רפי

היא הייתה רעש והוא היה מיגרנה. הוא יודע שהיא מדברת אבל לא בטוח על מה היא מדברת. על רקותיו תיפוף, כלומר, תיפוף וורידים על רקותיו. בקצב קבוע, מהיר אבל לא מהיר מאוד, כמעט מתוכנן, מולחן, כמעט מחורז. בכל כאב יש משהו יפה, כמובן. והנה היא נלחשת, הגאות האקמולית הגדולה, עולה עליו, מציפה – הכאב דועך, הורידים מכים פעם אחת ועוד פעם נוספת ועוד מכה אחת קלושה, יוצאים.

היא אומרת, “ברור שלא שאלתי, ברור שלא, הרי זה לא היה ענייני, ובכל זאת זה מציק, כמו גירוד”. עם שיני המזלג היא מתמודדת על עגבניית שרי חמקמקה ולא מרימה אליו את מבטה עד שעולה בידה ללכוד אותה. רפי מצחקק, קצת אליה קצת לעצמו. על אף הכדורים הוא לוגם מכוס היין, מאריך מצמוץ ופותח בהיסח הדעת את כפתור החולצה העליון. הכאב הפך בראשו לנעימה רכה, מתנגנת. מוזיקת מעליות. שתתנגן, למה לא.

היא מתמודדת על כמה עלים ירוקים, גרעיני חרדל מחליקים עליהם, ומובילה גם אותם אל פיה, לועסת לאט כמו שמדברת לאט ולועסת הרבה כמו שמדברת הרבה. “אבל זה לא העניין”, היא ממשיכה, “בסופו של דבר נסענו משם ללפלנד, כן כן אל תצחק, ממש ככה. זה היה עניין ספונטני וזה היה ממש לא יותר משעה במטוס, ועוד בכלום כסף. היינו שם רק סופשבוע אחד אבל גם זה לא העניין”. יד אחת מסתתת עם סכין את תנוחת העלים והנבטים על גבי המזלג, השנייה ממתינה עד שרעותה תסיים. גם אם טיפשה זה לא עושה אותה פחות יפה, גם אם לא מאוד יפה עדיין יפה, חביבה.

לאחר שמניחה את המזלג והסכין היא אומרת, “העניין הוא הזוהר הצפוני”, ופורסת מפית ומנגבת את קצות שפתיה ובודקת את שיניה על גב כף בוהקת. “אין הרבה דרכים לתאר את זה, תמונות גם הן טיפשיות לעומת הדבר האמתי. קשה, קשה להסביר. כבר כמה שנים אני מנסה, אתה יודע איך זה. מאז נפרדנו פעמיים ואין לי מושג עדיין איך הוא אוהב לשתות את הקפה שלו, אני תמיד שתיתי אילן אבל מי יודע מה הוא אהב, זה לא העניין. אבל הזוהר הצפוני, זה דבר שאי אפשר לשכוח”. היא מציתה סיגריה ושואפת ממנה עמוקות, חושבת קצת, “תמיד כשאני נזכרת בזה אני מדמיינת אותו לידי, אבל הוא לא היה שם. הייתי מאוד לבד, גלמודה שכזאת על ראש הר מושלג. אני והשירה הירוקה הזאת בשמיים ועכשיו לך תתאר את זה לאנשים, לך תסביר להם מה זה ירוק ולמה לבן זה לא צבע”.  

מחכים לארוחה שתגיע. היא נושפת עננות עשן קטנות, מביטה בהן עולות ומתאבכות, מגלות את הילות החולין של פנסי הרחוב. רפי בודק מתחת לשולחן את השעה, אם קיבל הודעות. חוץ מהם לא היו עוד הרבה אנשים במסעדה, לא בפנים ולא במרפסת, ומסביבם גם שאר המושבה הגרמנית הייתה מעט מנומנמת. ערב נעים דווקא. היא מעכה את הסיגריה במאפרה. שואלת, “ומה אתך?” ורפי מגרד בזקנו. רפי חושב: אפשר לשמוע את ההווה מתעבר. רפי חשב: הכאב עוד יחזור. הסטייקים הגיעו והוא התחמק אל תוך התלהבות מעושה.

“שתדע לך”, אמרה, ושמאלה מזלג וימינה סכין ובתנועות ניסור קופצניות חתכה בבשר הסטייק ורעמת תלתליה השחורים רוקדת, “לא רציתי לבוא לדייט. שירלי הכריחה אותי. אמרה שאתה בחור מקסים ומפוצץ בכסף”, חייכה אליו ולעסה את פיסת הבשר הזעירה. רפי חשב על האור שבהק בכל עיקול מכל עיקולי תלתליה וידע מה עליו להגיד, מה ההלצה המתבקשת, וסירב לקחת בזה חלק. לכמה רגעים האזין אל עצמו וחיפש מבעד לניגונו הרך של הכאב את שירת הדם ולא מצא. הוא אוהב לדמיין את תנועת הדם בעורקים כשהלב מתכווץ, את תנוחתו כשהלב מתרפה. עצוב לו שכה מעט הוא יודע על גוף האדם, על גוף בכלל. הוא לגם יין וצחקק בנימוס בעוד היא שילחה עוד פיסת בשר אל פיה.

“כן”, המשיכה כמאשרת את צחקוקו, “כן, אבל זה לא היה הכסף שקנה אותי”. שישאל, ‘אז מה זה היה?’ לא, לא-לא. והנה זה, בא לרגע והלך: כדוריות הדם האדומות מתנגשות האחת בשנייה במרוצתן. “הסכמתי בגלל הסיפור על הגיטרה. שירלי סיפרה לי אותו, כמובן. איך השתכרת ועלית על הבמה בפאב ושרת להם אבל לא להם ואיכשהו הצלחת לפרוט על גיטרה. ומה תגיד, אבל מעולם לא יצאתי עם בחור מוזיקלי. כולם היו סטודנטים נורא רציניים, אתה יודע איך זה”. כמדגישה את הנקודה בסוף המשפט היא מניחה את הסכין והמזלג ומסלקת בידיה את התלתלים שגלשו אל חזה ולחייה, אחר כך מתעסקת איתם מעט מאחורי עורפה, קולעת אותם. “כמה חם”, מלמלה, ואחר כך הוסיפה, “ומה אתך?” הוא מרים אליה את מבטו ואת מצחו המתקמט כמנסה לזהות שפה זרה. “למה הסכמת לדייט?” הסבירה את כוונתה, “שירלי אמרה לי שגם אתה בעייתי. ממש הכינה אותי להברזה”, ושוב מצחקקת לעצמה, מחזירה אל ידיה את הסכין והמזלג.

רפי הרטיב ביין את גרונו החלוד, אמר: “אה, האמת שזה סיפור. לא מעניין במיוחד”. והנה שוב התחושה הזו שהכל כבר קרה. יש דם, יש גם לב. יש קוצבים, חשמל, שסתומים. כשהשסתומים נטרקים נזרק קול הדופק והדם נוסע. הכדוריות מתנגשות, הפלסמה כולה המולה ואדוות. למי כל התזמורת הזה?  מי הקהל, המאזין הלילי, החשאי?

“לא, אדוני”, התעקשה, “אני פה ואתה פה ורק עכשיו התחלתי את הסטייק. בשלב הזה אתה כבר צריך לדעת שלעולם אני לא משאירה אוכל על הצלחת. במילים אחרות, יש לנו זמן”. פתאום הרגיש את הרוח, את העונה. רפי חשב: הרחוב מתנשף.

“אוקיי”, הפטיר, “בקצרה, הסכמתי כי שירלי שאלה אותי כשלא הקשבתי לה ומילה של רפי זאת מילה”.

היא מחתה. “לא, אדוני, הבטחת סיפור וסיפור אני אקבל. אם אתה חושב שאפשר לפטור אותי בתקציר שכזה אז כנראה שאתה לא חריף כמו שנדמה לך”, והשהתה את המזלג בתוך פיה גם לאחר שהלשון נטל את הבשר, אחר כך לגמה יין. “תראה, אני רוצה סיפור. אני צריכה סיפורים ואתה תספק לי אחד עכשיו. אל תיראה בעונש, כיף לנו היום”. ולעסה, וברגע הבא הצביעה אליו במזלגה, “אבל לפני הסיפור, תאכל את הסטייק שלך”.

רפי באמת לא נגע בסטייק שלו וכל שהביא אל פיו מאז שהתיישבו היה יין. המיגרנות גם את תאבונו סילקו והוא מעולם לא התנגד לכך. הוא נטל את הסכין ואת המזלג וחתך בבשר, מתעכב מעט במבטו על זרזיף הדם ועל ניצוץ האור שעבר רגע במלח הגס. האור שזרקה להבת הנר ממרכז השולחן השתעשע בצללים ובזכוכיות, בברקן של כל המתכות הבוהקות. “אני בעיקר בחור של דברי מתיקה”, אמר כדי להגיד, “אבל סטייקים הם הבשר האהוב עליי. אולי כי הם בשר מוחלט שכזה  ותמיד העדפתי דברים מוחלטים”, ואולי כדי לעכב את הביס הודה, “אבל המיגרנות האלה-” ולא הוסיף.  

היא אמרה, “מזוג לי יין”, ובשמאלה נעצה מזלג בקצה הסטייק ובימינה חתכה באותן תנועות ניסור קצרות, שוב מרעידה את רעמת התלתלים המסולסלת שלה, הווזובית, שבינתיים שוב זנחה את עורפה. גם פיסת הבשר הזאת הייתה זעירת אנפין, גם היא עלתה מעדנות אל פיה. הוא החזיק בבקבוק והחזיק בגביע היין שלה והשתהה מעט. לפני שפיסת הבשר נלכדה בכלוב שיניה הבהב הנר והבהבה פיסת הבשר באדום רך ואדום כהה. שפתיה סגרו על שורות השיניים וחוללו קדימה-אחורה למקצב הלסת הלועסת. רפי הביט בשפתיה. גדולות וארוכות ולא מסגירות דבר, לא מספרות על קריעת הבשר, בעיטות הלשון, חלקלקותו של החך. ממתיקות סוד ומתהדקות לרגע כשגם הוא אובד אל הגרון. הוא הגיש לה את הגביע והיא הודתה ולגמה.

הוא דיבר לבסוף, גם אם בחוסר חשק, מרבה לעצור בכדי ללעוס, ללגום. הוא סיפר שהוא לא אוהב פגישות שכאלה. “שידוכים, פגישות עיוורות, תקראי לזה איך שתקראי לזה. זה לא אני. ושלא תחשבי שאני רומנטיקן, זאת לא הרומנטיקה. זה בגלל ששידוכים זאת התערבות, זה פתרון קל מדי, עצל קצת”. יין, עפעפיים נטרקים, נפתחים לאט. “וחוץ מזה, אני בחור מקסים ועשיר שיכול להרשות לעצמו להימנע ממעמדים מביכים שכאלה”. עוד יין, וצחקק קצת אליה וקצת לעצמו, תוהה מי מוביל את הסומק ללחייו.

אלא שלפני חודש היה לו התקף חרדה. “אף אחד לא בדק אותי אבל לא היה צריך. הייתי חובש בצבא וראיתי את זה לא פעם. הזעתי כמו חמור, כלומר, כמו טיפש אמתי. אנשים עם ראש על הכתפיים לא מזיעים כמו שהזעתי, לא מתנהגים כמו שהתנהגתי”. היא רצתה לדעת איך הוא התנהג. “ברחתי מהמכללה. אולי בריחה זה לא המונח המתאים, בכל זאת אף אחד לא רדף אחרי, אבל ככה זה הרגיש. בתחילת יום לימודים, ממש לקראת סוף הסמסטר. נסעתי לתל אביב כדי לאכול שוקולד”.

היא צחקה לו.

“כן, תרדי עליי כמה שבא לך, אבל אני בחור של דברי מתיקה ויש שם חנות שמצאתי שם פעם במקרה, עסק משפחתי, קטנה כמו קופסת נעליים, מלאה בשוקולד. קניתי כמה פרלינים, ואחר כך…” הוא ניסה להיזכר. אחר כך. “אחר כך, כן, נדמה לי שמיד אחר כך קניתי את הכרטיסים להצגה. עד שהיא התחילה היו לי כמה שעות להרוג אז הלכתי לים ואז הלכתי לעזריאלי, כלומר לקניון. זרקתי את הטלפון מאיזה מסוף. ואז כבר הגיע הערב והלכתי לתיאטרון”.

הוא לא התכוון לספר לה על התיאטרון, אז למה הוא עשה את זה, למה לשונו מגרדת. הוא הביט בסטייק האכול למחצה והניח את הסכין והמזלג, עיסה מעט את רקותיו. “וכשחזרתי למעונות נתקלתי במקרה בשירלי והיא דיברה הרבה וסיפרה עלייך. ראיתי אותך כמה פעמים, ידעתי מי את, אבל לא הקשבתי לה בכלל, הייתי עדיין באותו מצב רוח של זומבי במשבר. רק הנהנתי. אחר כך היא ניסתה להשיג אותי כמה ימים, אלא שלא היה לי פלאפון, אז היא חיפשה אותי וכשמצאה נתנה לי את המספר שלך על פתק כאילו אנחנו בשנות השבעים. לא היו לי הרבה ברירות, שירלי הזאת היא חתיכת טיפוס מעצבן”. הוא חייך חיוך חביב. כששוב הביט בה מצא אותה משחקת עם להבת הנר, מחייכת גם היא. התנצל והלך לשירותים.

כשרפי חזר, אגל מים נעים מדגדג אל תוך זקנו, לא הבחינה בו ודקה ארוכה המשיך לעמוד מאחורי כיסאה, מחלק את מבטיו בין עורפה ושכמותיה לבין המפית והדיו ותנועת ידה. גווה דק וקל ובכל זאת כמו מסרב לאשר את עובדת נשימתה. לבסוף אמרה, “אני יודעת שזה נראה כאילו הגבות שלך מוגזמות פי המוני המונים ושהעיניים שלך קרובות מדי. אם זה היה תלוי בי במקום להגזים הייתי צובעת את השיער שלך באדום אבל כמו שאתה רואה יש לי רק עט כחול ואני מוכרחה להעביר את העוינות הזאת בדרך כלשהיא, אתה יודע איך זה”. הוא חיכה עוד רגע, התעמק בתנועות העט הקטנות כשציירה את זקנו, אחר כך התיישב. “וחוץ מזה”, המשיכה, “אתה זה שהיה בשירותים עשר דקות. אני לא אהובה ואתה בטח לא ספן, מה עוד יכולתי לעשות?” עוד פס דיו אחד לאורך המצח ואחד נוסף לאורך הלסת. חתמה בה”א פשוטה עם גרש בפינה העליונה. מסרה לו ולקחה מפית אחרת.

“כן,” אמר, “מצטער על זה, אני… יש לי קצת מיגרנה. שטפתי את הפנים. עכשיו זה יותר טוב, בכל אופן. שאזמין עוד יין?” היא לא ענתה והוא סימן למלצר והצביע על הבקבוק.

“האמת שהכנסת אותנו לבעיה,” אמרה ומיד המשיכה, “עשית לי חשק לציורי מפית קטנים, הרבה זמן לא עשיתי את זה. ייקח לי לפחות עוד שלוש כאלה עד שאשתעמם ועוד יש פה חצי סטייק שעוד לא אכלתי, בקבוק יין שנצטרך לסיים ואל תשכח את הקינוח”, היא דיברה אליו אבל הייתה שקועה במפית. רק בהתה בה ולא ציירה עד שהשתתקה. רפי חשב שבטח אלא הנימים הכחולים המופיעים עם התפשטות הדיו במפית שהקסימו אותה. הוא כשלעצמו, בכל אופן, אוהב להביט בהם. “עכשיו תספר לי על ההצגה” אמרה ושתקה בדיוק כשהמלצר הגיע ולא היה ניתן לדעת אם בגלל שהמלצר הגיע או בגלל שרצתה לשתוק.

המלצר הגיש להם תיבת עץ עם קבלה בפנים, אמר “בבקשה” וכבר עמד ללכת כשרפי אמר לו שהם עדיין לא סיימו ושהוא התכוון לעוד בקבוק יין. הוא התנצל נורא, לקח את התיבה וגירד את עורפו, התרחק ומלמל לעצמו משהו שנשמע כמו “קלמרי” אבל ככל הנראה לא היה זה.

“איזו הצגה?” שאל והרהיב עוז להביט בה מבט אחד, ישיר, אבל נתקל בסירוב מצדה, שכן הייתה רכונה אל המפית. רפי חשב, בתוך כדוריות הדם יש ברזל, הברזל נושא חמצן ומחליד. היא ציירה קופיף עם תרבוש ובידיו מצילות. שאל, “מה ציירת שם?”.

“קח, זאת המיגרנה שלך,” ובפעם השנייה אותו ערב הגישה לו מפית מקושקשת. “ככה אני אוהבת לדמיין אותה כשהיא אצלי. קוף חמוד עם מצלתיים. כשהמיגרנה חזקה במיוחד זה תוף באס, אבל אני מניחה שכרגע זה לא המצב אצלך. והכוונה הייתה להצגה שראית ביום ההתמוטטות שלך, טיפשון”.

“אה, זה”. הוא מזג יין לשני הגביעים, לגם, הרחיק את הצלחת עם חצי הסטייק שהתקרר בינתיים ודמו יבש. כחכח. “אני לא ממש טיפוס של תיאטרון אז סתם לקחתי מה שהיה להם באותו ערב. קראו לה ‘אספרסו קצר’, או משהו דומה, אולי ‘קפוצ’ינו’, לא זוכר. בכל אופן, זה היה בעיקר על גבר אחד שפתח בית קפה וזמן קצר לאחר מכן מת וכל ההצגה זה בעצם על החיים שהיו לו. הוא רצה להיות רופא אבל נולד לו ילד, קרו דברים”. רפי חשב על הקופיף הקטן שמגחך בראשו. הנה הוא טורק את צלחות הנחושת ומגחך. “אבל הסוף, הסוף היה הדבר המעניין באמת. אני חושב שרק בזכות הסוף הצלחתי לחזור למכללה אחר כך”. הוא החזיק בגביע היין חזק, הניח אותו, שיחק עם מזלג. “זה היה, בעצם… היה את הגיבור, הוא דיבר עם אשתו על חשבונות. הם ישבו על קצה המיטה בחדר השינה שלהם, מאחוריהם היה החלון, ואז תוך כדי שהם דיברו עלתה מאחוריהם השמש והם לא הבינו איך השמש זורחת, זה היה חצות בערך”. הוא העביר לשון על שיניו, המשיך, “ואז הם וויתרו והסתכלו על השמש עולה. כל הקהל היה באור והם נעשו שתי צלליות. וזהו, פחות או יותר”.

“נשמע נחמד”. היא סיימה ציור שלישי, בחור עם שמלה רוקד על כדורגל, הגישה לו. הוא הסתכל על זה וצחק. “אני שונאת כדורגל אבל ראיתי את המבטים ששלחת מתחת לשולחן אז תיארתי לעצמי שיש איזה משחק היום. באתי לקראתך”.

“לא, אין היום משחק, זה היה רק… איזה שטויות,” וצחק עוד קצת. עכשיו הוא מסמיק ללא ספק. לעזאזל, כל ראשו אדום, רותח, הוא מרגיש את זה, הוא מרגיש איך הדם רותח, העור רותח. יש דם, עורקים, וורידים. יש לב אבל יש גם ריאות, קרנבל שלם של אוויר וחמצן ופחמן, מהומה אדירה. יש גם עיניים. יש קרנית, המראות עוברים דרכה אל האישון והלאה, אל התווך שבין מצילותיו של הקוף. הוא טורק אותן עליהם, הם ממשיכים הלאה. לכן הסחרחורת, לכן הרצפה נעה. לעזאזל, כל הרחוב נע, מתנשף. הוא מצחקק לעצמו ושומע את הראש, שומע את המלצר מתווכח עם מישהו בתוך המסעדה, שומע את האוטובוס לוקח פנייה, שומע אמבולנס, תמיד שומע אמבולנס. ובצד השני של הרחוב, על המדרכה: הנערה הזאת שרצה שרץ אחריה נער אחריהם רץ נער אחר, מצלמה כבדה רכובה על פניו. הם רצים, צועקים בהנאה, כל אחד מהם מחזיק בקריאת עונג משלו. “אני ממש חייב להפסיק עם היין,” לחש אליה ומילא שוב את כוסו. שלה נותרה כשהייתה.

“אוקי, רפי, אדוני, יש לי עוד שאלה אחת”. לרגע אחד הרימה אליו את עיניה, אבל אחר כך חזרה אל המפית. “אחר כך אני אחזור לברבר על עצמי אבל אני רוצה לדעת איזה שיר שרת אז בפאב. לפעמים כשאני לא יודעת משהו זה יכול לגרד לי כל הערב. אתה יודע איך זה”.

הוא ניסה להיזכר אבל כל ניגון שעלה בראשו נמחץ במהרה בין מצילותיו של הקופיף המגחך. שוב דמיין את הקופיף וצחק. “לא, אני לא זוכר”, אמר לה, “אולי בלדת רוקנרול. אמריקאית, מתקתקה. אני לא מהמתלהטים. לא מהצורחים. רק אנשים אמיצים צורחים את החיים שלהם אל המיקרופון. אני לא אדם אמיץ”.

היא אמרה, “אני חושבת שאתה קצת אמיץ. אני חושבת שעוד קצת ותמרוד”.

הוא אמר, “זה לא עובד ככה. זה לא. אז, כשברחתי, הייתי צריך לברוח ולא לחזור. אבל חזרתי. אלה דברים שקורים פתאום ועל הפתאום הזה צריך לרכוב. התקף לב הפוך שכזה שאסור להחלים ממנו. והנה אני מולך – אדם בריא”.

היא הגישה לו את המפית הרביעית והוא הביט בציור וצחקק.

היא שאלה, “ועכשיו, אתה כבר מספיק שיכור בכדי לשיר לי אחר כך?”

הוא הנהן. הוא הנהן והסתכל בה והסתכל במפית ונתן לצחוק קונדסי, חדש, לחמוק מאצלו. הוא צחק ככה עוד הרבה זמן. אחר כך הצטרפה גם היא אל הצחוק וכשהתנשפות הרחוב התחזקה והמפיות כולן עפו משם, אחת אחרי השנייה כמו פתחו במופע, הם צחקו עוד קצת. היא, הדס, עוד צחקה כשחזרה אל הסטייק שלה, קר ומתקתק וערב לחכה. היא באמת סיימה את כולו, בסופו של דבר.

***