לפני כשבועיים כתבתי במסגרת “השאלון“, שבעבר הייתי שבוי לגמרי בקסמו של הרוקי מורקמי, אבל ככל שהמשכתי לקרוא עוד ועוד ספרים שלו, הרגשתי שהוא עלה על איזה טריק לספר סיפור מעניין ומאז חוזר על עצמו שוב ושוב.
לפיכך החלטתי להתרחק בינתיים. סבלתי ממנת-יתר של מורקמי.
והנה השבוע הגיע אלי בדואר מורקמי חדש שקשה היה לעמוד בפניו: סיפור קצר (כ-60 עמודים), מאוייר (מה שמפחית את מספר עמודי הטקסט עוד יותר), שנושא שם מושך במיוחד – “הספרייה המוזרה”. יכולתי להעריך שתוך חצי שעה אוכל לסיים לקרוא אותו, ואין דבר מגרה יותר לאדם כמוני שסביבו נערמים המוני ספרים בעלי 500 עמודים ומעלה, מלדעת שהוא יכול לסיים ספר מכריכה לכריכה תוך חצי שעה.
כשהתחלתי לקרוא חשבתי שהמרחק ממורקמי היה ראוי והנה אני חוזר ליהנות ממנו מחדש. מה יכול להיות רע בעלילה שמתחילה בנער שנכנס לספריה עירונית, מחזיר ספרים, וכשהוא מבקש לשאול ספרים אחרים, שולחים אותו לחדר 107 שם יושב ספרן זקן ומרושע למראה? ספריה, אפלוליות ומסתורין – קניתי.
אבל ככל שנמשך הסיפור שבתי והתייאשתי. זה לא סיפור משעמם, אבל הוא סובל משתי בעיות עיקריות לטעמי: ראשית, להבדיל מהספרים הארוכים של מורקמי, כאן בכל רגע ישנן התפתחויות מסתוריות אחרות שפוגעות במסתורין הדק המאפיין את כתיבתו והופכות אותו לעבה וגדוש במיוחד.
שנית, הכתיבה של מורקמי נדמית פה לכתיבה לנוער. השפה דלה, ויחד עם ההתפחויות התכופות, התחושה היא שאנחנו קוראים עלילת משנה מתוך ספר פנטזיה לנוער.
אני חייב להודות שגם האיורים לא תרמו בשום דרך לעלילה, להיפך – הם פגעו באחד המאפיינים המהנים ביותר של הספרות – לדמיין כיצד הדמויות נראות ומתנהלות.
כשסיימתי לקרוא את הסיפור, פניתי לאירית ויינברג – מתרגמת מיפנית ובעלת הבלוג המעולה “יפן מונוגטארי” -ושאלתי אותה אם היא מכירה את הסיפור הזה. להפתעתי כי רבה התברר לי ממנה שהסיפור פורסם לראשונה בשנת 1982 בכתב עת יפני שנקרא Torefure, והופיע לאחר מכן בקובץ סיפורים של מורקמי שיצא בשנת 1983. ב-2005 הסיפור יצא בגירסה מאויירת של Sasaki Maki – מאיירת ספרי ילדים יפנית, וב-2013 הוא יצא בגרמנית עם איורים של מנשיק (ואחר כך יצא גם ביפן בגרסה הזאת, ובהמשך בארצות דוברות האנגלית).
למה כל זה מפתיע? כי על עטיפת הספר שהגיע אלי לא מוזכרת בשום אופן העובדה שמדובר בסיפור שנכתב ופורסם בשנת 1982, כשמורקמי היה סופר צעיר בן 33. באותה שנה, למשל, פרסם מורקמי את ספרו “מרדף הכבשה” – שמתקשר לעובדה שבסיפור הנ”ל מככב איש-כבשה. כשאירית העבירה לי את המידע הזה, הסתכלתי באופן שונה על הסיפור; אני לא יכול (ולא רוצה) להתייחס ליצירה מוקדמת של סופר וליצירה מאוחרת שלו באותו אופן. אם הסיפור שקראתי הוא למעשה בבחינת נסיונות בוסריים שעוד לא הבשילו לגמרי ולא סיפור עכשווי כפי שחשבתי בתחילה – כמובן שאהיה הרבה יותר סלחן כלפיו.
המקטרגים יגידו שהוצאת זמורה ביתן החליטה להוציא סיפור כזה כספר מאוייר, מתוך תקווה לייצר מכירות בקלות יחסית, בהסתמך על מעריצי מורקמי שיקנו כל דבר שהוא יוציא תחת ידו. כמובן שהוצאה לאור היא עסק כלכלי, ועל כן זה ממילא מהלך לגיטימי, אבל אני חושב שלנו הקוראים זה לא צריך להיות איכפת; ראוי שמעריצי מורקמי יוכלו להכיר את יצירותיו המוקדמות, ויהיו חשופים לכל קורפוס היצירה שלו, והלוואי שכך יהיה עם סופרים רבים אחרים, שלרוב אנחנו זוכים רק לתרגום “הלהיטים” הספרותיים שלהם. רק חבל שבמקרה הזה ההוצאה ניסתה “להסתיר” את העובדה שמדובר בסיפור מוקדם של מורקמי ולא בסיפור עכשווי כפי שאפשר היה לחשוב.
בשורה התחתונה כאמור אני לא נהניתי מהסיפור הזה של מורקמי. הוא נראה לי סוריאליסטי מידי, סמלי מידי (אנשים זוללים ידע מספריות, ולכן הגיע שעת נקמתן של הספריות שרוצות לזלול ידע חזרה), כתוב באופן ילדותי ומסתיים באופן סתמי. במבט רחב יותר, אולי אוכל להגיד שמורקמי פשוט לא טוב בכתיבת סיפורים קצרים – כי הוא מאבד את הקסם שלו בהם. קראתי כמה וכמה מהם, ובכולם היה חסר משהו.
אבל בכל זאת כיף לקרוא ב”ספרייה המוזרה”, כי זה סיפור על ספריה, ואפשר לקרוא אותו מהר מאוד, ובעיקר – הוא מכיל רבים מהאלמנטים שהפכו בהמשך את מורקמי לסופר אהוב כל כך בכל העולם.
מאידך, אם אתם לא מעריצי מורקמי או חובבי עלילות פנסטיות מאויירות, בהחלט אפשר גם לדלג.
__________________
הספרייה המוזרה, הרוקים מורקמי. איורים: קאת מנשיק. מיפנית: עינת קופר. הוצאת זמורה-ביתן. 63 עמ’, 59 ש”ח.
ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן.
תודה, אוותר.
אני קורא עכשיו את ‘הפיל נעלם’ ומאוד נהנה אבל זוכר לו לרעה את ‘ריקוד האדמה’ ולטובה את ‘קורות הציפור המכנית’, כך שאנני בהחלט יכול להסכים עם האמרה שלך שהוא לא נובליסט מוצלח במיוחד (אבל לא מסכים מאוד. הוא יודע לכתוב סיפורים קצרים מוצלחים מאוד שמנצלים את הפורמט על הצד הטוב ביותר, אבל מצטיין יותר בכתיבת רומנים).
אגב, לדעת שאתה קורא מתמיד שלו מחזק את התיאוריה שלי, המשחקית בעיקרה, שהוא השפיע על נימת הכתיבה שלך (גם כתיבה עיתונאית/בלוגרית היא כתיבה ;).
זואי, לא הבנתי רק את את המושג “התיאוריה שלי, המשחקית בעיקרה”.
שוב, כמו שכתבתי בשאלון הייתי קורא מתמיד שלו בעבר, עד שנמאס לי. אני לא בטוח אם אני מושפע מכתיבתו, או שדרך ההבעה שלי דומה במובן מסוים לזו שלו ושל עוד כמה שכותבים באופן דומה.
יש כל מיני מקצבים לכתיבה – יש כאלה שהם מאוד תיאטרלים, מהירים. אני חושב שאני שייך יותר לשקטים והכנים, פחות וירטואזים (שוב אני מתייחס לכתיבה בלוגית,שגם היא סוג של כתיבה). למרות שכפי שכתבתי בשאלון – הספר שהכי הרשים אותי הוא “סיפורים פטרבורגיים” של גוגול, וגם האמן ומרגריטה של בולגקוב – ובכלל, יש כותבים וירטואזים שמרשימים אותי מאוד, רק שאני לא יכול לאמץ משהו מנימת כתיבתם.
אגב, מישהי פעם אמרה לי שהיא קראה את “יער נורבגי” ושאני הזכרתי לה את הגיבור של הספר :/
כשאני קורא בעקביות טקסטים של כותב מסויים אני אוהב לזרוק לאוויר כל מיני ספקולציות וניחושים מי השפיע על כתיבתו. אני לא עושה את זה ביותר מדי רצינות וזה בעיקר משחק טפשי שאני משחק ביני לבין עצמי. לי עצמי זה קרה, אגב, עם גרוסמן, כששמתי לב שאני פתאום כותב אסמסים במעין היסטריה רגשנית ובמשפטים מלאי פסיקים ו-וו”וים. אני חושב שהמודעות ואי-המודעות הם ההבדל בין חקיינות להשפעה.
בכל אופן, הייתי מוכן ללמוד ולחקור ספרות בשביל זה, אבל זה לא יקרה בחיים הנוכחיים. נשאר השעשוע.
זה בדיוק מה שקרה (לי) עם “שינה”, עוד סיפור קצר ומוקדם שלו
שיצא מחדש בשנים האחרונות עם איורים.
גם שם, אם אני זוכרת נכון, לא מוזכר שמדובר בהוצאה מחודשת ואני אישית לא זוכרת אותו לטובה…
אולי בגלל שהתחלתי את הקריאה עם “יער נורווגי” בראש…
[…] רשימות שלי על "בינת השכוי" מאת אביגדור דגן ו"הספרייה המוזרה" מאת הרוקי מורקמי; האירועים המרכזיים + תוכניה המלאה […]