קלאסיקות ילדים ונוער: על הספר “פוליאנה” מאת אלינור ה’ פורטר

המסע שלי להיכרות עם קלאסיקות ילדים ונוער הפגיש אותי הפעם עם “פוליאנה” שכתבה אלינור פורטר לפני כ-100 שנה. אף על פי שמדובר באחד מספרי הילדים הידועים ביותר בעולם המערבי, כמובן שכיאה לבורותי – שמעתי על קיומו רק לפני שנים אחדות.

ניגשתי לספר מתוך חשש מסוים שמדובר בסיפור קיטשי לילדות (אולי בגלל העטיפות שתמיד מלוות אותו על גרסאותיו השונות), אך התבדיתי מהר מאוד. כבר בפרקים הראשונים, עוד לפני שהופיעה דמותה של הגיבורה הראשית, יכולתי להבחין בכתיבתה הבטוחה והקולחת של פורטר. הפרקים הללו מספרים על אישה עשירה וערירית בשם מיס פולי הרינגטון, שחיה בעיירה קטנה במזרח ארצות הברית ועסוקה רוב הזמן ברודנות כלפי המשרתת שלה – ננסי. יום אחד פולי מקבלת מכתב ובו נאמר שבעלה של אחותה המנוחה נפטר גם הוא, ועל כן הכומר של אותה קהילה ממנה אותה כאפוטרופוסית של אחייניתה פוליאנה, ושולח את הילדה היתומה אליה בהקדם האפשרי.

כבר בפרקים האלה פורטר מצליחה לצייר דמויות בעלות קולות שונים ומובחנים: דודה פולי הנוקדנית, ננסי המשרתת טובת הלב אך המעט איטית, ותום הזקן שעובדה בגינה ומכיר את סודות העיירה מלפני ומלפנים. אל תוך גלריית הדמויות הבודדה והמיוסרת הזאת, פורצת דמותה של פוליאנה כקופיף לתוך עדר פילים. פוליאנה הקטנה והמנומשת (ששמה הוא הלחם משמותיהן של שתיים מדודותיה – פולי ואנה) היא התגלמות החיוביות והאופטימיות בטבע האדם. כל דבר מקסים ומלהיב אותה, וגם כשהיא נתקלת בדברים שלא מוצאים חן בעיניה, היא מצליחה מיד לראות את חצי הכוס המלאה.

הגישה הזו יכולה להיות שובת לב, אבל לא פעם היא בעצם גסה ומעצבנת. זו גישה שלוקחת מהאדם את זכותו להתלונן, לקטר ולרטון – זכות שבלעדיה חלקים רבים של האנושות בכלל ושל העם היהודי בפרט, לא היו שורדים. החלק הרע של התנהגות מסוג זה הוצג בשנת 2002 בהופעת אורח של אלק בולדווין בסדרה “חברים” בתור דמותו של פארקר:

תסריטאי הפרק הנ”ל של חברים מראים כיצד הייתה יכולה התנהגותה של פוליאנה להיתפש בעולם המבוגרים שמחוץ לספרות. בעוד אנשי העיירה שמגיבים בתחילה בעוינות כלפי פוליאנה, מתרככים בהמשך ונשבים בקסמה – בסדרת הטלוויזיה המצב הפוך לחלוטין: בתחילה החברה מתנהגת בנימוס כלפי ההתנהגות המוזרה, אך בשלב מסוים הסבלנות כלפיה פוקעת והעויינות המופגנת מרימה את ראשה.

אבל ספרות ילדים (או ספרות בכלל) לאו דווקא צריכה להיות נאמנה למציאות, ולכן סיפורה של פוליאנה ממשיך להיות שובה לב ברובו, גם בלי לעמוד במבחן המציאות. כוונותיה הטובות של פוליאנה ממיסות כל לב (גם את הלבבות הרגזנים של הטיפוסים הנוקשים ביותר בעיירה), עד שהיא מצליחה להדביק את כולם, כולל את דודתה הנוקדנית פולי, בגישתה האופטימית. היא אף גורמת להם לשחק במשחק שלימד אותה אביה – משחק שהחוקים שלו דורשים למצוא בכל סיטואציה, ולו הקשה ביותר, את הפן החיובי. המשחק (שמכונה גם “משחק השמחה”) החל עוד כשאביה של פוליאנה היה בחיים, ובעוניו הרב נאלץ לחכות לתרומות מהמסיון על מנת להעניק לה שמלה. כשבחבילה שהגיעה מהמסיון היו קביים ולא שמלה, התעצבה פוליאנה בתחילה, אך אביה הסביר לה שזהו בעצם דבר חיובי – כי זה טוב שהיא לא צריכה להשתמש בקביים. כך מנסה פוליאנה לאורך כל הספר למצוא את נקודת האור בכל סיטואציה, כאשר מרבית הפתרונות שלה מתבססים על השוואה לאנשים במצבים גרועים יותר.

בסופו של דבר סיפורה הוא מכמיר לב, כי ברוב המקרים היא זו שראויה לרחמים ולחמלה בתור ילדה ענייה ויותמה, ולא אחרים. לקראת סוף הספר פורטר מעמידה את פוליאנה במבחן מעניין, שפוליאנה צולחת אותו רק בקושי רב – מה היה קורה אם היו אומרים לה שהיא לא יכולה ללכת יותר?; האם גם אז הייתה מוצאת את הפן החיובי בסיטואציה?

הגישה של פוליאנה, כאמור, מרגיזה מבחינה עקרונית (אם לקחת מקרה קיצון – האם אפשר להגיד שהשואה הייתה דבר חיובי כי היא עזרה לתקומה של מדינת ישראל?), וסביר להניח שבחיים האמיתיים ילדה כמו פוליאנה הייתה הופכת למושא לעג ושחוק בעיני ילדים אחרים (ונדמה שהדבר היה נמשך גם כשהייתה מגיעה לגיל מבוגר יותר). אפשר לומר שפוליאנה למעשה לוקה באוטיזם מסוים, כיוון שהיא לא מצליחה לקרוא את המצב החברתי וממשיכה לנהוג בדרכה שלה. במובן מסוים פורטר כתבה כאן רומן חניכה הפוך – הדמות של פוליאנה לא משתנה כלל לאורך הספר, אבל כל מי שבא איתה במגע עובר תהליך חניכה, ויוצא ממנו אדם אחר ושונה לחלוטין.

עם זאת, מבחינה ספרותית הספר מהנה מאוד ובלי שום ספק יכול לדבר גם לילדים בני זמננו. פוליאנה היא דמות שנחקקת בזיכרון, ולא בכדי שמה הפך למונח שגור בשפה האנגלית כתיאור לאדם עליז ואופטימי (אם כי לאורך השנים השם “פוליאנה” קיבל גם משמעות שלילית כשהשימוש בו נעשה ביחס לאדם ילדותי ונאיבי).

לסיום אייחד כמה משפטים לנושא תרגום הספר לעברית. התרגום החדש ל”פוליאנה” זכה לתשומת לב גדולה לאחרונה, כיוון שהתברר כי גם הוצאת זמורה-ביתן וגם הוצאת “הרפתקה” הוציאו במקביל תרגומים חדשים לספר (זכויות היוצרים של הספר פקעו, ולכן לא יכולה להיות בלעדיות על תרגומו). אני קראתי את תרגומה של יעל אכמון (זמורה-ביתן) מסיבה פרוזאית לחלוטין – זהו הספר שהגיע אלי ראשון (הגירסה שיצאה ב”הרפתקה” תורגמה ע”י עטרה אופק).

לדעתי התרגום של אכמון טוב מאוד, עכשווי וקצבי, אך אתעכב רק על מקרה אחד שבכל זאת הפריע לי בו (הצרה במלאכת התרגום היא ששמים לב אליה בעיקר כשיש בעיות. תרגום מושלם הוא כזה שלא מרגישים את קיומו); בתחילת הספר מוזכר כמה פעמים השם “חפציבה” – שם שננסי מזכירה אותו במסגרת “משחק השמחה”, כדי להבהיר לעצמה שהשם ננסי הוא משמח, ומזל שלא קוראים לה חפציבה. אכמון תרגמה את השם ל”הפציבה” – כפי שהוא מבוטא באנגלית. לכאורה בחירה לגיטימית – בדיוק כפי שבספר אחרי שאני קורא עכשיו הדמות הראשית נקראת בעברית “ג’ייקוב” ולא יעקב. ובכל זאת, השימוש בשם “הפציבה” עצר את הקריאה שלי בכל פעם שהוא הופיע (כשלוש פעמים) והציק לי בעין, בעוד שאם הייתה מתרגמת אותו ל”חפציבה” או לשם אחר כמו “ג’ואנה” כנראה שכלל לא הייתי שם לב.

דווקא הבחירה של אכמון לקרוא לפולי הרינגטון “מיס הרינגטון” ולא “העלמה הרינגטון” – היא בחירה חביבה עלי; כלומר, אני לא מרגיש צורך מיוחד לעברת כל מילה או ביטוי. ובכל זאת, הרגשתי ש”הפציבה” הייתה צריכה לקבל את הח’ העברי כדי לא לרצד בעינו של הקורא המקומי. עניין של טעם ככל הנראה.

כך או כך, המפגש שלי עם “פוליאנה” (גם עם הסיפור וגם עם התרגום) היה כאמור מהנה, והתרשמתי במיוחד מהיכולת של אלינור פורטר להציג בד בבד סיפור ילדים מעניין, שובה לב וכתוב היטב, יחד עם הצעה לדיון בדרכי ההתנהגות האנושית ובחינה מחדש של קטגוריות הטוב והרע שמקובלות בתרבות המערב. ככל שאני יכול לשפוט, בהחלט מדובר בקלאסיקת ילדים איכותית וראויה למעמדה.

_______________

פוליאנה, אלינור ה’ פורטר. מאנגלית: יעל אכמון. הוצאת זמורה-ביתן. 240 עמ’, 49 ש”ח. 

ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן.