ביקורת ספרים: על “בינת השכוי” מאת אביגדור דגן

מאת | 2015-01-20T20:24:54+00:00 20 בינואר 2015|קטגוריות: פרוזה, פרוזה תרגום|Tags: , , , |10 תגובות

“אשר נתן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”

“בינת השכוי” הוא אחד הספרים היחידים שאני יודע במובהק שקראתי אך ורק בגלל “קורא בספרים”. מעולם לא שמעתי על הספר לפני כן, אבל מרגע שהקמתי את האתר הרגשתי שהוא צץ בכל מקום. כמה סופרים המליצו עליו במסגרת פינת “השאלון”, וגם קיבלתי עליו המלצות רבות בעמוד הפייסבוק של הבלוג, בעיקר מהקוראת שהפכה גם למבקרת אורחת – שירה עבו (כאן היא כתבה על ספר אחר שכתב אביגדור דגן יחד עם אחיו גבריאל).  

ההמלצה החמה הייתה אכן מוצדקת. “בינת השכוי” הוא ספר מקסים במשמעות המקורית יותר של המילה – מלא קסם וחדווה. עוד ארחיב על כך בהמשך.

הספר (שהמוטו שלו – מצוטט כאן בפתיחה – לקוח מתוך תפילת השחר) מתאר את ערוב ימיו של רופא אלמן בכפר אירופאי קטן – מעין שטעטל נוצרי. הרופא מסתובב בכל יום בין החולים, משוחח איתם, מיילד תינוקות ומנסה להאריך את חייהם של הזקנים. אך שלא כמו רופאים אחרים (אולי מלבד דוקטור דוליטל), רופא הכפר הזה מנהל מערכת יחסים עמוקה ומורכבת עם תרנגול החצר שלו, פדרו, שמתלווה אליו לעבודתו ונתלה על אמת זרועו בכל פעם שהם מסתובבים בכפר. התרנגול והרופא מייצגים שתי השקפות עולם שונות, כשאט אט מצליח פדרו לשכנע את הרופא בצדקת דרכו.

פדרו, אולי ככל החיות, מאמין בהווה, סוגד לשמש, וחושב שכל יום יפה יותר מקודמו “מפני שהיום הזה עדיין הוא כאן, ויום האתמול איננו עוד”. הרופא, לעומת זאת חושב בלי הרף על האתמול ועל המחר; הוא מבכה את מותה של אשתו האהובה, מרחם על אותם חולים בכפר שהוא יודע שמותם קרוב, ומצטער על כך שאין לו ילדים ולא תהיה לו המשכיות בעולם. ברוב הבקרים הוא מתעורר במצב רוח ספקני, ונאלץ להתמודד עם חדוות החיים של פדרו, שרואה בכל יום חדש מעין נצחון לחיים על פני המוות.

למרות הדיון הקמאי והפשוט בשאלות הגדולות של החיים, כוחו של הספר לטעמי הוא לאו דווקא במשמעויות הפילוסופיות שלו, אלא  בתיאור העדין והיפהפה של הטבע והחברה האנושית. יש בו משהו נעים, כיפי ופיוטי – כזה שגורם להרהורים מעצם האווירה הפסטורלית והנעימה שבה נעטף הקורא. פעמים רבות במהלך הקריאה איבדתי ריכוז והפלגתי במחשבות, אבל חוסר הריכוז לא נבע משעמום; האווירה הספרותית שיוצר דגן מייצרת קרקע פורה למחשבות ונדמה שהן חלק מהיצירה עצמה.

4821

קראתי את רובו של הספר באחד מימי החורף האחרונים, והוא פשוט הרחיב לי את הלב. עד כדי כך נהניתי מהאווירה העלילתית, שבימים האחרונים, דמיינתי בכל יום לפני השינה את אותו כפר אירופאי פשוט ונעים שהצליח להרגיע אותי ולהכניס אותי בקלות לתוך החלומות.

עם זאת, על אף כל המחמאות, יש בספר גם בעיות, או למעשה בעיה מרכזית אחת – הוא לא מסתיים בזמן.

אפשר לחלק את הספר הקצר הזה לשני חלקים עיקריים; חלקו הראשון מפעים, מקסים ומהנה במיוחד. חלוק השני ממשיך לנסות לעשות את אותו דבר, אך בשלב מסוים – אותם דברים שהקסימו את הקורא עד מחצית הספר, מתחילים לחזור על עצמם, לעייף, ולהיגרר לקיטש או לפסיכולוגיה בגרוש.

בעוד בחציו הראשון של הספר המטאפורות של המחבר עושות רושם על הקורא, והוא נסחף אחר דימויי הטבע הרבים, הרי שבחציו השני אותן מטאפורות כבר נדמות כשטיק רוחניקי ופלספני. למרות שהחלק האחרון בספר חשוב לעלילה ולאמירה של הסופר, עדיין רצוי היה לוותר על כמה פרקים ששוחקים את הקסם הראשוני בעקבות שימוש יתר. אולי קצת כמו הגיבור שלו, אביגדור דגן לא ידע מתי לפרוש בשיא מהספר.

image003אביגדור דגן

ובכל זאת, מדובר בספר נפלא שברובו שר שיר הלל לטבע ולאדם, מבלי ליפול לקיטש או לרוחניות מאוסה. כל כך הושפעתי מפדרו התרנגול הבודהיסט (לפחות בעיני הוא בודהיסט), שהלכתי לקרוא מיד את ערך הויקפדיה על תרנגולים, והמשכתי לחפש עוד קצת על קריאת הבוקר שלהם. לאכזבתי גיליתי שפדרו המציאותי לא באמת סוגד לשמש. הוא קורא בבוקר, פשוט כי כל הציפורים פעילות בבוקר, ואז חשוב לו במיוחד לסמן את הטריטוריה שלו ע”י הקרקור. במקום אחד היה כתוב שכל מי שחי בסמיכות לתרנגול יודע שהוא קורא לא רק עם שחר, אלא גם במהלך היום. כך שלא בטוח אם יש לו בינה מיוחדת במינה, או הסתכלות בודהיסטית על החיים; ככל הנראה הוא פשוט יותר קולני מהעופות האחים ועל כן אנחנו שמים לב לסמיכות בין קריאותיו לאור השמש .

אבל כך או כך, “בינת השכוי” הוא ספר שכדאי מאוד לקרוא. במיוחד את חציו הראשון. וזו הזדמנות להגיד תודה לכל מי שהמליץ לי עליו בשנתיים האחרונות – ידעתם על מה אתם מדברים.

עכשיו רק נותר לקוות שביום מן הימים קוראי העברית יוכלו לקבל תרגום חדש של הספר משפת המקור (צ’כית) שישדרג את התרגום הנוכחי של צבי ארד מאנגלית (תרגום ראוי, ובכל זאת תרגום מיד שלישית).

_________________

בינת השכוי, אביגדור דגן. מאנגלית: צבי ארד. הוצאת עם עובד. 190 עמ’


ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן

 

 

 

10 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 20 בינואר 2015 ב- 20:47 - Reply

    המקור מספר איוב ” מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה” , ומשם לתפילת השחר.

    • ירין כץ 20 בינואר 2015 ב- 20:48 - Reply

      כן, האמת שראיתי את זה בחיפוש וויקפדי. אבל המשפט הספציפי שהוא מצטט בהתחלה ושהוא המוטו של הספר, הוא מתפילת השחר, לא?

  2. זואי גלאס 20 בינואר 2015 ב- 20:56 - Reply

    תודה על הסקירה, אתה אחלה,
    קראתי ברפרוף כי הספר דק גם ככה ומחכה לי כבר מי יודע כמה זמן יחד עם עוד ספרי רופאים שאספתי באחד ממצבי הרוח. לא משהו אישי.

    • ירין כץ 20 בינואר 2015 ב- 20:59 - Reply

      זה בסדר, גם אני קורא מעט מאוד ביקורות לעומק. הרבה פעמים אני מרפרף כדי לדעת מה השורה התחתונה. אבל אני שמח על התגובות ואתה מגיב מצטיין במיוחד! תודה.

      איזה עוד ספרים יש ברשימת ספרי הרופאים?

      • זואי גלאס 21 בינואר 2015 ב- 21:24 - Reply

        האמת הרשימה עלובה למדי ומחזיקה רק ארבעה: בינת השכוי, בית האלוהים, בית קיץ עם בריכה ומגילת סן מיקלה. לא מרבים לכתוב על רופאים ספרים שלמים משום מה,וזה מעט מפתיע כי הם דמות משנית מאוד אהודה.

  3. […] בבלוג: רשימות שלי על "בינת השכוי" מאת אביגדור דגן ו"הספרייה המוזרה" מאת הרוקי […]

  4. […] (צ'כית), אם כי סביר שמאז שנות ה-70 המצב השתנה. כמו בספר "בינת השכוי" של אביגדור דגן, שנכתב גם הוא בצ'כית אך תורגם לעברית […]

  5. […] לקריאת הביקורת המלאה לחצו כאן. […]

  6. […] בינת השכוי מאת אביגדור דגן (מאנגלית צבי ארד, הוצאת עם עובד) […]

  7. לירון 16 ביוני 2018 ב- 16:01 - Reply

    אני מאחרת כאן בכמה שנים, בעיקר מאחר שקצב הקריאה שלי הואט מאוד עם השנים, אבל אני שמחה לדעת שקראתי שני ספרים מהרשימה הזאת- בינת השכוי, המופלא מראשיתו ועד תומו (לא הרגשתי עומס מטאפורי ומילולי בחלק השני) ; ואת בית האלוהים הנהדר, שמזכיר מאוד את מלכוד 22 ברוחו, אבל דווקא בספר הזה הרגשתי שהרעיון מוּצה בשלב מסוים

השאירו תגובה