לכבוד חגיגות שנתיים ל”קורא בספרים”: השאלון עם ירין כץ

הקדמה: מאז שהתחלתי את פינת “השאלון” באתר, שאלו אותי כמה מהקוראים מה היו התשובות שלי לשאלון לו הייתי עונה עליו. ידעתי שיש לי תשובות, אבל לא מצאתי שום הגיון לפרסום פומבי שלהן. אחרי הכל לא היה לי שום דבר לקדם. אבל בתחילת החודש, כשמלאו שנתיים ימים ל”קורא בספרים” ובמקביל השקתי את פרוייקט התמיכה בו, חשבתי שאולי בכל זאת אפרסם את תשובותיי. אז הנה הן, קצת באיחור; ואם פרוייקט התמיכה אכן יעבוד, אני מקווה ש”קורא בספרים” יהיה כאן גם בשנתיים הבאות (אתם כמובן יכולים לעזור בכך ולתרום דולר בחודש כאן).

שבוע טוב ושנה טובה,

ירין


1) מהו הספר האהוב עלייך?

סיפורים פטרבורגיים/ גוגול – לפני כמה שנים הגעתי ביום שישי אחר הצהריים ליריד עודפי ספרים בבית ציוני אמריקה בת”א. קניתי שם כל מיני ספרים במחירים מצחיקים (רובם היו של “הספריה החדשה”) כשאחד מהם היה “סיפורים פטרבורגיים” של גוגול. שמעתי על גוגול בעבר, אבל דווקא כשקראתי את ספרו המפורסם “נפשות מתות”, לא נפלתי מהכסא. ובכל זאת החלטתי לקנות את “סיפורים פטרבורגיים” כי הוא השלים לי מבצע של “קנה 5 קבל את ה-6 חינם”. הוא ישב לו במשך זמן רב על המדף ונשלף כשהייתי תקוע בספר עב-כרס וחיפשתי לקרוא משהו קצר כדי להתרענן.

החוויות הספרותיות הכי משמעותיות שהיו לי תמיד הגיעו בהפתעה. לא ציפיתי לשום דבר מגוגול. ידעתי שהוא חשוב, אבל הוא לא עשה לי שום דבר ב”נפשות מתות”. ואז פתחתי את הספר, וקראתי את הסיפור הראשון – האדרת – ופשוט נדהמתי. התעוזה, הקצב, ההומור. הרגשתי שהוא תפס את מהות הכתיבה – עשה במילים כבתוך שלו ועורר אצלי השתאות. ואחרי האדרת הגיע האף המדהים לא פחות בתעוזתו. ורשימותיו של מטורף ושדרות נייבסקי – סיימתי את הקובץ הזה חסר נשימה מרוב התלהבות. מיד החלטתי שזה הספר האהוב עלי. אני לא תמיד זוכר את כל הסיפורים לפרטיהם, אבל אני זוכר את ההרגשה הזו – ההרגשה שחזיתי עכשיו בכתיבה הכי טובה שנוצרה אי פעם.

ומאז, תמיד כששואלים אותי על ספר אהוב, אין לי ספק שזהו קובץ הסיפורים הזה. אפילו שזה לא ממש ספר, כי מדובר באוסף סיפורים שנכתבו בזמנים שונים – ובכל זאת, זה הספר הכי טוב שקראתי.

האמן ומרגריטה/ בולגקוב – את האמן ומרגריטה קראתי בשלב מוקדם יחסית במסע הקריאה שלי (כתבתי על זה לא פעם בבלוג, אבל אחזור בקצרה – התחלתי לקרוא ספרים רק בצבא, בערך בגיל 20. עד אז לא קראתי אף ספר, ובאופן כללי ספרים עניינו אותי כקליפת השום). למרות שלא היה לי את הידע ההיסטורי (וגם הספרותי) כדי להינות מכל הרבדים של הספר, אני זוכר שאהבתי אותו מאוד ושקעתי בתוך האווירה המיוחדת שלו שבין מוסקבה לירושלים של ישו ופונטוס פילאטוס. עד היום לא קראתי אף ספר יותר מפעם אחת (אני תמיד מרגיש שיש כל כך הרבה להספיק שאני לא יכול להרשות לעצמי לחזור על ספר שקראתי), אבל זה הספר היחיד שאני שוקל לקרוא שוב בתקווה להינות ממנו אף יותר אחרי שהשקעתי את העשור האחרון בקריאת קלאסיקות והספקתי לעשות תואר בהיסטוריה.

שלושה בסירה אחת (מלבד הכלב)/ ג’רום ק’ ג’רום – ספר פשוט כיפי, משעשע וכזה שעושה חשק לעשות מסע בנהר התמזה (במהדורה המוערת יש המלצות ל12 מסלולים בתמזה לפי עלילת הספר, אבל השאלתי אותו והוא מעולם לא חזר).

זורבה היווני/ ניקוס קאזאנצאקיס – עוד ספר שאני לא זוכר את עלילתו לאשורה, אבל אני זוכר שאהבתי אותו, את התחושה בזמן הקריאה ואת האווירה הכללית (והייתה תקופה שאהבתי במיוחד ספרים שהגיבור שלהם הוא סופר. ע”ע שאלה מספר 7).

עוד שני ספרים שאהבתי מאוד בעבר וכלל לא בטוח שאוהב אותם כיום: הראשון הוא “יער נורבגי” של הרוקי מורקמי. כשקראתי אותו חשבתי שהוא הספר הכי יפה שקראתי והקסם ה”מורקמיאי” עבד עלי לגמרי. לצערי, אחרי שקראתי עוד ועוד ספרים שלו, הרגשתי שהוא מצא איזה טריק שהוא משתמש בו בלי סוף וזה שינה את כל היחס שלי אליו (וגם בינתיים התבגרתי וטעמי הספרותי השתנה מעט). אבל עדיין אהבתי מאוד בזמן אמת גם את יער נורבגי, ואחריו גם את קורות הציפור המכנית וקפקא על החורף (למרות ששם כבר החל להפער הסדק הראשון). אפילו מהספר שלו על הריצה הפקתי משהו שאני מידי פעם חושב עליו (על היחס למשימות מאוד קשות שיש הנאה בעצם השגתן – כמו למשל קריאת קלאסיקות כבדות ומשימימות). כשקראתי את “ספוטניק אהובתי” ואת “דרומית לגבול מערבית לשמש” כבר לא נשארה לי סבלנות של ממש אליו. את שני הכרכים של 1Q84 קניתי מתוך הרגל, אבל הרגשתי צורך או חשק לקרוא. בינתיים.

הספר השני שאני כמעט מתבייש שאהבתי הוא “כמעיין המתגבר” של איין ראנד. אני מתבייש כי ככל שהתבגרתי הבנתי שראנד יצרה איזו כת כמעט משיחית של אולטרה קפיטליסטים, שרוצים שהכל יתנהל לפי השוק החופשי. במבט לאחור, גם הנפילה בקסמו של הווארד רוארק לא מובנת לי. מדובר בדמות ששומרת על “האמת” שלה בלי להתחשב בסביבה ובמחיר שהיא משלמת על זה. פעם חשבתי שזה נעלה ואצילי, היום אני חושב שזה פוצי, מתנשא, אגואיסטי, מעצבן ואפילו מסוכן. אנשים שמקדשים את מעשיהם בגלל “האמת שלהם” הם בלתי נסבלים (החל ממתמודדי ריאליטי, דרך אמנם נוגים, וכלה בפוליטיקאים סהרוריים). עם זאת – בזמנו התלהבתי מאוד מהספר, ואפילו קניתי אותו במתנה. זה אחד הספרים “העבים” הראשונים שקראתי (מעל 700 עמודים בתרגום מעט מיושן).

ועוד ניימדרופינג של כמה ספרים שאהבתי: “כל החיים לפניו”/ אמיל אז’אר (רומן גארי); “פרידה מברלין”/ כריסטופר אישרווד; “סיפורים מן הפרובינציה”/ צ’כוב; “החטא ועונשו” ו”האחים קרמאזוב”/ דוסטוייבסקי (אהבתי משהו בהם – לא אגיד שנהניתי מכל רגע); “והיום איננו כלה”/ אייטמטוב; “אלה תולדות”/ אלזה מורנטה; “סיפורים נפוליאונים”/ בלזק (ורוב הדברים שלו שקראתי); הסיפור “אאורה”/ קרלוס פואנטס; “חיל הפרשים ועוד סיפורים”/ איסאק באבל; “העוזר”/ ברנרד מלמוד; “10 סיפורים”/ המינגווי; “סיפור על אהבה וחושך”/ עמוס עוז (הספר העברי היחיד ברשימה).

31-1977-B(2)

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

לא קראתי ספרים בתור ילד (כפי שאני מספר פה בערך מידי שבוע), אבל אהבתי נורא ספרי ילדים בשלב שהקריאו לי אותם. למעשה, הייתה לי אז בעיה של רזון (לא הייתי אוכל מספיק), ואחת הדרכים לשכנע אותי לאכול סנדביץ’, הייתה דרך הקראת סיפור. כל ערב בערך ב7, הייתי ניגש לספריה הקטנה שבנו לי (מעל מכתבה כזאת שנהגו אז לקנות לילדים – כזאת שאין בה מקום למחשב), מטפס על השולחן ומוריד ספר אחד. לצערה של אמא שלי, בדרך כלל הייתי נדבק במשך כמה שבועות או חודשים לאותו ספר ורוצה אותו כל יום.

היו שם את דודי שמחה והצב של אורן, אבל אני זוכר בעיקר את סדרת הספרים של רחוב סומסום שמאוד אהבתי. מצאתי כמה מהם בחיפוש בגוגל ויכולתי ממש לחוש את ההרגשה של הערב, הסנדביץ’ והסיפור (אני מדבר על גיל 4 או 5). חלק מהשמות הזכורים לי (שמופיעים בפוסט הזה בבלוג של אלי אשד) : “אף אחד לא רוצה אותי” שמספר על היום בו ציפה הציפור הצהוב נופלת למיטת חוליה; “יום הולדת מסריח לאוסקר” (לא זוכר מה קורה שם אבל זוכר את התמונה); “כרובי הולך לבית הספר” ו”כרובי רוכב על אופניים” (בכלל לא הכרתי את כרובי הזה מסדרת הטלוויזיה של רחוב סומסום, אבל אהבתי את הספר).

עוד ספר ילדים שאני זוכר שהתעסקתי איתו נקרא, כך מסתבר, “ענת” ודרש שימוש בראי כדי לגלות חלקים מהסיפור. ניסיתי להזכר בספר הזה, ואיתמר לוי המוכר ומוצלח כל כך, עזר לי תוך דקות (ועוד כמה חברי פייסבוק שנתנו כתף).

אם הייתי יכול לעמוד מול ספריית ילדותי, ודאי הייתי נזכר בספרים נוספים שאהבתי, אבל לא ידוע מה עלה בגורל הספרים האלה.

מתוך ספרי הילדים והנוער שהתחלתי לקרוא השנה, אהבתי מאוד את “במבי” ו”פנג הלבן“, שניהם יצאו בהוצאת “הרפתקה”.

50923

3) מה הספר האחרון שקראת?

את מה שאני חושב על ספרים שקראתי לאחרונה אתם יכולים לקרוא באתר, אבל אני רוצה לציין ספר אחד שעוד לא כתבתי עליו כאן – “ראינו לילה” של אליס ביאלסקי (הוצאת אפיק, תרגמה מרוסית יעל טומשוב). אני חושב שזה ספר פשוט מעולה, אולי הספר הישראלי הכי טוב שיצא פה בשנים האחרונות, למרות שהוא בעצם מתורגם (אבל אליס היא ישראלית שחיה כאן בינינו). כתבתי עליו בהרחבה לפני כחודש, אבל הביקורת עדיין לא פורסמה בכלי התקשורת אליו היא נשלחה, ולכן אני נמנע כרגע להרחיב עליו (הביקורת תפורסם בסוף החודש ואני כמובן אפרסם אותה גם פה).

1142-762805b

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

בגלל שהתחלתי לקרוא בגיל מאוחר באופן יחסי, בחירת הספרים אותם אני קורא מושפעת פעמים רבות מספרי “המהומה” האלה. לאו דווקא “צופן דה וינצ’י” (שקראתי) או “לאכול להתפלל לאהוב”(שלא קראתי), אלא יותר מהומות במובן הקלאסי – ספרים שנחשבים בעיני אנשי ספרות ויודעי ח”ן אחרים.

מרובם הגדול של הספרים האלה אני נהנה בדרך זו או אחרת, גם אם קשה לי להתחבר אליהם בקלות. למשל, קראתי את מלחמה ושלום, דון קיחוטה, מדאם בובארי, אידיוט, דוקטור ז’יוואגו, תמול שלשום או אפילו מחזות של שייקספיר, ורובם היו קשים עבורי לקריאה, לא הצטערתי שקראתי אותם. עם זאת, היו כמה ספרים שהתחלתי לקרוא והרגשתי שאני פשוט לא מבין כלום (לבושתי כי רבה). הנה שניים מהם (נמנעתי מלהזכיר את יוליסס הברור מאליו, וגם כתבתי עליו כאן בבלוג).

החיים הוראות שימוש/ ז’ורז פרק – אחד הספרים היחידים שהפסקתי באמצע. אולי עוד אחזור עליו מתישהו כשאהיה משכיל יותר, ואולי לא. מדובר בספר עם רעיון מעניין – בניין מגורים בפריז, שבכל פרק או קטע מסופר על סיפורו של דייר אחר. לכאורה זה מעניין (לאה גולדברג יצרה ממבנה ספרותי כזה ספר ילדים מפורסם), אבל פרק עושה כל שביכולתו כדי שהקורא לא יוכל לעקוב אחרי העלילה. ובעצם אין עלילה – רק אוסף של דיווחים יבשושים על כל מיני אנשים חסרי פנים (מבחינת הקורא) וחסרי אישיות של ממש. מדובר בספר עב כרס, ובערך באמצעו הבנתי שאני קורא וקורא ולא מבין כלום ולא זוכר שום דבר מהעלילה, ושאין טעם לקרוא ככה. הפסקתי – הסימניה עדיין מחכה שם, למרות שאם מתישהו אחליט בכל זאת לקרוא אותו, אצטרך לקרוא מהתחלה.

הקובץ “בדיונות” ו”האלף”/ חורחה לואיס בורחס – אני יודע שבורחס אמור להיות גאון ספרותי, אבל קורא הדיוט כמוני לא הבין מילה ממה שהוא קורא (אצל ז’ורז’ פרק לפחות הבנתי את המבנה הכללי של העלילה כדי לדעת ממה אני משתעמם ובתוך מה אני מרגיש אבוד).

1963

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

חזיונות שווא” של ברנלף שיצא בשנה האחרונה בעם עובד (תרגם מהולנדית רן הכהן). הרעפתי עליו שבחים במספר הזדמנויות וכתבתי עליו כאן בקורא בספרים, אבל אציין בכל זאת שגם הוא הפתיע אותי כשלא ציפיתי. הוא נשלח אלי במסגרת הספרים שהוצאות שונות שולחות אלי מאז קם קורא בספרים, והנחתי אותו על השידה מלאת הספרים ליד “עמדת הקריאה” שלי. באחד הימים, כשהרגשתי רווי מקריאת קלאסיקות כבדות, פשוט הרמתי אותו מהערימה כי הוא היה דק וקטנטן, והתחלתי לקרוא בלי להציץ אפילו בגב הספר. מיד נסחפתי לתוך העולם המופלא והשקט שמתאר ברנלף. הרגשתי חיבור גדול לדמות הראשית שלו שמגלה סימנים של דמנציה בלי שהיא עצמה מודעת אליה; אני לא סובל משכחה (טפו טפו), אבל הזדהיתי לחלוטין אם אותם הרגעים בהם אדם מרגיש שמה שהוא רואה ומרגיש, לא הגיוני ולא מסתדר עם המציאות. למשל, תחשבו על המקרה הקלאסי בו תלמיד מתעורר ביום שבת ומתכונן ומתחיל ללכת לבית הספר. אם הוא לא עולה על הטעות באופן מיידי, מלווה אותו לאורך הדרך תחושה מכרסמת שמשהו לא בסדר – זו בדיוק התחושה שברנלף מצליח להעביר באופן מושלם דרך הגיבור הדמנטי שלו, במיוחד בחציו הראשון של הספר. מבחינתי זה היה גילוי ספרותי.

ואפשר להוסיף לסעיף הזה גם את “ראינו לילה” מסעיף 3.

עטיפה_-_חזיונות_שווא(2)

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

כל הספרים שצויינו בסעיף הראשון, ובעיקר גוגול ובלוגקוב (עכשיו אני מבין שהשאלה הזו בעייתית. היא רלוונטית בעיקר לאנשים שקוראים את כל או את רוב הספרים של סופר מסוים). הסופרים היחידים שקראתי כמה וכמה ספרים שלהם הם מורקמי (שהופיע בסעיף וכפי שסיפרתי – עברתי שינוי לגביו) ופול אוסטר (שיוזכר בסעיף הבא), שקראתי כמה מספריו באנגלית בתקופת הפסיכומטרי (כי האנגלית הייתה ברמה המדוייקת שהייתי צריך)  והייתה תקופה שחיבבתי את הדרך שבה הוא מספר סיפורים. בשני המקרים האלה חיבתי דעכה עם הזמן.

MD040-09

7) ספר שנתן לך השראה?

יש שני ספרים שבמידה מסוימת “שינוי את חיי”, גם אם הם לא הספרים האהובים עלי (ונראה לי שספר משנה חיים נופל גם תחת הקטגוריה של מעורר השראה).

אספר עליהם בסדר כרונולוגי.

ליל האוב של פול אוסטר – לקראת סוף השירות הצבאי שלי התחלתי להתכונן לפסיכומטרי. למדתי כרטיסיות עם מילים בעברית והתחלתי לקרוא ספרים באנגלית. שירתתי בבסיס ברמת הגולן, והדרך לשם כללה אוטובוס מת”א שמביא עד חצור הגלילית (וקודם אוטובוס מעיר מגורי חולון), ומשם יוצאים בכל כמה זמן אוטובוסים של הצבא שמפזרים את החיילים בין הבסיסים השונים. בזמן שהייתי מחכה לאוטובוסים בקניון הקטן/תחנה מרכזית של חצור הגלילית, נהגתי להכנס לחנות הספרים הקטנטנה שהייתה שם. ביום ראשון אחד, לקראת סוף השירות, הסתכלתי על המדף הקטן והדל של הספרים באנגלית ובקצה השורה עמד ספר קטן וכחול בשם Oracle Night של פול אוסטר. לא היה לי אז מושג מה זה “אורקל”, אבל הכריזה הודיעה שאוטובוס יוצא לבסיסים, ולכן לקחתי אותו מהר ושילמתי בקופה כי ידעתי שאני צריך לקרוא ספר באנגלית ושמעתי כמה המלצות לפני כן על פול אוסטר (קראתי בעברית את מר ורטיגו, ואמנם לא התרגשתי ממנו במיוחד, אבל החלטתי לנסות ולבדוק שוב).

כשהתחלתי לקרוא בו בבסיס גיליתי את מופלאותה של הכתיבה הספרותית הבדיונית. הגיבור של אוסטר – סידני אור –  הוא סופר בן שלושים (פלוס) שמחלים ממחלה קשה ששב מבית החולים אל הבית ומתחיל מחדש את צעדיו בעולם. הוא יוצא באחד הבקרים מהבית בניו יורק (נדמה לי שבברוקלין), וצועד לעבר חנות כלי כתיבה, שם הוא קונה לו מחברת כחולה. כבר החלק הזה של הסיפור מצא חן בעיני. תמיד הייתה לי משיכה לשקט של הרחובות ושל העולם בזמן שכולם נמצאים בעבודה. כשהייתי חולה והולך עם אמא שלי לקופת חולים, אהבתי את ההליכה לשם בזמן הזה שכולם בבית הספר או בעבודה ואפשר ללכת בנעימים ברחוב.

הגיבור של אוסטר מתחיל לכתוב ספר במחברת הזאת. הסיפור של הגיבור – סידני אור – מובא במעין כתב קטן של הערות השוליים, ולמעשה אנחנו קוראים שני סיפורים במקביל. את סיפורו של סידני אור המחלים ממחלה, ואת סיפורה של הדמות שהוא כותב עליה. המהלך הזה של ספר בתוך ספר, חשף אותי לתהליך הכתיבה, ללבטים שיש לסופר (בשלב מסוים הוא תוקע את הדמות שלו בתוך חדר שננעל והוא לא יודע למה הוא עשה את זה ואיך יוציא אותה משם), ולפנים היפים יותר והיפים פחות של הכתיבה. מאותו רגע החלטתי שאני רוצה להיות סופר.

זה התבשל זמן מה, אבל בשלב מסוים התחלתי לכתוב סיפורים קצרים, ואחר כך השתתפתי בכמה סדנאות כתיבה. כרגע אני נמצא בנקודה (וכבר למעלה משנתיים אני בנקודה הזאת), שחלום הכתיבה קצת נגוז או עבר לסטנד-ביי. גיליתי שזה פחות זוהר ממה שנדמה היה לי בראש, ושלכתוב סיפור קצר בישיבה אחת על המחשב, לא דומה ללנסות לבנות רומן אחד ולהתחייב לעלילתו.

אבל גם אם לא הפכתי לסופר, ולא אהפוך לסופר – העובדה שאני עוסק בכתיבה פחות או יותר מאז שהשתחררתי מהצבא, היא לא מעט בגלל התשוקה שהספר הזה עורר בי (בתיכון למדתי פיסיקה, כימיה ומתמטיקה חמש יחידות, ואחר כך הייתי אפילו עתודאי בטכניון עד שהפסקתי. כך שגילוי התחום ההומאני התחיל לקראת אמצע-סוף השירות הצבאי).

עושים היסטוריה/ סטיבן פריי – את עושים היסטוריה קראתי אחרי השירות הצבאי ואחרי הפסיכומטרי. זה היה בזמן שעבדתי בצומת ספרים (עבדתי שם במשך שנה בין הצבא עד לתחילת הלימודים באוניברסיטה). על הספר המליצה לי ידידה, שהיום אני פחות בקשר איתה ואני לא יודע אם היא יודעת שהייתה לו כזו השפעה מכריעה על החיים שלי. הספר עושה מהלך שהיום, ממרום גילי וזקנתי, נראה לי בנאלי – אבל אז הוא נתפש בעיני כגאונות: מה היה קורה אם היה אפשר לנסוע בזמן ולמנוע את לידתו של היטלר. זו שאלה שגם טולסטוי עוסק בה בדרך אחרת במלחמה ושלום – מה מקומה של האישיות ההיסטורית כמו נפוליאון או היטלר, והאם כל עיטוש שלהם יכול לקבוע גורלות, או שהם רק עוד בורג במכונה הגדולה של תנועות העמים בהיסטוריה. הגיבור של פריי בונה מכונת זמן יחד עם פרופ’ זקן לפיסיקה, ויחד הם נוסעים לימים של לפני הולדתו של היטלר, ומרעילים את המים שגורמים לאמו של היטלר להפיל את התינוק. לא אעשה ספויילר לגבי התוצאה (האם אכן נמנעה השואה או לא) כי היא ממילא לא רלוונטית להשפעה שהייתה לספר עלי.

את הספר קראתי בתקופה שבה תהיתי מה אני רוצה ללמוד באוניברסיטה. האופציות נעו בין הנדסת חשמל לביוטכנולוגיה והנדסה ביורפואית. בשלב מסוים החיפושים התרחבו להנדסת מכונות והנדסת תעשייה וניהול. ואז פתאום, הקריאה בספר גרמה לי להבין כמה אני אוהב היסטוריה – כמה תמיד אהבתי היסטוריה, גם בתיכון. למעשה, נרשמתי למגמה מורחבת של היסטוריה (יחד עם פיסיקה), אבל רק אני ועוד תלמיד אחד נרשמנו ולכן לא פתחו את המגמה. כך יצא שלמדתי בסוף כימיה כמקצוע מורחב שני.

התחלתי להתעניין בלימודי היסטוריה באוניברסיטה. המהלך, שנראה כמו שגעון מוחלט בהתחלה (גם בעיני) קרם עור וגידים, והנה אני היום – שנים אחרי, עם תואר בהיסטוריה ואחרי שהתחלתי תואר שני והשהתי אותו לזמן לא ידוע בינתיים.

גיליתי שהיסטוריה היא סוג של אהבת חיים בשבילי, ויחד עם כתיבה וקריאה היא משלימה את המהפך שעברתי בעשור האחרון (שכלל גם ניתוק מהמסורת המשפחתית של לימודים הנדסה או לימודים ריאליים באופן כללי).

“עושים היסטוריה” הדליק את הניצוץ הזה ושינה לי את החיים (יש שיאמרו לרעה, בטח בכל הקשור לממון), למרות שהיום העלילה שלו נשמעת לי מעט דבילית, יומרנית ובנאלית .

השראה

8) ספר עיון מומלץ?

לפני כמה שנים גיליתי את תחום ספרי הרוחניות, שעד אז בזתי להם והתנשאתי מעל כל מי שקרה אותם. אבל משברים בחיים מגלים לך שאתה לא יודע הכל. לא גיליתי את אלוהים או את הייעוד שלי, ואני אפילו לא בטוח אם השתפרתי במשהו מאז שקראתי אותם. אבל למדתי שכשכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה הבעיות שלך, לספרים מהסוג הזה יש כוח מקל, מנחם ולפעמים גם עוזר באופן קונקרטי. קראתי דיי הרבה ספרים בתחום הפסיכולוגיה והרוחניות, אבל אמליץ על שניים מהם שמכילים רובד עמוק יותר מאשר העזרה הראשונית עצמה.

הראשון הוא “חידת הנוכחות” של אילן עמית, שכתבתי עליו כאן בבלוג. הספר הזה לא נותן תשובות של ממש, אבל הוא בוחן את העולם בצורה הכנה והטהורה ביותר שאני נתקלתי בה. להבדיל מרוב הספרים האחרים שקראתי, אין כאן איזו שיטה סוחפת שמבטיחה לכם אושר גדול אם תיישמו אותה. כל מה שיש כאן הוא דיון בכמה מהשאלות הגדולות בחיים, ושירטוט הדרך האפשרית לאותה “נוכחות” שעמית מדבר עליה. הנוכחות היא לא אושר, ולא עונג, היא פשוט נוכחות.

הספר השני הוא “להרבות טוב בעולם” של אסתר פלד – ספר שמשלב פסיכואנליזה ובודהיזם. היתרון בספר הזה, לעומת ספרים אחרים שעוסקים בבודהיזם, הוא האופן השקול והנעים שבו מוסבר הבודהיזם והדרך שאפשר להשתמש בו גם בטיפול פסיכואנליטי. אסתי פלד משתמשת בעיקר בזרם של הזן בודהיזם היפני שהוא גם החביב עלי ביותר (יש כמה וכמה סוגי בודהיזם), כיוון שהוא כמעט ולא עוסק בעולם הבא (ככל שאני זוכר), ומתרכז במשהו דומה מאוד לאותה “נוכחות” שמדבר עליה אילן עמית.

בתחום אחר לגמרי אני רוצה להמליץ על שתי ביוגרפיות שהן למעשה אנטי-ביוגרפיות, וזה כנראה הזרם העולה בספרות העולמית (או לפחות בספרות הצרפתית). שני מחברי הביוגרפיות מכניסים את עצמם לתוך הסיפור, ומשתמשים בהומור ובלשון מושחזת כדי לספר את הסיפור שלהם, שבמקרה סובב סביב דמות הקיימת (או שהייתה קיימת) גם במציאות.

הראשון הוא “HhHH – למוח של הימלר קוראים היידריך” מאת לורה בינה.  הסופר מפתח אובססיה לדמותו של היידריך ובעיקר למתנקשים שלו, ונוסע לפראג כדי להתחקות אחר האירועים שהובילו לאותו יום גורלי – יומו האחרון של היידריך בעולם.

השני הוא “לימונוב” מאת עמנואל קארר. גם קארר משתמש בהומור ומכניס את עצמו לסיפור, אבל הדמות המרכזית שלו – אדוארד לימונוב – כל כך צבעונית ומטורפת, שקארר צריך להשאר מעט מאופק יותר. ביוגרפיה של דמות שבסופו של דבר היא די שולית, אבל מרתקת כל כך ששווה לקרוא עליה ספר שלם (ולימונוב עדיין חי בינינו, כך שאולי עוד נזכה לראות אותו הופך לדמות היסטורית חשובה. אולי נשיא רוסיה הבא).

אוסיף את שמות ספריהן של מאשה גסן – האיש ללא פנים, שנכתב על דמותו הבלתי נתפשת של ולדימיר פוטין, ואת שטאזילנד של אנה פאנדר שמתחקה אחר פעולותיה של המשטרה החשאית המזרח גרמנית – השטאזי. גם הן ביוגרפיות קלילות יותר, שמעבירות את הנושא באופן קולח ומעניין. אפשר להוסיף להן גם את “לנינגרד” של אנה ריד (ספר קצת יותר כבד) ואת “הרי אתה נושא את שמי” של נורברט ושטפן לברט שמספר על ילדיהם של בכירי הנאצים וחייהם כיום.

ועל הספרים “השואה, התקומה והנכבה” מאת יאיר אורון ו-“להיות בעולם” מאת בעז נוימן כתבתי כאן בבלוג וגם הם מומלצים.

 הספריה של ירין

הספריה שעליה מבוססת כל העבודה ב”קורא בספרים”

***

ירין כץ, 30, כותב על ספרות בוואלה ועל טלוויזיה בעכבר העיר. מנהל, עורך וכותב באתר שאתם נמצאים בו – “קורא בספרים”. 

בימים אלה, כפי שאולי שמת לב, “קורא בספרים” יצא בקמפיין תמיכה על מנת לאפשר לו להמשיך להתקיים. האתר לוקח זמן בל ישוער (ומהנה) מיוצרו, שזה אני, וקשה מאוד לקיים אותו לאורך זמן. אז אם אתם מעוניינים בהמשך קיומו, כל שאני מבקש הוא דולר אחד בחודש (פחות מ-4 שקלים היום). אפשר לתרום כאן

10897755_734133519988498_8459974503684201977_n

12 תגובות

  1. ענבל אשל כהנסקי 10 בינואר 2015 ב- 20:24 - Reply

    ירין יקירי, בחירות מרשימות ומרתקות מאד!! מאחלת לך הצלחה בטור החדש והמשך שגשוג בבלוג.. עוד זכורה לי לטובה הפניה שלך אלי לענות על השאלון וכמובן שעניתי כן.

    • ירין כץ 10 בינואר 2015 ב- 20:57 - Reply

      תודה רבה ענבל! הנה שני סמיילים כמו שאת נוהגת להפיץ בעולם: 🙂 🙂

  2. לי עברון-ועקנין 10 בינואר 2015 ב- 20:29 - Reply

    הי, הקורא בספרים נחשף 😉
    היה כיף לקרוא. נהניתי מהתיאור החי כל כך של ההתפעמות מגוגול – ואני מזדהה.
    אהבתי את הכנות וחוסר היומרנות באופן שאתה מציג את עצמך ומספר.
    ויש לציין שהמהדורה המוערת של שלושה בסירה אחת היא של דני קרמן – איש שממש-ממש אוהב ספרים 🙂

    • ירין כץ 10 בינואר 2015 ב- 21:03 - Reply

      תודה רבה, לי 🙂
      כן קראתי את התרגום של דני קרמן, ואחרי שנעלם לי הספר בהשאלה, קניתי את התרגום הקדום יותר כדי שיהיה בבית, אבל הוא לא קורץ לי בכלל. מה שבעיקר מבאס זה שבספר של קרמן היו משפטים טובים שסימנתי ועכשיו אבדו לבלי שוב. אבל בסדר – נחיה עם זה.

  3. זואי גלאס 11 בינואר 2015 ב- 23:27 - Reply

    תמיד נחמד לראות קצת מהאנשים שבמאחורי הקלעים, ובייחוד כשהם מעניינים כל כך. בעניין הפלירט עם הכתיבה ממליץ לך לגשת ל’דואר ספרותי’ של שימבורסקה עם מרקר, פנקס ועיפרון בהיכון. עם סיימו כבר תתגבש אצלך הבנה כלשהי מה אתה מצפה מעצמך. או לכל הפחות תהנה מליינתלפים ותצטער שאף פעם לא היה לך אפילו את הסיכוי לאופציה לשבת אתה לסיגריה.

    מאחר שהתרומה שלי מתעכבת מסיבות טכניות, הנה ציטוט קטן מתוכו כתודת-בינתיים:

    “להוציא לו את הכתיבה מהראש? בשום פנים ואופן לא. ראשית, בעוד שנים אחדות המצב יתבהר מעצמו, ושנית הבחור משתעשע בשירים טוב כל-כך, שאת ההצעה לשעשועים אחרים ידחה לפי שעה בבוז. לעומת שאת איננו מצדדים בהצעה של רשימת קריאה מתאימה. בהצעה כזאת היה טעם אלמלא הראה הצעיר התעניינות הומניסטית כלשהי והיה מתכוון לגדול להיות טומטום טכני. כאן אין בכלל סכנה כזאת. שיחפש ספרים בעצמו (דבר שממילא הוא כבר עושה), ילמד לבחור בעצמו, ואם יושיט יד אל ספר שקשה לגילו, אנחנו מבקשים לא לדאוג בשל כך, אלא לקרוא אותו גם, בהיחבא, כדי להיות מצוידת לשיחה. שכן שיחה על ספרים היא דבר נחוץ”.

    • ירין כץ 11 בינואר 2015 ב- 23:53 - Reply

      תודה רבה זואיגלאס! בעניין התרומה, דע שהכסף יורד רק בסוף החודש או בתחילת החודש הבא, כך שמבחינה טכנית אפילו לא פספסת את ההזדמנות לגבי החודש הזה 🙂
      אציין לעצמי את הספר הזה של שימבורסקה (ראיתי בפייסבוק את העטיפה המאוד מושכת שלו).

  4. zaphodit 12 בינואר 2015 ב- 9:41 - Reply

    איזה כיף, אחד הפוסטים הטובים באתר, ובטח אחד השאלונים הכי מעניינים. כמו כן, ראינו לילה אדיר, אדיר, אדיר, ועוד יזכה לגדולה.

    • ירין כץ 12 בינואר 2015 ב- 13:30 - Reply

      תודה רבה ציפי! נקווה אכן שזה מה שיקרה עם ראינו לילה. בביקורת שכתבתי ועוד לא פורסמה כתבתי שהיא ממשיכת דרכם של הסופרים הרוסים הגדולים (אלה שאני אוהב כמו גוגול ובולגקוב) בשילוב שלה בין הומור לבין מין רוסיות קשוחה כזאת. והיא חיה כאן בינינו בלי שאף אחד יודע (או לפחות לא מספיק אנשים).

  5. […] לא מסתדר; הוא לא בדיוק מבין מה קורה. השוויתי את זה ב"שאלון" השבוע למקרה בו קמים והולכים לבית הספר או לעבודה […]

  6. […] השבוע בבלוג: לכבוד חגיגות שנתיים לבלוג, עניתי בעצמי על השאלון שאני חיברתי לפני שנתיים; ובהמשך השבוע גם כתבתי רשימה על הספר "פעמון […]

  7. […] כשבועיים כתבתי במסגרת "השאלון", שבעבר הייתי שבוי לגמרי בקסמו של הרוקי מורקמי, אבל […]

השאירו תגובה