מטמורפוזה ספרותית; צמר שהפך למעלית, מר דאלדרי שבחייו השניים הפך לאליס

 

כשכתבתי על “דורה ברודר” של פטריק מודיאנו בבלוג שלי, התייחסתי לשינוי שעבר הכותר בתרגום; אך הוא אינו הדוגמה היחידה, ובטח שלא המוגזמת ביותר לתופעה. 

כולנו הופתענו כש”המחסל” הפך “לשליחות קטלנית” אי שם בשנות השמונים, אבל דברים קטלניים היו אז באופנה. וזה סרט. אז ניחא. ובאמת שלא חסרים סרטים ששם עוברת בצורה לא נאמנה כזו או אחרת, מסיבות שרק קופירייטרים יכולים להבין. הדוגמא האחרונה שעולה במוחי היא המעבר של “פרוזן”, הרי הוא קפוא ל-“לשבור את הקרח”, שבכלל נמס. וגם יש את “ההאנגאובר” שהחליטו להפוך ל-“בדרך לחתונה עוצרים איפושהו”, ועוד אינספור דוגמאות. בעולם הקולנוע קיבלנו את התופעה, התרגלנו אליה, אנחנו מודעים אליה, מגחכים וממשיכים. קונים כרטיס לקולנוע וצופים בכותרת המקורית מככבת על המסך באותיות של קידוש לבנה, בשפת המקור, עם אפקטים מגניבים. מתחתיה, בכתוביות, אם נחפש, נמצא גם את הכותרת המעוברתת, זו שמוטבעת על הכרטיס.  

בספרות המצב הפוך. שמו המקורי של הספר מוחבא בעמוד הזכויות, זה שתמיד מדלגים עליו בדרך לטקסט. על העטיפה תמיד יככב השם העברי הנבחר. לאורך השנים למדתי לחפש את אותו שם ולבחון כיצד השתנה בתרגום. זה התחיל כשעזבתי את בית ההורים וחיפשתי לרכוש ספרים אשר לא הורשיתי להוציא מביתם אך רציתי בדירתי. חשבתי שזו תהיה הזדמנות טובה לקרוא את התרגומים של ספרים שעד כה קראתי רק באנגלית – וכך חיפשתי את “להרוג זמיר” של הרפר לי. המוכרת צחקה לה, והביאה לי ספר זר שנקרא “אל תיגע בזמיר“. לא הבנתי איך זה קרה. את הסרט, כך גיליתי, תרגמו בכלל ל-“מות הזמיר” – יותר קרוב לשם המקורי, המוות נוכח בו. 

מאז אני נתקלת בכך כל הזמן, לעתים השינוי זניח, ולעתים השם המקורי נזנח לחלוטין, והכותר כלל לא ניתן לזיהוי. כש”מאחורי הנצחים היפים” תורגם ל-“מאחורי היפים לנצח” קצת צרם לי, אבל באמת שאולי זה נשמע יותר טוב, ואולי אני לא מבינה את השיקולים. ובסדר. אבל כשעבדתי בצומת ספרים, וניגשו אליי לקוחות ששאלו על הספר “צמר“, שהיה אמור לצאת בעברית וכיכב אז ברשימת רבי המכר של אמאזון – לא דמיינתי לעצמי שהוא כבר הגיע, נח על שולחן התצוגה, ושמו פשוט שונה ל-“144 קומות“. איך זה קרה? למה? 

תשובות לשאלות הללו קיבלתי, בדרך עקלקלה, כאשר צפיתי במטמורפוזה של “המסע המוזר של מר דאלדרי” אל “חייה השניים של אליס“. מדובר בספר צרפתי, אשר יצא לאור בעברית תחת הוצאת ידיעות ספרים. במקור, כותרו תורגם באופן מדוייק משמו הצרפתי “L’etrange Voyage de Monsieur Daldry”, רצה הגורל והספר לא נמכר “מספיק”. ידיעות ספרים פנו אל קהל הפייסבוק שלהם עם הבעיה:

 10884913_10204240155817025_974061484_nלינק לסטטוס המקורי


כעבור כחודש, הכריזו ידיעות, באותו עמוד הפייסבוק, שעקב המלצות קהל הקוראים הוחלט לשנות את שם הספר, ואת כריכתו, ואף הוצעו שתי אופציות לעטיפה: 

10904926_10204240155857026_29487148_nלינק לסטטוס המקורי 


מייקאובר! ולא זאת בלבד, אלא ריאליטי מקוון. אני סמוכה שבשלב זה אתם כבר משתוקקים לגלות כיצד נגמר הסיפור, ועל כן, כיאה לכל תכנית מייקאוברים המכבדת את עצמה, הכנתי לכם המחשה קלה של ה-“לפני ואחרי”:

10884823_10204240155657021_1146748136_nמצד שמאל: "לפני", מצד ימין: "אחרי"

התוכן כמובן לא שונה. מדובר כאן בשינוי תדמיתי גרידא – אסתטיקה חדשה וכותרת חדשה. מר דאלדרי הפך לאליס – וכמו קסם, המכירות עלו. ניתן לייחס את העלייה במכירות גם לקמפיין הריאליטי הפייסבוקי בו חזינו זה עתה, אבל ניחא. את התשובה קיבלתי – שם הכותר עובר שינוי לא מטעמים אומנותיים של תרגום אלא על מנת להגדיל מכירות. על פניו אין בזה פסול, ואולי אני נשמעת קצת צינית וביקורתית כלפי הנושא, אבל בסופו של יום אני מבינה את כך שעצם הישרדותן של ההוצאות תלוי באופן ישיר במכירת ספריהן, וקידום מכירות אלה – כלומר, שיווק הספרים – הוא חלק בלתי נפרד מקיום ההוצאה. אנחנו גם רואים את זה בכל פעם שיוצא סרט המבוסס על ספר, ופתאום הכריכה מזכירה שלטי חוצות. 

אנחנו, הישראלים, גם לא היחידים שחוטאים בכך. כך הפך הספר “נוטרה דאם דו פארי” – “גבירתנו של פריז”, שמה של הכנסייה המפורסמת על האי בין הגדה הימנית לשמאלית, עליה מספר ויקטור הוגו ל-“גיבן מנוטרדאם” באנגלית, ולאחר מכן בעברית, והגיבן המדובר גנב את ההצגה מהכנסייה. כך גם הפך “הנסיך” של מקיאוולי ל”קיסר” בתרגום הרוסי, עליית מדרגה מכובדת לכל הדעות. 

דברים כאלה קורים. זה נפוץ. זה לגיטימי. 

ובכל זאת. אני טרם כתבתי רומן, וספק שאי פעם אעשה זאת. אך כתבתי עבודות סמינריוניות למכביר, ופוסטים בבלוג שלי, וגם אם בחירת הכותרת שלי לא תמיד היתה המוצלחת ביותר, תמיד ראיתי בה כחלק בלתי נפרד מהכתיבה ככלל. אני מאמינה שלו הייתי כותבת רומן, או אפילו סיפור קצר, אשר עמלתי עליו והשקעתי בו, אשר עברתי עבורו חבלי לידה רבים ושברתי את הראש אינספור פעמים על כל משפט וכל דמות, הייתי רוצה שיישמר לי הכבוד לתת לילד הזה שם. לפעמים, כך לימדו אותי בשיעורי ספרות אי שם בתיכון, כותרת הטקסט מאירה אותו באופן שונה – מכווינה את הקורא במידה מסויימת לפיענוח הקוד שהצפין המחבר. אז אם הכותרת שונתה, אין זה משפיע גם על הטסקט עצמו? אין זה משנה אותו במידה מסויימת? ממסגר אותו בצורה שונה? 

סופרים, לרוב, אינם קופירייטרים, הם אמנים. אני חושבת שהשאלה שאני מנסה להגיע אליה היא האם שינוי הכותרת משמעו למעשה שינוי היצירה? ואם היו משנים את שמה של “The Misunderstood” של מאן ריי ל”ציפור גן עדן”? או את “המזרקה” של מרסל דושאן ל-“משתנה” או אולי “ניקוז”? 

לעניות דעתי, בחירת שם הספר שמורה למחברו. כמובן שלעורך ולהוצאה המקורית שמדפיסה את הספר יש את הזכות להביע ביקורת ולדרוש תיקונים – זה תפקידם, אבל הוצאה מתרגמת? אני לא מאמינה שהיא מחזיקה בזכות בחירת השם, אני מאמינה שמלאכת התרגום מתחילה בכותרת ונגמרת בהערות הסיום, ומצפה שמלאכה זו תהיה נאמנה ככל שאפשר למקור. ואולי אני תמימה מדי ורחוקה מדי מתעשיית הספרות. 

בניגוד לסרטים בהם ניתן להתעלם מן העיברות הלוקה בחסר של הכותרת דרך הויזואליות או השמע, בספרים כל מה שיש לנו הוא הטקסט, לכן צורם לי כאשר כותרת עוברת מניפולציה כזו או אחרת. יותר צורם אפילו מ”עטיפת הסרט”. 

מה לעשות, ייקית.

 

***

עמית שביט סטודנטית בת 24 לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. חיה בתל אביב עם חתול, כלבה, נחש ובן זוג. מנהלת את עמוד הפייסבוק “סלפי ספרותי” בשיתוף עם נוגה אלמי-הנטקה ובעלת הבלוג “מחסום קריאה”. 

לכניסה לעמוד הפייסבוק “סלפי ספרותי” לחצו כאן

לכניסה לבלוג “מחסום קריאה” לחצו כאן