ביקורת ספרים: על “רקוויאם גרמני” מאת עמוס אילון

מאת | 2015-01-15T20:40:11+00:00 15 בינואר 2015|קטגוריות: עיון|Tags: , , , |תגובה אחת

לפני קצת פחות מעשור, עבדתי בצומת ספרים בדיוק כשהחלו לפרוח מבצעי ה-4 במאה (למעשה היום הראשון שלי בעבודה היה היום האחרון במבצע 5 במאה לכל מנויי סלקום. שנה שלמה עבדתי בחנות אחר כך, ולעולם לא הייתה שוב כמות כזאת של אנשים שגדשה את החנות, כמו באותו יום). בתקופת עבודתי שם, אחד הספרים שהיו במבצע תמיד היה “רקוויאם גרמני” של עמוס אילון. הספר נחטף כמו לחמניות קייזר-זמל. איינשטיין ופרויד על הכריכה, המילה “גרמני” בכותרת ו”יהודים” בכותרת המשנה – הקהל הישראל לא יכול היה לעמוד בפיתוי.

בסוף גם אני קניתי אותו, אף על פי שבתקופה ההיא העניין שלי בהיסטוריה טרם הבשיל. כפי שאפשר ודאי להבין, רק עכשיו הגעתי לקרוא בו. לפני שאכתוב את דעתי עליו, אגיד רק שתוך כדי קריאה תהיתי כמה אנשים מאותם אלפים ואולי עשרות אלפים שקנו את הספר הזה במבצעים השונים אכן קראו אותו. נכון, הוא לא ספר היסטוריה בלתי קריא – בסך הכל הוא מופנה לקהל הרחב. ובכל זאת, זה לא ספר קליל וזורם. אחרי כחמישים עמודים הוא כבר מתמלא בדמויות פחות מוכרות ובפרטים היסטוריים רבים, שיכולים לשעמם את מי שרצה לשמוע כמה אנקדוטות על היהודים המפורסמים שאכלסו את גרמניה מהמאה ה-18.

אבל עד שנעבור סופית לקריאה דיגיטלית, לא נוכל לקבל נתונים אמיתיים על הספרים שבאמת נקראים מתוך אלה שנקנים.  בינתיים אחזור לדבר על הספר עצמו.

250px-Requiemgermani

כאמור, הפתיחה מעניינת מאוד עד שהיא דועכת אל תוך הפרטים ההיסטורים והדמויות הפחות מוכרות. אילון בוחר לפתוח את ספרו בסיפור פרוזה של ממש – כניסתו של משה מנדלסון לברלין בשנת 1743 דרך השער היחיד בחומת העיר שהתיר כניסה ליהודים (ולבקר). מנדלסון היה בן 14, קטן קומה לגילו, חלוש וחלוני. “האם נעל נעליים,” שואל אילון ועונה: “זאת אין לדעת, אך סביר שהלך יחף”.

מנדלסון, במעין סיפור על “חלום אמריקאי” שמתרחש בגרמניה, יהפוך ברבות השנים לאחד הפילוסופים המפורסמים ביותר באירופה, ואולי בעולם כולו. לכן הפתיחה הזו מעניינת ומרגשת, והיא גם מאפשרת לאיילון ליצור מסגרת לסיפור שלו: הוא פותח את הספר בקטע הנוגה על כניסתו של מנדלסון לעיר ברלין כשהוא חסר כל, ומסיים אותו בבריחתה של חנה ארדנט מאותה ברלין, 200 שנה מאוחר יותר. זה מהלך חייה של יהדות גרמניה – אולי קהילת המיעוט המשפיעה ביותר בהיסטוריה (בטח בהיסטוריה של המערב).

אבל בין מנדלסון לארדנט, יש ספר שלם, שיש בו מידע רב אך גם כמה בעיות לטעמי.

הבעיה העיקרית שכבר נגעתי בה היא הצלילה לפרטים שמעכבים את הסיפור, ולא תמיד מעניינים במיוחד. בעוד שבתחילת הסיפור, הצליח אילון למצוא נראטיב שיהפוך את הפרטים ההיסטורים למעניינים, בשלב מסוים הוא זונח את הנרטיב הזה, ועובר לתאר דמויות, אירועים, ומהלכים פוליטיים, שמטביעים את הקורא ההדיוט בתוך הטקסט בלי לדעת איפה נמצא חוף המבטחים.

בעיה נוספת של הספר, בעיה עקרונית, מבנית או פילוסופית יותר – היא הרדוקציה שעושה אילון להיסטוריה, מעצם התמקדותו בסיפורם של היהודים לאורך כל כך הרבה שנים. הכוונה היא לאופן שבו כל פעולה שנעשית בעולם, מנותחת אך ורק מנקודת מבט יהודית (או במקרים של ספרים אחרים – נקודת מבט פמיניסטית, להט”בית, גזעית וכו’). זו בעיה ידועה – העולם מורכב מאוד וקשה מאוד להעביר את המורכבות הזאת בטקסט אחד של 400 עמודים – אבל טווח הזמן הארוך שבחר איילון להתמקד בו (200 שנים), הופך את הרדוקציה הזו לבולטת עוד יותר. כך למשל כותב אילון בהקדמתו כי בעקבות ההתבוללות של יהודי אירופה והתרחקותם מהדת, הם לא חיפשו את אמונתם בדת אחרת, אלא המציאו רעיונות חדשים ודתות חדשות כמו הקומוניזם והפסיכואנליזה. ובכן, לטעון שהקומוניזם והפסיכואנליזה מקורם למעשה בהתבוללות היהודים, זהו מהלך קצת שטחי, כוללני ומרחיק לכת. גם ההתייחסות לפוליטיקה הגרמנית, או לאישים כמו מרקס, פרוייד ואיינשטיין אך ורק מהפריזמה היהודית, מעוותת את הפרופורציות של היהדות ביחס למציאות כולה. הקורא אפוא חייב להיות ביקורתי ולהבין שב-200 שנות היסטוריה גרמנית, היו עוד גורמים מניעים ורלוונטיים מלבד אלה הקשורים ביהודים וביהדות. 

Stamps_of_Germany_(Berlin)_1979,_MiNr_601

למרות כל אלה, מדובר בספר מלמד ומעניין ברובו (הפרטים בו מעניינים, גם אם הם לא מתחברים תמיד לכדי נרטיב מעניין). והדבר החשוב ביותר מבחינתי הוא שבספר יש אינספור אנקדוטות היסטוריות, שהן אולי הדבר האהוב עלי ביותר בהיסטוריה. הנה כמה מהן שאספתי:

(-) היהודים הגיעו לגרמניה בתקופת רומא, ולמעשה יהדות גרמניה היא יותר “גרמנית” מאותם שבטים גרמאנים. הם היו שם קודם. (עמ’ 25)

(-) מנדלסון הקדים את אליעזר בן יהודה וניסה להחיות את השפה העברית. במקביל הוא ניסה לתרגם את התנ”ך לגרמנית ושינה בתרגומו את השם המפורש של אלוהים ל”הנצחי”, כיוון שהשם “אדוניי” כפי שבחר לותר לתרגם זאת, נראה למנדלסון סטטיס מידי (עמ’ 55)

(-) דווקא פרוסיה, שהתגאתה כל כך בגרמניות (ואחר כך באריות), הייתה למעשה סלאבית ברובה מבחינה גזעית (עמ’ 100).

(-) המונח “אנטישמיות” הומצא רק בשנת 1897 ע”י פלוני בשם וילהלם מאר (עמ’ 209)

(-) יהודי בשם ליברמן כתב את הספר “מיין קאמף – זיכרונותיו של יהודי גרמני, 1863-1936” (עמ’ 246)

(-) יהודים רבים בגרמניה רצו לקשר את עצמם לתור הזהב של ספרד, ועל כן בנו בתי כנסת בסגנון ספרדי ו”מזרחי” (עמ’ 260)

(-) המוסיקה של ריכארד ואגנר רוממה את הרצל כשהרגיש מיואש ממאבקו למען הקמת מדינה ליהודים (עמ’ 283) 

(-) יהודי בשם ליאופולד צונץ כתב את המסמך הבא (עמ’ 116) :

10559930_10152529927393046_7327239858233109492_n 10603593_10152529927498046_752576502997408889_n (1)

*

בסופו של דבר, הקוראים הניגשים ל”רקוויאם גרמני” צריכים לדעת שלא מדובר בספר קליל וקולח, אבל גם לא בספר להיסטוריונים בלבד. זה ספר שמסכם בצורה ראויה את 200 השנים האחרונות בחייה של יהדות גרמניה המפוארת, ממנדלסון ועד המפגש שלה עם היטלר. אמנם רוב היהודים בישראל הם צאצאים של קהילות יהודיות אחרות (מזרח אירופאיות או יהדות של ארצות האיסלאם), אבל אין ספק שיהדות גרמניה היא אחת הקהילות המצליחות והמשמעותיות ביותר שהעם היהודי (כיצד ואיך הומצא…) הוציא מתוכו; הספר הזה הוא דרך מצויינת לעשות היכרות משמעותית יותר עם הקהילה הזו והאישים שיצאו מתוכה (מנדלסון, מרקס, היינה, פרויד, איינשטיין, קפקא, הרצל ועוד רבים). 

_______________

רקוויאם גרמני – יהודים בגרמניה לפני היטלר, עמוס אילון. מאנגלית: דני אורבך. הוצאת דביר. 460 עמ’.

***

ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן

One Comment

  1. […] רשימה על הספר "פעמון הזכוכית" של סילביה פלאת ועל "רקוויאם גרמני" של עמוס אילון; שחר אבן-דר מאנדל על דו"ח גולדסטון (מתוך הטור "שפה […]

השאירו תגובה