בשביל שהצבע לא יתקלף, אילן מוסיף לדליים שהוא קונה בטמבור תרכובת משלו, סוד משפחתי שהוריש לו אביו. תל אביב היא עיר שקשה לצבוע בה – הלחות הורסת כל חלקה טובה, נדבקת לכל קיר, חודרת לכל חריץ, מפרקת את הצבע. אילן עושה הצגה שלמה עבור הלקוחות שלו, מקלל את מזג האוויר הים תיכוני, את החולצה שנדבקת לגבו בגלל הזיעה, אבל בתוך תוכו יודע שהלחות מכפילה לו את ההכנסות. היא השותפה השקטה בעסק שלו.

אילן, כשהוא נעזר בעובד האפריקאי שלו לָמַאר, יכול לצבוע את כל קירותיה הפנימיים של דירה תל אביבית ממוצעת בשמונה שעות, שש אם הלקוח מוכן לשלם עבור המאמץ הנוסף. שני הצבעים מתחילים את עבודתם בדרך כלל מוקדם בבוקר, אחרי ארוחה משביעה על חשבונו של אילן אצל אביגדור בכניסה לשוק הכרמל, בה הם שותקים בנוחות ואוכלים את אותם הדברים בכל יום. למאר מבצע את רוב העבודות המקדימות – שפכטל, שיוף, פריסת הציוד, אבל אילן מתעקש על ההכנה והערבוב של הצבעים בעצמו. הצבעים של אילן הם סימן ההיכר שלו – אדום שקיעה ביום חמסין, ירוק יער לאחר לילה גשום, כחול פילגש – הם הסיבה שבזכותה יומן העבודה שלו מלא עד אפס מקום. הוא רוכן שעות ארוכות בכל חודש מעל שולחן העבודה שלו בניסיונות לייצר שילובים מפתיעים, מבקש מהצבעים שיחשפו בפניו את הכמויות שייתנו לו את הגוון והמרקם הנכונים. הוא רואה בהכנת הצבעים כמלאכה האמיתית שלו, מלאכה שדורשת מיומנת – כמות המים, אופן הערבוב, התרכובת הסודית – על כל אלו אילן מקפיד באדיקות דתית שזיכתה אותו במוניטין חיובי וקהל לקוחות נאמן.

“אָמֶדֶאוֹ – צבעות” הפכה לשם דבר בחוגים זעיר-בורגנים בתל אביב והסביבה. עד שנאלץ לשכור את למאר עקב עומס העבודה החברה הייתה רק אילן עצמו, ירושה שקיבל מאביו בדמות מספר טלפון ומחסן מאובק מלא בציוד שאבד עליו הכלח. החודשים הראשונים אחרי מותו הפתאומי של אביו היו קשים, קירות המחסן הקטן הרגישו כמו כלא, דליי הצבע היבש משקולות שחוברו לרגליו בשלשלאות. אילן מעולם לא רצה להיות צבעי, אבל שלושה חודשי עזרה לאביו אי שם אחרי שירותו הצבאי הפכו להיות חודשים ושנים ושותפות מלאה בעסק. באותם ימי יתמות ראשונים הוא חשב למכור את מעט הציוד שנשאר ולמזער נזקים, אך אילן הרגיש שפגיעה ב”אמדאו-צבעות” תהיה מעילה בצוואה שאביו לא השאיר. הוא מסר את עצמו למברשות והצבעים, ובהתמדה שאפיינה אותו הצליח לסגור את החובות שקיבל בירושה ולהפוך את “אמדאו” לחברה קטנה אך רווחית.

את השם שבחר אביו והדפיס באלפי כרטיסי ביקור בגוון סגול בוהק אילן שקל לשנות, אבל מעולם לא מצא את הזמן. הוא הבטיח לעצמו שכשיגמרו כרטיסי הביקור הקיימים הוא יבחר לעצמו שם אחר, חדש וחדיש, אבל הערימה העצומה שהדפיס אביו נדמתה כבלתי נדלית, והשם הלך והתקבע אצל הלקוחות ואף אצל אילן עצמו. ההסבר שסיפק אליעזר לשם החריג, ואילן העביר בתורו ללקוחות, היה שאבי סבו של אילן היה ריימונד הייסטינגס, בנם הסודי של אמאדו מודיליאני, הצייר האיטלקי הנודע, והמשוררת ביאטריס הייסטינגס. ריימונד נולד לאחר הפרידה הקוצנית והסופית של האמן והמשוררת, ומודיליאני, על אף גאונותו היצירתית, התכחש לבנו כל חייו. כך או כך, היה מסיים אליעזר את הסיפור, אין ספק שדמו של מודיליאני זורם בעורקיו שלו ושל בנו יחידו אילן. סיפור זה, שאמינותו לעולם לא נבדקה באופן רציני, הפך עם השנים לפולקלור משפחתי, משהו לדבר עליו בארוחות החג, לאתגר לגביו את אליעזר ולשמוע שוב את סיפור המעשה המוכר, שהלך ונצבע בצבעים עזים ובוהקים יותר בכל שנה.

 

אילן ולמאר עובדים במקביל, לרוב בדממה. הקולות היחידים שנשמעים הם טבילת קצות המברשות בדליים וליטוף השערות הרטובות את הקירות. למאר עובד בקצב מדוד וקבוע, לא מתעייף אף פעם, לא מתפשר על איכות הצביעה. אילן יודע שהוא בר מזל – לא קל למצוא עובד כה אמין ורציני, שלא מאחר ולא יוצא לחופשות (כי לאן יצא?), והוא משלם לו מספיק על מנת שלא ישקול לעבור למקצוע אחר. העבודה מתנהלת ללא הפרעה ברוב הבקרים, ואלא אם מדובר בדירה גדולה במיוחד, הם מסיימים בשעות אחר הצהריים, לפני שמחשיך. למאר מטפל בסידור הציוד וניקיונו, מגלגל בנחישות איטית את יריעות הפלסטיק, בזמן שאילן מדבר עם הלקוח על הסידורים הכספיים. אם יש להם מזל, מוגשת להם ארוחה חמה לאחר השלמת העבודה, לפעמים אפילו מגישים קינוח וקפה. אם המזל נעדר, הם קופצים לכיכר רבין ומזמינים לעצמם מנת פלאפל. בספסלים שליד האנדרטה לשואה של תומרקין, כשלרגליהם בקבוקי בירה צוננים, מתנהלת השיחה היומית שלהם. לרוב הם מדברים על משחק בליגה אירופאית שצפו בו יום לפני או על זה שצפוי להיות באותו הערב, אבל לפעמים השיחה גולשת למחוזות אישיים יותר. לאמר מספר על האישה והבן שמחכים לו בקמרון, האנשים שבעבורם הגיע לישראל, שעבורם הוא צובע קירות. אילן מספר סיפורי צבא וטיול וקיבוץ. ביום יפה שבו דני מ’פלאפל הכיכר’ מגזים עם החריף, אחרי עבודה יעילה במיוחד בביתה של גברת אלבז בבלפור, למאר מראה לאילן תמונות של בנו.

 

לפעמים, באותן שעות שקטות שאילן ניצב לבדו מול קיר מתפורר שזקוק לצביעה, הוא מוצא שהוא חושב על אביו, על סבו, ועל כל מי שהיה לפניהם. הוא תוהה, ברמת רצינות משתנה, אם באמת יש קשר בינו לבין הצייר האיטלקי שעל שמו קרויה החברה שלו, ושעל שמו קרוי גם הרחוב בו ניצב בית הספר היסודי שבו למד. אילן חובב אמנות ומרבה לבקר בגלריות הקטנות שמפוזרות ומתחבאות ברחבי העיר, אך מעולם לא היה לו עניין אקדמי או היסטורי בתחום. האם היו למודליאני ילדים? האם הייסטינגס היא אדם אמיתי או בדיה של אביו? את השאלות הללו מעולם לא שאל את עצמו, וגם כעת מול הקיר הצבוע למחצה אינו משקיע בהן מחשבה מיותרת. הוא מסיים עוד שכבה, משייף בליטה עקשנית, ומשתכנע בהדרגה שאכן הקשר קיים, שבעורקיו הבולטים זורמים שרידים מיקרוסקופיים של האמן הדגול. אין בכך שום יהירות, חושב אילן, אפילו לא גאווה – זוהי פשוט עובדה קיימת ומוגמרת, שלא משנה בחייו דבר.

הם מוסיפים לצבוע. כשהוא הולך במדרכות העמוסות בטשרניחובסקי או מונטפיורי הוא חולף על פני בניינים שצבע בהם בעבר והוא מרגיש שהוא חלק מהותי ובלתי נפרד מהעיר. מי שמטייל ברחובות תל אביב, הוא אומר לעצמו, למעשה מבקר בתערוכה לכבודו של אילן הס.

 

מדי פעם, כששוררת עליו הרוח הנכונה, בימים בהם הם מסיימים מוקדם, הוא הולך ברגל ומבקר במוזיאון, בגלריה הגדולה שבקומה השנייה. הוא כבר יודע בעל פה אילו פניות עליו לקחת על מנת להגיע למודיליאני. על ריבוע קרטון קטן שליד הציור רשומים כל הפרטים שאילן יודע על היצירה: ‘לאופולד זְבוֹרוֹבסקי’, 1916, שמן על בד. הציור הוא דיוקן של גבר צעיר ומזוקן בעל צוואר מודליאני טיפוסי ועיניים חלולות. הגבר מסתכל בעיניו המתות ישר אל הצייר, או אל הצופה, או אל אילן, ידיים משולבות וגופו אומר קוצר סבלנות. אילן נכנס, מתיישב בספסל העץ המבריק שהוצב, כאילו במיוחד בשבילו, ממש מול הציור, ומסתכל. אם הוא לא נזהר, קורה שהוא מוצא את עצמו שקוע בלאופולד זבורובסקי למשך שעות ארוכות, מתעורר לטפיחה על השכם של השומר הקשיש, ארקדי, שמודיע בקול אדיב שהמוזיאון עומד להיסגר. יש בציור כוח שהוא לא מצליח להסביר, הבעתו של הגבר זבורובסקי מבעיתה אותו. יום אחד הוא מביא איתו את למאר, משלם את כרטיס הכניסה שלו, מתעלם ממבטה המופתע של פקידת הקבלה, מלווה אותו דרך הגלריות השונות. למאר הוא העובד זר הקמרוני היחיד בגלריה שבקומה השנייה. הוא מביט בציורים הרבים שתלויים על הקירות ועיניו מתקשות להכיל. המרחק בין קמרון לשדרות שאול המלך, חושב אילן, לא ניתן למדידה במדד מסורבל כמו קילומטרים. אילן, אומר למאר, והצבעי מפנה את מבטו מציורו של מודליאני אל חברו, אבל למאר מעולם לא משלים את המשפט.

 

אילן לא יודע מי הוא לאופולד זבורובסקי, אבל מחליט בשלב מסוים שהוא היה ידיד קרוב של מודיליאני (חבריו קראו לו אמדאו), והיה חלק מהבוהמה הפריזאית של תחילת המאה העשרים. זבורובסקי שיחק קלפים עם ג’ויס ופיקאסו, קובע אילן. הוא מדמיין את מודיליאני קם בבוקר במיטה צרה וחסרת סדינים בסטודיו צפוף ומלוכלך, מקבל את פני חברו שהגיע ליום נוסף של דוגמנות. זבורובסקי גס רוח אבל מלא חיים, ממשיך אילן, והוא טיפוס של בוקר הרבה יותר ממודיליאני המנומנם. הם לוחצים ידיים, שותים קפה, וניגשים לעבודה, שנמשכת ומתארכת במשך שנים. למה זה לוקח כל כך הרבה, שואל יום אחד זוברובסקי. העיניים, עונה מודיליאני.

בזמן שמודיליאני צייר את ‘לאופולד זבורובסקי’ שמן על בד, אילן משער, הוא עצמו היה יכול לצבוע חצי מכל הדירות בעיר. כל כוסות הקפה האלה שנערמו להן בכיור הקטן, מחכות לשטיפה, השעות שנהפכות לימים ושנים, הצייר מול הקנבס הערום שלו, ציפורניו מלוכלכות מצבעים שלא היו קיימים עד שהוא המציא אותם.

 אילן מסיים עוד עבודה, גובה את אלפיים השקלים שמגיעים לו, רושם קבלה. הוא יוצא לבירה עם למאר וחבריו, אפריקאים כולם, מספר בדיחה גסה, צוחק.

 

לא צייר, הוא יודע להגיד על עצמו, לא אמן. הוא רק צובע את הקירות, הופך בתים למעט יפים יותר. הוא לא יזכה בנצח, הוא אפילו לא מועמד, אבל שלוש שנים אחרי שהחלו לעבוד יחד למאר מצליח לחסוך מספיק והוא מטיס את אשתו ובנו מקמרון לנתב”ג. לילד, מליק, יש צוואר ארוך ועיניים פיקחות. אילן לוקח את למאר ומשפחתו לסיור בעיר, מראה להם את יפו ואת נווה צדק, והאב המאושר מראה לבנו את כל הבניינים שבהם צבע. הסיור של אילן עובר גם בסופו של דבר במוזיאון תל אביב, אבל מליק, עייף מיום שלם של חוויות חדשות ורגשות גואים, נרדם בזרועות אביו. למאר מודה למעסיק שלו על הנדיבות הגדולה שלו, והוא ומשפחתו חוזרים לדירה שהם חולקים עם עוד חמש נפשות בדרום העיר. אילן נותר להלך לבדו בחללים הגבוהים של המוזיאון, מתעכב מדי פעם על יצירה שמושכת את עינו או את ליבו. רגליו מובילות אותו מעצמן לציור שלו (של מי, הוא יום אחד שואל את עצמו), והוא מתיישב בספסל מול ‘לאופולד זבורובסקי’. שם, ניצב מול מה שהוא היה, וכל מה שהוא כבר לא יהיה, הוא נשאר.

***

יונתן אנגלנדר, תסריטאי וסטודנט לתואר שני בספרות אנגלית, גר בתל אביב.

עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה