“הבית אשר נחרב” מאת רובי נמדר (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) הוא הזוכה בפרס ספיר

נימוקי חבר השופטים (שכל את: מירון איזקסון, איריס מילנר, שירי לב ארי, שרה פולן שוורצה, בתיה שמעוני ואביעד קליינברג):

אל תוך עולמו המוגן, הבטוח והזחוח של אנדרו כהן, פרופסור ניו יורקי לתחום הטרנדי ביותר האפשרי –תרבות השוואתית – פורצת לפתע, ללא כל התראה, מציאות אחרת. כהן חוזה שורה של חזיונות שבהם כהן אחר, הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים, עוסק בפעילות שאין זרה ממנה בעולם הניו-יורקי הנכון פוליטית ותרבותית: הוא מקריב קורבנות ביום הכיפורים, שוחט בעלי חיים ומזה את דמם על המזבח בבית המקדש שבירושלים. המבט בפעילות הזאת, שהיא בה בעת חסרת משמעות והגיון (מבחינתו) וספוגה במשמעות אדירה (מבחינת אנשי הבית, בית המקדש, בטרם נחרב) מערערת את כהן.  בהבית אשר נחרב מתעד ראובן נמדר ביד אמן בוטחת, בעברית עשירה ורבת רבדים, את הבקיעים הניבעים בזה אחר זה בביתו המקצועי, המשפחתי והנפשי. זהו סיפור של כישלון,  כישלונו החרוץ של המומחה לתרבות השוואתית בהבנת התרבות שהיא, כפי שמעיד שמו, מורשת אבותיו. כהן מייצג את ההדחקה רבת השנים של היהדות המודרנית את שורשיה הקדומים. התעלמותו מן הרבדים הבסיסיים, הראשוניים, הקמאיים של הקיום היהודי בפרט והקיום האנושי בכלל, מביאה עליו קריסה מוחלטת, שסופה התפכחות. הדרך שבה מתואר הכישלון הזה היא הצלחה ספרותית מרשימה.

 הבית אשר  נחרב עטיפה

הרומן זוכה פרס הביכורים

“העונה מאת חנה נוימן”

מנימוקי חבר השופטים:

העונה מאת חנה נוימן עוסק בשורשים. הגיבורה, יוליה-יעל, היא פליטה יהודייה מגרמניה הנאצית, שנעקרה באלימות משורשיה. יוליה-יעל דוחה את תחליפי המשפחה המוצעים לה בישראל, בציפייה למשהו אותנטי, שיחליף את השורשים שאבדו לה. התחליף הזה נמצא לה, היא חושבת, בדמותו של יוסף – ס”ט, בן למשפחת פרדסנים ששורשיה נטועים עמוק בקרקע המקומית. ליוסף יש כל מה שאין לגיבורה: משפחה שורשית ומסורת משפחתית ואדמה מניבת פירות, וכסף המקנה ביטחון. אולם בהדרגה מתברר לה ולקוראים כי היציבות הזאת, שהגיבורה כמהה אליה כל-כך באיש שנישאה לו, היא מתעתעת, שבירה ועדינה כמו האתרוגים שיוסף מגדל. מאחורי החזות הבטוחה בעצמה, השורשית, המוגנת בחומות של מסורת ומעמד, מתגלים יתמות וספקות, חוסר ביטחון ואף כישלון בשימור המסורת. מאחורי חלוקת התפקידים המסורתית של גבר חזק ואישה חלשה מתגלה גבר שלא כוחו, אלא חולשתו, כופה על הגיבורה ויתור על חלומותיה.

העונה כתוב בעדינות ובאיפוק נדירים. נוימן אינה מפנה אצבע מאשימה לאיש. היא מטפלת במורכבות האנושית בכישרון כתיבה, ברגישות ובחמלה גדולה.

הזוכים בפרס ספיר עד היום:

שנת 2000:  “תאום כוונות” מאת חיים סבתו בהוצאת ידיעות אחרונות

שנת 2001: דויד גרוסמן בפרס על ספרו “מישהו לרוץ איתו” בהוצאת הקיבוץ המאוחד

שנת 2002: גיל הר אבן עם ספרה “שאהבה נפשי” בהוצאת כתר

שנת 2003: ספרו של אמיר גוטפרוינד “אחוזות החוף” בהוצאת זמורה ביתן

שנת 2004: דן צלקה  עם “ספר האלף בית” בהוצאת חרגול

שנת 2005: אלונה פרנקל על ספרה “ילדה של” בהוצאת מפה

שנת 2006: רון לשם זכה בספר שאף הופק לסרט “אם יש גן עדן” בהוצאת זמורה ביתן

שנת 2007: ספרה של שרה שילה “שום גמדים לא יבואו” בהוצאת עם עובד

שנת 2008: ספרו של צבי ינאי “שלך סנדרו” בהוצאת כתר

שנת 2010: ספרו של יורם קניוק “תש”ח” בהוצאת ידיעות ספרים

שנת 2011: ספרו של חגי ליניק “דרוש לחשן” בהוצאת הספריה החדשה הקיבוץ המאוחד

שנת 2012: ספרו של שמעון אדף “מוקס נוקס” בהוצאת כנרת זב”מ-דביר בע”מ

שנת 2013: ספרה של נעה ידלין “בעלת הבית” בהוצאת זמורה ביתן