לבושתי שמעתי לראשונה על הספר “ארנב הקטיפה” כששמו הוזכר בפרק של הסדרה “חברים” (למעשה שמו הוזכר בשני פרקים). אבל למעשה אין זו בורות של ממש, כי אף על פי ש”ארנב הקטיפה” נחשב לאחד מספרי הילדים האהובים בספרות הילדים המערבית, רק כעת  – כמאה שנה אחרי צאתו לאור – הוא מופיע בתרגום ראשון לעברית.

ארנב-הקטיפה-ספר

העלילה מספרת על ארנב מקטיפה שמגיע לחדר ילדים כמתנת חג המולד, שם הוא מצטרף לצעצועים רבים מסוגים שונים. על אף שאין לו מנגנון מכני כמו הצעצועים החדישים יותר, הילד – בעל החדר – מתאהב בו. הוא ישן עם הארנב ולוקח אותו כמעט לכל מקום אליו הוא הולך (גם כשהוא משחק בחוץ הוא מניח אותו במקום נוח בצל). הארנב שומע מאחד הצעצועים הותיקים בחדר – סוס עשוי עור – שככל שצעצועים אהובים יותר ובלויים מרוב שימוש, כך יש להם סיכוי להפוך ל”אמיתיים”. בעולם של הספר, להפוך ל”אמיתי” הוא משאת נפשם של כל הצעצועים. הקונפליקט בעלילה נוצר כאשר הילד חולה במחלת השנית (סקרלטינה) ואביו מצווה לשרוף את ארנב הקטיפה כיוון שהוא נדבק בכל החיידקים. הסיבוך נפתר כשמגיעה פיה שלוקחת את הארנב רגע לפני שישרף, הופכת אותו לאמיתי ומניחה אותו ביער כדי שיחיה וישחק עם שאר הארנבים. שנה לאחר מכן מגיעה תמונת הסיום של הספר: הילד משחק בחוץ ומזהה ארנב שדומה מאוד לארנב הקטיפה שלו. הוא לא יודע, אומרת לנו המחברת, שזה היה באמת אותו ארנב שחזר לראות את הילד שעזר לו להיות אמיתי.

הדבר הראשון שבולט במהדורה העברית הזו של “ארנב הקטיפה” הם האיורים הצבעוניים והמופלאים של דון דיילי. אמנם לא מדובר באיורים המקוריים של הספר (שנעשו ע”י ויליאם ניקולסון), ובכל זאת הם גדולים ומרהיבים, ולמעשה מאפשרים לוותר על הטקסט ולהתבונן רק בהם.

10600547_790252917687434_407791391303947625_n

ואם בכל זאת נתייחס לטקסט – הרי שמדובר בספר יפה ועדין, שכיף לשקוע בעלילתו (או כך לפחות אני יכול לדמיין שהיה קורה לו היו מקריאים לי אותו בתור ילד). בתור מבוגר ביקורתי שחי כמאה שנה אחרי צאתו של הספר לאור, יש לי גם השגות לגבי הטקסט, אולם הן ככל הנראה יהיו נגועות באנכרוניזם מסוים. למשל – הרגשתי שהסופרת מנסה קצת בכוח להתאים את המסרים של הספר כך שיתחבבו גם ע”י מבוגרים (בדומה לנסיך הקטן למשל שיצא לאור יותר מ-20 שנה אחרי ארנב הקטיפה). משפט המפתח בהקשר הזה (ואולי זהו משפט המפתח של הספר כולו) הוא המשפט שאומר סוס העור המרופט לארנב הקטיפה: “כשילד אוהב אותך הרבה מאוד זמן, לא רק אוהב לשחק איתך אלא באמת אוהב אותך, אתה נעשה אמיתי”.

הכמיהה הזו להפוך ל”אמיתי” ששזורה בספר ואמורה לקסום למבוגרים, לא חביבה עלי במיוחד. אבל יכול מאוד להיות שסלידתי מהתמה הזו נובעת מהחשיפה העקבית לערימת הקלישאות של התרבות המערבית (או לאימוץ של קלישאות מתרבויות אחרות), שאוהבת להפוך משפטים מספרי ילדים למוטו של קורסים למנהלי סניפי סופר פארם. גם הסיום שתואר לעיל הוא קיטשי ושמאלצי בעיניים של מבוגר רדוף קלישאות הוליוודיות.

אולם נדמה לי שאם בוחנים את הספר בעיניים ילדיות (שאליהן הוא גם מיועד), הוא בהחלט מקסים, מרנין ומשובב נפש. ומה אפשר לבקש יותר מספר ילדים?

10612650_753700341342692_7908327143563044804_n

בכל המסע שלי להיכרות עם קלאסיקות ילדים ונוער, זהו אחד הספרים הבודדים שהצלחתי לדמיין לאורך הקריאה כיצד ילדים בני זמננו יכולים ליהנות ממנו ללא צורך בתיווך מיוחד של מבוגר נלהב. גם התרגום של מאירה פירון קולח וברור, ואולי בעזרתו ובתיווכו יוכל “ארנב הקטיפה” להפוך גם לקלאסיקה ספרותית אהובה בישראל.

_______________________

ארנב הקטיפה – או איך צעצועים נעשים אמיתיים, מרג’רי ויליאמס. מאנגלית: מאירה פירון. הוצאת טל-מאי וידעות ספרים. 56 עמ’, 52 ש”ח. 


ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן