שלוש תחנות בחייו של יאיר גרבוז בדרכו להיות סופר

מאת | 2015-01-03T18:14:39+00:00 3 בינואר 2015|קטגוריות: כללי|Tags: , , |0 תגובות

 נגינה על ציטוטים

הנה שלוש תחנות בדרכי להיות סופר. אלא שאינני מגדיר את עצמי כסופר ולא בשל צניעות אלא בשל דיוק; אני כותב ומעיין בשאלות המקום והזמן והשתקפותם במעשי אמנות. אני מגיב ומרצין את עמדותי בעזרת ההומור.

 

התחנה הראשונה

יכולת הכתיבה נתגלתה לי במקרה. באותם ימים נקראתי לשירות מילואים. כבר מתחילת התוועדותנו היה ברור לצבא וגם לי שלא נועדנו זה לזה. נזק המפגש ביני לבין המדים היה רב בהרבה מתועלתו. חברים טובים נזעקו למצוא דרך להפריד ביני לבין החובה הלאומית. בדרך נס חילוני הוצע לי להגיש פינה בגלי צה”ל. שאלו אותי: על מה תדבר? אמרתי: על אמנות מעניין אותי לדבר ופוליטיקה חשובה לי. ענו לי: בשני אלה תעסוק כמה שתרצה, אך לא בתחנה שלנו. שאלתי: אז מה אתם רוצים שאני אדבר על אמא שלי!? רעיון מצוין! אמר מפקד התחנה, וכך יצא שאמא שלי שירתה במקומי במילואים. התחלתי לספר את סיפורי האמא הפולנייה, שמאוחר יותר ראו אור בספר “תמיד פולני” שהיה לרב מכר. זה היה הגילוי הראשון של השילוב בין כתיבה להומור. זו גם היתה הפעם הראשונה שמעשה שלי שיפר, ולא הרע, את מצבי הכלכלי.

 

התחנה השנייה

הכתיבה וההומור פירנסו אותי ואת הציור. מצד שני, באופן צפוי אך אבסורדי, ההומור, שהוא החד באזמלי הניתוח, הוציא לי שם של אדם לא רציני. בהתחלה לא אהבתי את זה, אבל אחר כך התאהבתי בזה. באותם ימים חשתי שהשנים חולפות ואינני יכול להצביע על טקסטים משמעותיים שחודרים לנבכי יצירתי האמנותית. חשבתי שלא מצטברת פרשנות עמוקה ורלוונטית לעבודתי המאומצת. מתוך חוסר ברירה ישבתי וכתבתי אוטוביוגרפיה מקצועית והענקתי לעצמי את מה שלא קיבלתי מאחרים. היה משהו מתסכל ומביך מכתיבת סיכום בגיל יחסית צעיר.

הספר: “כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת” נולד למקום שלנו שהכתיבה על אמנות היתה אחת מחולשותיו הגדולות. ממילא היה קשה להבינו ולקבלו. באופן אבסורדי אפשר לומר שאם הוא היה מתקבל אז גם לא היה בו צורך. בהדרגה התחילו לשים לב אליו. כיום אינני יכול לטעון יותר שאין פרשנות עמוקה ויסודית לעבודתי או שאין כתיבה איכותית במקומותינו, אבל בינתיים אני לימדתי את עצמי כתיבה על אמנות.

 

התחנה השלישית

לאט ובהדרגה הבנתי שהחלוקה המתנצלת שעשיתי בין הציור לבין עיסוקי האחרים, לרבות הסאטירה, היתה חלוקה שגויה ומתחמקת ולמדתי להשלים עם הריבוי שבתוכי. היום אני מתייחס לכל צורות הביטוי שאני משתמש בהם כאל מערכת אחת. מטבע הדברים יש בי רצון להמשיך ולכתוב. בספרי החדש “בית בגליל” אני מספר איך טיילתי עם מרגלית אשתי ואמרתי לה שאני חושש שלא אכתוב עוד ספרים כי הגבתי כבר על הנושאים המרכזיים בחיי. היא אמרה לי הקריאה היא נושא מרכזי בחייך כתוב יומן קריאה ושם תוכל להוסיף ולצרף נושאים ותגובות כראות עיניך. דומני שזו הייתה הנקודה שבה הבנתי שאני אהיה כותב. בטקסט חדש שטרם פורסם כתבתי כך: יש אנשים שמנגנים על כל מיני כלים משונים כגון מסור, מסרק, בקבוקים עם מים וכיוצא בזה. אני מנגן על ציטוטים. ואכן – בעזרת קטעי שירה ופרוזה שאני מסמן ואוסף אני מצליח להגות בכל השאלות שמעניינות אותי. הכתיבה אולי לא מקרבת אלי רחוקים אבל מחזקת את קירבתם של הקרובים ומעודדת את קבוצת המיעוט שאני משתייך אליה.

***

פרופ’ יאיר גרבוז, יליד  1945, הוא צייר, מורה לאמנות, עיתונאי, סאטיריקן ומחבר ספרים. הציג תערוכת יחיד ראשונה בשנת 1967, ומאז ערך עשרות תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים והשתתף בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובעולם. הוא שימש ראש בית הספר לאמנות “המדרשה”, והיה חתן פרס א.מ.ת לשנת 2004. ציוריו מצויים באוספי מוזיאונים בישראל ובאוספים פרטיים רבים בארץ ובעולם, והוא מיוצג על ידי גלריה “גורדון” בתל אביב.

לאחרונה ראה אור ספרו השישי – “בית בגליל — יומן קריאה וראייה” בהוצאת אחוזת-בית. ספריו הקודמים הם: “יאיר גרבוז בדרך לקולנוע” (הקיבוץ המאוחד, 1981), “תמיד פולני” (זמורה-ביתן, 1989), “פריז תל-אביב — משם לכאן ומכאן לשם” (מודן, 1996), “כל הסיכויים שבקרוב תעבור כאן רכבת” (עם עובד, 2000) ו”אוי ארצי — מכתבים לחבר צרפתי בדרך לישראל” (דניאלה דינור, 2010).

עוד על הספר (מתוך הקומוניקט): 

“בית בגליל” מציג בפני הקוראים תמונת פסיפס מרתקת של תרבות עברית עכשווית, כפי שהיא משתקפת מספרים שהצטברו על שולחנו של יאיר גרבוז, בביתו החדש שבגליל. זהו ספר חובה לכל אדם שמבקש להבין בדרך מצחיקה ומהנה עשרות ספרי מקור ותרגום שיצאו בשנים האחרונות (לצד עבודות של יוצרים בולטים במפת האמנות הישראלית) – וכל זאת מפי אחד מזקני השבט שלנו, האמן ואיש הרוח יאיר גרבוז, שבוחן ברשימותיו את הקודים הגנטיים של גיבורי תרבות ישראלים לצד כאלה של ענקי ספרות ואמנות מהעולם.

מהו הסיפור האמיתי שמסתתר מאחורי עלילותיו של חיים באר? מדוע שמעון אדף הוא סופר קומוניקטיבי באמת? כיצד שיבושי הזיכרון של עמוס קינן הולידו פתרונות יצירתיים בספרה הביוגרפי של אשתו, נורית גרץ? לָמה ספרה של יעל נאמן, “היינו העתיד”, הוא ישראלי עד כאב? ומה המפתח להבנת ספרו של דרור בורשטיין, “נתניה”? אלה רק חלק קטן מהשאלות שעליהן עונה גרבוז בספר.

במשך כשנתיים, בביתו שבגליל, קרא גרבוז עשרות ספרים שבעקבותיהם כתב יומן קריאה. דרך רשימותיו המרתקות, השנונות והמקוריות, הוא משתף אותנו ביחסים המורכבים שהוא פיתח עם כל ספר וסופר; באסוציאציות ובהרהורים שהַקריאה הולידה; ובקשר שבין הספרות העברית לדורותיה למציאות חיינו הישראלית. על התוצאה המענגת אפשר ללמוד מהדברים שגרבוז עצמו כותב בהקדמה לספרו: “זהו תענוג גמור לגלות במהלך כתיבה של יומן קריאה, מישהו שכותב את הדברים טוב ומדויק ממך.”

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

*) צילום תמונת השער – רן ארדה. 

 

עטיפה ג בית בגליל

 

 

 


ותזכורת: בואו לתמוך ב”קורא בספרים” תמורת דולר אחד בחודש כדי לאפשר את המשך פעילותו. אפשר לעשות זאת כאן

 

השאירו תגובה