סיפור קצר: “רעב” מאת מורן חיימוביץ

מאת | 2015-01-19T02:39:23+00:00 19 בינואר 2015|קטגוריות: סיפורים קצרים|Tags: , , , |תגובה אחת

חזרתי הביתה מהעבודה מוקדם כי נמאס לי לשבת מול המחשב ולהעמיד פנים שאני עושה משהו פרודוקטיבי. אני בדרך כלל קורא מאמרים ומחכה שהזמן יעבור עד שאני אוכל לחזור הביתה ולכתוב. אם הייתי יכול, הייתי כותב בזמן העבודה אבל קשה לי להתרכז כאשר יכולים לחשוד בי בניצול המשרד לצרכים אישיים. התיישבתי מול המחשב ופתחתי את הסיפור על דוב הקוטב ובנו. יש לי בין חצי שעה לשלושת רבעי שעה עד שחברה שלי תחזור ונאכל ארוחת ערב ביחד. זה לא קל להתרכז אחרי יום שלם מול מסך שמייבש את העיניים אבל זה הזמן היחיד שלי לעצמי ולכתיבה.

אני קם. לא ישנתי ברצף. קמתי בכל כמה שעות לשנות תנוחה כי היה לי קר כשהרוח שינתה כיוון. יש קצת אור בחוץ. פס של זהב מעל לאופק לבן. אני מרגיש את הצריבה בגרון, הכיווץ בקיבה והגירוי בחניכיים. אני רעב. לא אכלתי כבר שבוע. אני מעיר את הגור שלי בעזרת האף ודוחף אותו מחוץ למאורה. אני מכווץ את עיני בתגובה לבוהק שבחוץ, ואנחנו מתחילים ללכת לאט, מותחים כל גף ומתרגלים לקור. בקרוב ההליכה תחמם אותנו. קשה לו להדביק את הקצב שלי. הוא מדלג ורץ אחרי ואני הולך בצעדים בטוחים שמתווים לו את הדרך. אני יודע שהוא רעב, אפילו יותר ממני. שמעתי את הבטן שלו מקרקרת בלילה וידעתי שהגיע הזמן להרוג כלב ים.

ישנם כבר כמה חורים בקרח. חפרתי אותם במרחק גדול אחד מהשני כדי שכלב הים יצטרך לצאת ולשאוף אוויר. אני מתמקם מול חור אחד, נשכב על השלג ומשתטח ככל יכולתי כדי שלא יוכלו לראות אותי מחוץ למים. אני שוכב ומחכה. הגור שלי מטפס עלי ונופל. הוא הולך מסביבי חסר סבלנות. אני ממש רעב ושונא לחכות אבל אין ברירה, האוכל מגיע כשהוא מגיע. גם אז לא תמיד אני מצליח לתפוס אותו, ונאלץ לחכות שוב. הגור שלי נושך לי באוזן בתור משחק כי הפה שלו מוצף ריר.

הזמן עובר באיטיות. אני מאבד ריכוז ולפתע מגיח ראש של כלב ים מהחור. אני מזנק ושולח את טפריי כדי לתפוס אותו אבל הוא חומק ממני ואני כמעט מחליק למים. פספסתי. מי יודע מתי יעבור כאן עוד כלב ים, או אם אותו אחד יהיה טיפש מספיק כדי לחזור שוב. אני מחליט לעבור לחור אחר כדי להעביר את הזמן ולשכוח מהרעב. הקטן חסר מנוחה והבטן ממשיכה להטריד אותו. אולי ההליכה תעזור לנו להשתחרר.

אני מגיע אל החור ונשכב. הקטן נשכב לידי עייף מרעב ומההליכה ברוח המקפיאה. אני חייב למצוא אוכל, אחרת יהיה לי קשה מאוד לעבור את הלילה. אני מחכה והוא כבר נרדם. רעש הרוח גובר על רחשי הבטן ואני ממתין. כשהרוח שוקטת, רחשי הבטן מתגברים. בועות קטנות מופיעות על פני המים. אני נדרך ומתרומם מעט כדי להיות מוכן. אני ממתין. הבועות נפסקו ואף יצור לא עולה מן המים. כמה רגעים לאחר מכן, מופיע זוג נחיריים קטנים. אני ממשיך להמתין. כלב הים מעלה את ראשו מעט יותר ואני מסתער לכיוונו עם כל כובד משקלי. הגוף שלי שובר את הקרח ואני מחדיר את טפריי לתוך צווארו של כלב הים. בתנועת משיכה מהירה אני מצמיד את ראשו לשיניי ונועץ אותן בצווארו השמן. המים נצבעים אדום. אני מנער את פי ונועץ את שיניי עמוק יותר, עד שכלב הים מפסיק להתנגד. אני לא רואה דבר מלבד מסך אדום במים. בשתי זרועותיי אני מושך את עצמי מחוץ למים ורואה את הגור שלי מחכה, חסר סבלנות, שאצא. ברגליי האחוריות אני  בועט במים ואני בחוץ. כלב הים בין שיניי ואני מפיל אותו על השלג. בעזרת הידיים והפה אני מפריד חתיכה של שומן מכוסה עור מגופו של כלב הים, ומניח אותה ליד הקטן, שאוכל במהירות. הפרווה מסביב לפה וליד שלי מלאה דם. אני מסתכל על הגור וכל פניו מכוסות דם. הוא מתקרב לכלב הים, שגודלו כמעט זהה לשלו, ומושך פיסת עור קטנה בעזרת פיו. אני מסופק לראות אותו אוכל בתאווה ויודע שאפשר לדאוג פחות, לפחות עד השבוע הבא.

            “ג’וק! יש ג’וק במטבח”. רציתי להמשיך לכתוב על דוב הקוטב, אבל צעקתה של חברתי שבקעה מהצד שני של הבית, רמזה לי שהגיע הזמן לחזור למציאות. הצעקה שלה לא הייתה היסטרית אלא אסרטיבית, מהסוג שאנשים משתמשים בו כדי לבקש יפה בלי להשאיר לך ברירה.

“נו, אז תוציאי אותו החוצה”, ניסיתי לסרב בכל זאת.

“אין מצב שאני נוגעת בדבר הזה. נו, בוא כבר לפני שהוא מתחיל ללכת בכל הבית”.

אנחנו גרים ביחד כמעט שנתיים. הריגת ג’וקים היא אחת מהחובות הגבריות שלי, בנוסף להורדת הזבל, טאטוא הבית וקניות בסופר. התרבות המערבית התקדמה הרבה במאה האחרונה – הרבה מלבד עדכון רשימת המטלות לגבר. לא שאני מתלונן. חברה שלי עושה את חלקה במטלות, אבל להרוג ג’וק זאת אף פעם לא משימה חביבה והיא תמיד מוטלת עליי.

זה התחיל כשעברנו לדירה הנוכחית שלנו באמצע אוגוסט. נחתה עלינו מכת עש קשה. בני הזונות האפורים האלה נכנסו לכל שקית אוכל וקופסה מפלסטיק וטימאו לנו את המזון. היא לא יכלה לעמוד בזה. בכל פעם שהצליחה להרוג אחד היא מצאה עוד שניים שנחים להם על דופן פנימית של ארון במטבח. ניסיתי להרגיע אותה אבל הטריטוריה שלה חוללה ואני הייתי צריך להחזיר את הסדר על כנו.

“נו, בוא כבר, הוא מתחיל ללכת”.

“אני בא”, סיננתי בחוסר אונים, מנסה לשמור את קו המחשבה שלי נטוע בקוטב הדרומי.

“תפסיק לרגע עם הבודהיזם שלך ותהרוג את הג’וק הזה לפני שהוא משריץ פה משפחה שלמה”.

“מה קשור בודהיזם? אני פשוט לא חושב שצריך להרוג חרקים רק כי הם נכנסו לבית שלנו בטעות”, מלמלתי לעצמי חצי מבויש, בספק אם הטענה שלי באמת תשכנע אותה לשנות את גורל הג’וק.

אף פעם לא ראיתי היגיון בהרג של חרקים. טוב, אולי יתושים כן. סליחה, יתושות. יתושות מוצצות לנו את הדם וגורמות לנו להתעורר בלילה ולהתגרד, אז מגיע להן. אבל ג’וקים? הם בסך הכול מחפשים אוכל. עכבישים? הם תופסים יתושים וחרקים אחרים ובעצם עובדים בשבילנו. אנחנו, האנשים, בנינו עיר בשטח שפעם היה טבע חופשי, ועוד מתעצבנים כשהם מתהלכים להם לידנו בניסיון לשרוד?

בזמן מתקפת העש הנודעת לשמצה, ניסיתי כל מיני שיטות אלטרנטיביות. פיזרתי עלי דפנה, פלפל שחור, אבקת כביסה ותבלין ציפורן בין המדפים, לא לפני שניקיתי את כל המדפים עם אקונומיקה כדי לדאוג שאף רימה לא תתפתח לעש פולשני. “לפחות זה לא עש שאוכל בגדים”, אמרתי לה.

זה כמובן לא הניח את דעתה כי “אי אפשר לדעת איזה סוג עש זה”.

בסופו של דבר, נכנעתי וקניתי מחשמל עש אוטומטי, או כפי שהוא נקרא בקרב חבריי, ‘נאון–נאצי’. זהו כלוב מתכת קטן שבתוכו נורה אולטרא סגולה שמושכת יתושים ועש ומחשמלת אותם ברגע שהם נוגעים בה. המצאה נפלאה. את המכשיר הייתי מחבר מעל למקרר במטבח בכל ערב ובבוקר מנקה את גופות העש שנתפסו בין סורגי המתכת, כדי לשמור על ניקיון ותקינות המכשיר. במלחמה נגד העש ניצחנו, אבל ג’וק זאת בעיה שאם תתעלם ממנה במטבח היא תצוץ על המיטה או בתוך המקלחת ברגע הכי לא מתאים. בנוסף, עוד לא נבנתה מלכודת ג’וקים יעילה מספיק, שתתפוס אותם בלי שהם יתחילו להתעופף בכל הבית.

נכנסתי למטבח וליטפתי את הגב שלה כדי שתירגע ותבין שאני מטפל במצב. הג’וק, שנראה כמו כל ג’וק אחר, פשוט עמד ליד התנור ולא זז. הוא בטח התעופף פנימה דרך החלון או עלה דרך החור של הכיור במהלך היום. זאת קצת אחריות שלי, מכיוון שאם אוריד את הזבל לפני שהוא מתחיל להסריח ואנקה את הבית בתדירות גבוהה יותר, הג’וק לא יימשך לשאריות אוכל או לריח של הזבל, וככה ייחסך ממני הצורך להרוג אותו. אבל כרגע זה רק אני, הג’וק ותרסיס ה-K300 שבידי. פחית גז העצבים הזאת מצליחה לקטול את היצורים החומים בצורה שגורמת להם להתהפך על הגב ולפתוח בריצת אמוק חסרת תועלת. רגליהם הקטנות זזות בקצב מטורף, משמיעות צלילי חוסר אונים וגסיסה. אבל אי אפשר להתווכח עם היעילות של החומר ברגע שהוא פוגע ישירות במקק.

התזתי את התרסיס על הג’וק, שהתחיל לברוח לכיוון הארון שמתחת לכיור. איגפתי אותו מאחור והתזתי עליו פעם נוספת כדי לוודא שהחומר אכן תפס אותו. הג’וק המשיך לברוח לכיוון הסלון, מה שגרם לי להילחץ ולרסס עוד כתם רעיל על הרצפה. המהלך האחרון שלח את הג’וק לרקוד את ריקוד המוות התזזיתי שלו בתוך שלולית שקופה של חומר מסריח. הענקתי לו את הכבוד האחרון בכך שעמדתי וצפיתי בו רץ לו במורד המדרגות לגן העדן של הג’וקים. אם כבר יש גן עדן לג’וקים אני בטוח שהוא בתוך איזה חור מצחין באדמה, כמו שג’וקים אוהבים ולא בשמיים איפה שאין להם מה לאכול ובמה להיאחז. החזרתי את פחית הריסוס אל מקומה מתחת לכיור ופתחתי את החלון כדי שהמטבח יתאוורר. השארתי את הג’וק הפוך על גבו בתוך שלולית החומר וחזרתי לסלון. לא היה לי כוח לנקות או שאולי רציתי להשאיר אותו שם לעוד כמה רגעים, כדי שלא יהפוך אוטומטית לזבל. זוגתי בדיוק ראתה פרק של איזה סיטקום משעמם והסתכלה עליי במבט מרוצה. נישקתי אותה לאות ניצחון.

“תודה, בייב”, היא אמרה.

יא, בייב”, אמרתי בלקוניות, וחזרתי לדוב הקוטב.

אז איפה הייתי? אה כן, דוב הקוטב בדיוק הרג כלב ים כדי להאכיל את הגור שלו ועכשיו הם צריכים לתפוס מחסה לפי שהרוח המקפיאה של הערב תתפוס אותם חשופים באמצע המישור.

 

 ***

מורן חיימוביץ, יליד 1986, מתעסק בכתיבה כבר 12 שנים. בוגר תואר ראשון בתסריטאות של אוניברסית תל אביב. מנסה לאזן בין עבודה במשרה מלאה, כתיבה והחיים בישראל. מקווה ליצור השפעה חיובית על העולם איכשהו. הוציא לאחרונה ספר דיגיטלי של סיפורים קצרים בהוצאת בוקסילה. 

 לעמוד הספר באתר בוקסילה לחצו כאן

 

 

 


עורכת מדור הסיפורים הקצרים ב”קורא בספרים” היא תמי לבנת מלכה


 

One Comment

  1. […] ספר השירה "מלכודת" של שירה כהן; סיפור קצר בשם "רעב" של מורן חיימוביץ; ואסף מונד על הספר "מיליון דרכים […]

השאירו תגובה