קריאה פרשנית ב”מלכודת” –  ספר הביכורים

 של המשוררת שירה כהן

שירה כהן – אמנית רב תחומית שעובדת עם המילה – כותבת שירים ועם החומר– מפסלת, מעצבת תכשיטים. אני מכירה את שירה, נפגשת איתה בערבי שירה ושומעת אותה קוראת את שיריה שתמיד בולטים ביחודם. עכשיו יש בידי ספר שלם, גדוש ב”האדום האדום הזה”. ואומנם הדם משתתף ברוב השירים ועל כך ידעתי עוד קודם, משמיעת שירים אחדים מפי:ה של שירה ועכשיו מקריאה רצופה בספר אני שמה לב עד כמה רבים בו הילדים.

עכשיו, כשקראתם את הדבר העוצמתי הזה, תסכימו אתי שזהו שיר המזעזע את מושגנו הרומנטי על ילדים. הזכרון שולף את השורות הבאות מהשיר “יונתן” של יונה וולך:

אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים
וְהֵם יְלָדִים
וַאֲנִי יוֹנָתָן
הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בַּעֲנַף
גְּלַדְיוֹלָה 

ילדים הם ילדים, כלומר חסרי מודעות חברתית, שטרם רוסנו ע”י החוק. לחבורת ילדי רחוב שחמקה מסמכות ההורים ונתונים ברשות עצמם, כוח הרסני. הילדים האלה חסרי חיבה כלפי המבוגרים, גם לא כלפי ההורים. במקרים מיוחדים : “אז עשינו מאמץ להתחשב בכללים / או בגבר או באשה ששמרו שם עלינו / (אולי הם היו אבא ואמא, אולי הם היו זרים מוחלטים). (עמוד 19). מעתה המלה “ילדים” תהדהד באוזניי “ילדם”– “דם”. הילדים האלה מזכירים לי את היתומים של צ’ארלס דיקנס ואת חבורת “אמיל והבלשים” של אריך קסטנר. הילדים אומנם מציקים למבוגרים – קלות, אך המבוגרים עלולים לנקום בהם ברשעות ממש:

רוח אירופאית אפלה מנשבת בין שירי הספר. שירה כהן מעידה על עצמה שמושפעת מהשירה האקספרסיוניסטית הגרמנית של תחילת המאה ה-20. “סוף העולם” של יעקב ואן-הודיס (בתרגומו של אשר רייך) הוא השיר האקספרסיוניסטי הנודע ביותר שפורסם בינואר 1911 בברלין, בו מהדהדת האפוקליפסה:

השורות “הייתי צריכה להזהיר אותם קודם“, “כאילו אין בעולם בני אדם” בשירה של שירה כהן רושפות “סוף העולם” הגרמני:

השיר הזה מדגים עוד מגמה. שירה כהן מרגישה צורך לבנות טיעון לוגי בתוך השיר, להסביר, לתרץ: “שהילדים טובעים באגם / כי אמא הולכת לעבודה“, “ולהפליץ עם תחת בחוץ / כי החיטים פרצו בשביתה“. ההסברים חסרי השחר האלה מעצימים את האבסורדיות של ההתרחשות בשיר.

ואם חשבנו ששירה מתארת עולם דמיוני עוין באה הפסקה בעמוד 48 המסיימת את השיר שהתחיל בעמוד 47 והיא מושלמת בפני עצמה ומציבה מראה מול פנינו:

המחצית האחרונה של הקטע מתארת את מות התינוקות- תופעת מות העריסה שעדיין קיימת, אם כי פחות בחברות מתקדמות.

האהבה בשיריה של שירה כהן קשה ומיוסרת:

אהבה באה בכפיפה אחת עם מלחמה. החזרה בשורה המרכזית “והיתה אהבה, כן היתה אהבה” מנסה להתגבר על הספק, לשכנע. אך האהבה נשארה בזמן עבר כי עכשיו “ורציתי לבכות על מי שאהבתי“. רוב שירי הספר נטולי שם – ממוספרים בלבד. השיר הזה מרכזי, כראשון בין שוים ועל כן קיבל שם אופטימי “אחרי מלחמה” על אף שרובו מתאר את המלחמה והחזרה לשגרה עדיין רחוקה: “ורציתי לעשות דברים משונים / ניסיתי לדמיין חיים רגילים“.

המהיכירות שלי עם שירה כהן אני יודעת ששירתה מאוד רחוקה מכתיבה אוטוביאוגרפית-וידוית. כוחות הדמיון של שירה כהן מופלאים. היא, כאוהבת גברים, מצליחה לכתוב שיר של אהבה לסבית:

יש לשים לב למשחק בין יין לדם כאן בשיר: “דם … / שלא יהפוך / לפתע ליין” ובשיר בעמוד 56: “ואנחנו זורקים מטבע זהב / טבול, מנצנץ מהדם או היין / (אף פעם אי-אפשר להבדיל)“. יש לשניות הזאת גוון של פולחן נוצרי: היין משול לדמו של ישו, אך מצד שני, כיוון שאי אפשר להבדיל, מופעי הדם בספר – לפחות חלקם הם בעצם רק יין ואפשר להרגע במקצת.

כתיבה לא-אוטוביוגרפית – יכולת בניית עולמות אחרים כמעט “יקומים מקבילים” – היא הישג אומנותי של שירה כהן. בנוסף הכתיבה הזאת מקלה על הקורא : משחררת אותו מתחושת אי-נחת נוכח מר-גורלו של המחבר, פותרת אותו מרצון מופרך לרוץ לעזור למשורר, להצילו מעצמו.

ישנו שיר בספר שיש בו בכל זאת נגיעה אוטוביוגרפית והוא שיר עדין ובהיר:

נכון להביא כאן את השיר האחרון בספר.

משולבים כאן היסודות המרכזיים של שירי הספר: “אני, שלג ודם“

והסברים בהירים:

אני – האחר לא האוטוביוגרפי,

דם – של חיה, כמו של הקורבן לאל האחד, לא דם של אדם

שלג – הוא ההפך מהתפיסה הרווחת – לא סמל הטוהר, אלא “מר ורעיל“

והנה מופיעה הדאגה הכנה לילד בצורת החינוך, האיסור, בפניה ישירה אליו:

“ילד, / אסור לגעת“.

ניכרת אחדות בין שירי הספר. הפן האחר של האחדות – העדר גיוון.

במקרה של “מלכודת” מקובלת עלי האחדות, כי השירים חזקים, פועלים על הקורא וכל כך שונים ממה שנכתב כאן לאחרונה ואבקש גיוון בין הספרים, כלומר אצפה לשינוי סגנוני מסוים בספרה הבא של שירה כהן: נושאי כתיבה אחרים, גיוון בצורת השיר.

אך בינתיים – בואו נחגוג את “מלכודת”, לוכדת תשומת הלב – בהשקה שתתקיים

 ביום ה’ 22.1 בשעה 20:00 בפאב Pharmacy ברחוב מסדה 1, בחיפה.

 שירה כהן

                                              חגית בת-אליעזר, 18.1.2015

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן.