“זה סתם בזבוז זמן, עדיף לקרוא משהו אחר”. ובכל זאת לא ויתרתי, והנה אני כאן היום – שרדתי כדי לספר.

למה בעצם “המיתולוגיה היוונית” של אהרן שבתאי היה כל כך קשה לקריאה מבחינתי? הוא לא בעל שפה ארכאית במיוחד, לא ארוך במיוחד, ויש בו מספיק כותרות וסימני פיסוק כך שאפשר לקרוא אותו גם במנות קטנות.

הבעיה העיקרית לטעמי היא ששבתאי פשוט הניח בספר את הידע על המיתולוגיה היוונית בצורה יבשה ואינציקלופדית – צורה שלא מאפשרת לקורא ההדיוט למצוא את ידיו ואת רגליו בין עשרות השמות היווניים שמעטרים תרבות הזרה לו במהותה. האלים במיתולוגיה היוונית לא מופיעים בצורה כרנולוגית כמו גיבורי שלוש הדתות המונטאיסטיות. יש אי סדר גדול בקיומם, וגם מעשייהם המופלאים גורמים לתחושה של היעדר נקודת אחיזה. התפישה הפוליתאיסטית הזו קשה להפנמה ממילא עבור כל מי שגדל תחת תרבות מונותאיסטית, והדרך שבה מעביר שבתאי את הידע שלו לא עושה דבר כדי לעזור לנו לעשות סדר בבלאגן.

בשנה שעברה התייחסתי כאן לספר “מנון, לכס – שני דיאלוגים” שיצא בהוצאת ספרי עליית הגג ובתרגומו של שמעון בוזגלו, והחמאתי להוצאה ולמתרגם על הצורה בה הגישו את הידע לקורא. הספר רצוף בהקדמות, הסברים וסיכומים שיוכלו להשאיר את הקורא “בעניינים”. “המיתולוגיה היוונית”, לעומת זאת, נכתב עבור אנשים שיש להם מושג לא רע על אותם סיפורים מיתולוגיים, והם יכולים להשתמש בידע הברור והקונקרטי ששבתאי מביא כדי לחזק את ידיעותיהם או להיזכר בדברים ששכחו. גם אני עצמי הרגשתי כך, בפרקים שהתייחסו לשני מיתוסים שהכרתי טוב יותר – אנטיגונה והאודיסאה. בשני המקרים האלה, השתמשתי בדברים שכתב שבתאי על מנת לרענן את זכרוני ולחזק את ידיעותיי בסיפורים שכבר הכרתי.

גם כשדובר על דמויות שהכרתי – כמו אכילס באיליאדה – חיכיתי עד סוף הטקסט כדי להגיע לרגע המכונן בו יירו חץ לעקבו, וכך הוא ימות. אולם כשהסתיים הפרק העוסק באכילס, נותרתי עם כל תאוותי בידי; מסופר שם שאכילס נורה בזרועו ומת. לא עקב ולא נעליים (חה). שבתאי לא טורח להסביר בהערת שוליים כלשהי מדוע עקבו של אכילס לא מוזכר, וכך נאלצתי להיעזר בויקפדיה כדי להבין שישנן כמה מסורות, ובאיליאדה אכן לא מופיע איזכור לעקבו של אכילס.

כאמור, סבלתי מקריאת הספר למרות שהפעם צלחתי אותו. אני לא יודע כמה ידע באמת נטמע בי בעקבות הקריאה, אך על פי שאני מאמין כי אם מבלים כמות זמן נכבדת בחברת ספר, משהו מהידע הטמון בו חייב לחדור למוח.

כשעבדתי בחנות ספרים, נהגתי להביט על סדרה המיתולוגיות של ‘מפה’ שקיבלה מדף משלה במדור ספרי העיון, ושאפתי יום אחד לקרוא את הסדרה כולה. כעת אני מבין שזה יהיה קשה יותר ממה שחשבתי. ואולי אני בכלל לא טיפוס של מיתוסים?

____________

המיתולוגיה היוונית, אהרן שבתאי. הוצאת מפה. 285 עמ’.

ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן.