סיפור קצר: “איש מבואנוס איירס” מתוך הקובץ “סיפורי תוהו” מאת שלום עליכם

א י ש   מ ב ו א נ ו ס    א י י ר ס

(מסיפוריו של סוכן-נוסע)

 

נסיעה ברכבת היא בכלל לא דבר מדכדך כל כך, כפי שאחרים חושבים; ובלבד שאתה נקלע לחברה טובה. לפעמים מסתדר לך לנסוע עם סוחר, אדם מבין עסק. אז בכלל לא תדע לאן נעלם הזמן. ולפעמים אתה נתקל במי שהוא לא סוחר אלא סתם בן אדם מנוסה, פיקח, משופשף, “מקטרת מעושנת”,שמכיר את העולם בעל-פה. נסיעה עם אדם כזה היא תענוג. אפשר ללקק אצלו משהו טוב. ולפעמים שולח לך אלוהים סתם נוסע מלא חיים, עליז ודברני; והוא מדבר ומדבר ומדבר, הפה לא נסגר אצלו מרוב דיבור – ורק על עצמו, רק על עצמו.

והנה עם יצור כזה יצא לי להיפגש פעם ולנסוע אתו כברת-דרך ארוכה.

ההיכרות שלנו התחילה – איך מתחילה היכרות בקרון רכבת? מאיזו שטות. “אתה יודע מה השם של התחנה הזאת?” או: “מה השעה?” או: אולי יש לך גפרור?” מהר, מהר מאוד נעשינו לחברים טובים, ממש כאילו הכרנו זה את זה מי יודע ממתי. בתחנה הראשונה שבה נעצרנו לכמה רגעים הוא כבר תפס אותי תחת הזרוע, הוליך אותי ישר למזנון, ובכלל בלי לשאול אם אני שותה, ציווה למזוג לנו שתי כוסיות קוניאק. מיד לאחר מכן רמז לי בקריצה שאשלח לחופשי את המזלג; וכשחיסלנו את כל מיני המלוחים והקינוחים שנמצאים בכל מזנון, ציווה שיעמידו לפנינו שני קנקני בירה. עישַנו – הוא סיגר ואני סיגר – וכך נחתמה ידידותנו.

“אני חייב להגיד לך בגילוי לב, בלי טיפת חנופה,” כך פונה אלי המכר החדש שלי כשאנחנו כבר יושבים בקרון, “שאתה מצאת חן בעיני, תאמין לי או לא, מהרגע שראיתי אותך. רק שמתי עליך עין ומיד אמרתי לעצמי: הנה בן אדם שאפשר להחליף אתו מילה. אני שונא, אתה שומע, לשבת כמו דחליל ולשתוק. אני אוהב לדבר עם בן אדם חי. ובאמת בגלל זה קניתי לי כרטיס למחלקה השלישית, כדי שיהיה לי מישהו לדבר אתו. בדרך כלל אני נוסע במחלקה השנייה; ומחלקה ראשונה, אתה חושב, אני לא יכול להרשות לעצמי? אני יכול להרשות לעצמי גם מחלקה ראשונה. אתה חושב שאני סתם מתפאר בפניך? הנה, תביט:”

ובמילים אלו מזדרז הברנש שלי, מוציא מן הכיס האחורי ופותח ארנק דחוס בכסף, טופח עליו מלמעלה כמו על גבי כרית רכה ומחזיר אותו אל הכיס.

 “אל חשש, יש עוד.”

אני מתבונן ביצור ובשום אופן לא יכול להעריך בן כמה הוא. אפשר להגיד – בן ארבעים; ואפשר להגיד – בן עשרים וכמה. הפנים חלקים ועגלגלים, קצת שזופים יותר מדי, ללא סימן של זקן ושפם. עיניים קטנות, שמנוניות וצוחקות; וכשלעצמו הוא גוץ עגלגל, זריז, חיוני, לבוש טיפטופ מראש ועד כף רגל, כמו שאני אוהב: חולצה לבנה כשלג, עם כפתורי זהב, עניבת משי חדשה וסיכה נאה תחובה בה, חליפה כחולה אלגנטית מצמר אנגלי הכי משובח, זוג נעלי לכה, נעליים מפולפלות. על האצבע – טבעת זהב כבדה עם יהלום, שמתנצנץ בשמש באלפי נצנוצים (הטבעת, אם רק היא לא מזויפת, צריכה לעלות לא פחות מארבע או חמש מֵאִיוֹת, אם לא יותר).

להתלבש היטב – זה, לדעתי, הדבר הכי חשוב אצל הבנאדם. אני בעצמי אוהב להתלבש היטב ואוהב לראות גם את האחר לבוש היטב. על פי הלבוש אני מבחין מי אדם הגון ומי לא. מצויים כאלה שטוענים שאין להביא מזה ראיה. אפשר, הם אומרים, להתלבש היטב ולעשות כל נבלה. אלא שאני אשאל אותך, ואתה ענה לי רק על זה: מדוע כולם מתלבשים היטב? מדוע פלוני לובש חליפה ממין זה ואחר מלבוש ממין אחר? מדוע האחד קונה לעצמו “עניבת דיפלומט” מאטלס, חֲלָקה בגון ירוק-פניני, והאחר מחפש לו עניבת  “רגאט”[1], ודווקא אדומה ומנוקדת בנקודות לבנות?

הייתי יכול להביא הרבה דוגמאות כאלה, אבל זה לא נראה לי כדאי, חבל על הזמן. מוטב שנפנה אל המכר החדש שלי ונקשיב לסיפור שהוא יספר לנו:

“ככה, ככה, ידיד חביב. אני, כמו שאתה רואה, דווקא כן יכול להרשות לעצמי לנסוע במחלקה השנייה. אתה חושב שאני חס על הכסף? כסף הוא זבל; אלא מה? תאמין לי או לא, אני אוהב את המחלקה השלישית. מפני שאני בעצמי אדם פשוט ואני אוהב אנשים פשוטים. אני, תבין אותי,  ד מ ו ק ר ט  אני. את הקריירה שלי התחלתי נמוך, נמוך מאוד, הנה ככה! (המכר החדש שלי מוריד את היד אל הרצפה ומראה לי כמה נמוך הוא התחיל את הקריירה שלו). וצמחתי גבוה-גבוה (המכר החדש שלי מרים את היד אל התקרה ומראה לי כמה גבוה הוא צמח). לא בבת אחת. אל תקפוץ. אלא לאט-לאט, בהדרגה. בהתחלה הייתי “איש”[2] אצל מישהו אחר. מה אני אומר “איש”? חה-חה-חה! עד שהגעתי למדרגה גבוהה כזאת, להיות “איש” אצל מישהו – זרמו הרבה מים תחת הגשר! כשאני נזכר לפעמים, אתה שומע, מה שאני הייתי פעם, כילד, סומרות לי השערות, תאמין או לא. אני ממש לא מסוגל לזכור את זה. אני לא 

י כ ו ל  לזכור ואני לא  ר ו צ ה  לזכור. אתה חושב שזה אולי מפני שאני מתבייש? אדרבה. אני אומר לכולם מי אני. כששואלים אותי: מאיפה אתה? – אז אני לא מתבייש ואומר, שמוצאי מכרך גדול,

מ ס וֹ ש מ א ק ן.[3] אתה יודע איפה שוכנת  ה ס וֹ ש מ א ק ן הזאת? עיירונת כזאת נמצאת לה בקוּרלאנד, לא רחוק ממיטאוֶוה,ולקרוא קוראים לה  ס וֹ ש מ א ק ן.  כולה גדולה כל כך, שבטח הייתי יכול היום לקנות אותה על כרעיה וקרביה. יכול להיות שבינתיים העיר השתנתה, גדלה – לא אוכל לומר לך. אבל בימים שלי לא יכלה  ה ס ו ש מ א ק ן  הזאת להרשות לעצמה יותר מתפוח זהב אחד, שעבר מיד ליד, מבעלת בית אחת לאחרת, בשביל לקשט את הכיבוד לאורחים בשבת אחרי הארוחה.

“הנה, בסושמאקן הזאת גודלתי על סטירות-לחי מצלצלות, חבטות יבשות, אגרופי ברזל, ניצוצות אדומים לנגד העיניים, סימנים כחולים על הגוף ונוסף על כך – קיבה רעבה. שום דבר, אתה שומע, אני לא זוכר כמו את הרעב. רעֵב יצאתי לעולמו של הקדוש ברוך הוא, ורעב הייתי מיום שעמדתי על דעתי. רעָב, כאב לב ושעמום נוראי – שַה! אתה יודע מה זה כּוֹפֶר? זה צומח על עצים, והכלי-זמר משתמשים בזה במקום קַאניפוֹלי.[4]  אז על זה חייתי, תאמין לי או לא, במשך קיץ שלם. זה היה הקיץ שבו אבי החורג, חייט חרומף, כמעט נקע לי את הזרוע וגירש אותי מהבית של אמא, ואני ברחתי מסושמאקן למיטאוֶוה. הנה הזרוע הזאת, אתה רואה? עד היום צריך להיות עליה סימן.”

והמכר החדש שלי מפשיל שרוול, מציג לפני זרוע רכה, תפחפחה, בריאה, וממשיך בסיפורו.

“במיטאוֶוה תעיתי רעב, עירום, יחף; התגלגלתי בכל האשפתות, עד שהשגתי, תודה לאל, משרה.   המשרה הראשונה שלי.נעשיתי מַנחֶה של חזן זקן.  הוא היה אי-פעם חזן מהולל איפשהו, אבל לעת זִקנה התעוור בשתי העיניים ונאלץ לחזר על הפתחים, ואני נעשיתי למנחה שלו. המשרה כשלעצמה היתה אפילו לא גרועה. אלא שצריך הייתי להיות עשוי מברזל כדי לסבול את הקפריזות של החזן. אף פעם, אתה שומע, הוא לא היה מרוצה, אף פעם. כל הזמן, בלי הפסקה, רטן, צבט אותי, קרע ממני חתיכות בשר. הוא טען שאני  ל א  מ ו ל י ך  א ו ת ו  ל א י פ ה  ש צ ר י ך. לאן הוא רצה שאוליך אותו – עד היום אני לא יודע. חזן משוגע שכזה! מלבד זה הוא עוד גידל אותי למעשים טובים. הוא התפאר בפני כולם, תאמין לי או לא, שאבי ואמי השתמדו ושגם אותי הם רצו להוציא לשמד, אלא שהוא – בקושי, בצרות, בייסורים – הוציא אותי מידי הגויים. ואני הייתי צריך לשמוע שקרים שכאלה ולא להתפוצץ מצחוק! אדרבה, הוא עוד דרש ממני שאעשה העוויות עצובות כשהיה מספר את הסיפור.

 בקיצור, נוכחתי שלא אגיע לזקנה ושיבה אצל החזן; אז עזבתי לכפרות את ה”משרה” שלי, הסתלקתי ממיטאוֶוה לליבּאוֶוה. אחרי שהסתובבתי איזה זמן רעֵב בליבאווה, הסתפחתי לכנופיה של מהגרים עניים. המהגרים התכוננו להפליג באונייה למקום רחוק-רחוק, כל הדרך עד בואנוס איירס. אז התחלתי להתחנן לפניהם שייקחו גם אותי לבואנוס איירס. מי? מה? זה בלתי אפשרי. זה לא תלוי בהם; זה תלוי בוועד. מה שהוועד יגיד. אז הלכתי לוועד, בכיתי, השתטחתי על הרצפה, עד שהגעתי לכך שייקחו גם אותי לבואנוס איירס.

תשאל אותי בחרם מה זה בואנוס איירס? מי זה בואנוס איירס? כולם נוסעים אז גם אני נוסע. רק כשהגענו לבואנוס איירס נודע לי שלנסוע אנחנו בעצם נוסעים רחוק יותר, ושבואנוס איירס היא רק נקודה שממנה ישלחו אותנו למקומות שונים. וכך הווה. רק הגענו לבואנוס איירס, מיד רשמו ושלחו אותנו למקומות כאלה, שאדם הראשון, אתה שומע, לא ביקר בהם אפילו בחלום, והוציאו אותנו לעבודה. אתה מסתמא רוצה לדעת איזה מין עבודה – אז מוטב שלא תשאל. אבות אבותינו במצרים בטח לא היו צריכים לעמול כמו שאנחנו עמלנו, והצרות שהיו להם, כמו שמסופר בהגדה, לא היו אפילו עשירית, אתה שומע, ממה שעבר עלינו. הסבים שלנו, אומרים, לשו חומר, ליבּנו לבנים ובנו את פיתום ורעמסס. מציאה גדולה! נראה שהיו מנסים כמונו לעבד בידיים חשופות ערבות רחבות ושוממות, מגודלות ברקנים; להתעסק עם שוורים גדולים להחריד, שיכולים בתנועה אחת לדרוס בן אדם; עם סוסים פראיים, שצריך לרדוף אחריהם עם הפלצור לאורך מאה מילים עד שלוכדים אותם; שהיו טועמים לפחות פעם אחת טעם של יתושי לילה, שממש תולשים ממך חתיכות בשר; שילעסו קני-סוכר יבשים שיש להם טעם של אבנים, תולעים חיות במים מעופשים… פעם אחת, תאמין לי או לא, הסתכלתי בנהר וראיתי את הפנים שלי, ונבהלתי מעצמי. כל העור – מקולף; העיניים נפוחות, הידיים כמו לביבות, הרגליים – שותתות דם, ומגודל שיער מלמעלה עד למטה.

 –   “זה אתה? מוֹטֶק מסוֹשמאקן?” השמעתי אמירה באוזני עצמי ופרצתי בצחוק. ואכן בו ביום נתתי יריקה על השוורים המגודלים, הסוסים הפראיים, הערבות השוממות והמים המתולעים, והלך מוֹטֶק ברגל בחזרה לבואנוס איירס.

“אבל לי נדמה, שבתחנה שבה עצרנו עכשיו צריך להיות מזנון גדול. תעיף עין במדריך שלך. אתה לא חושב שכבר זמן לשים משהו בפה? אגב כך יהיה לנו כוח לספר הלאה.”

סעדנו כהלכה ושטפנו בבירה, ושוב עישַנו סיגרים – סיגרי הַוואנה משובחים, ריחניים, אמיתיים מבואנוס איירס – ואחרי שהושבנו את עצמנו בחזרה במקומותינו בקרון, המשיך המכר החדש שלי מבואנוס איירס בסיפורו.

“בואנוס איירס, תשמע לי, זה מקומון, שמיום שברא אלוהים את העולם – שַה! באמריקה היית? בעיר ניו יורק? אף פעם? ובלונדון? לא? ובמדריד? קונסטנטינופול? פריז? גם שם לא? נו, אז אני לא יכול לצייר לפניך מה זה בואנוס איירס. אני יכול רק להגיד לך שזה תהום! גיהינום! גיהינום וגן עדן. זאת אומרת, לאחד זה גן עדן ולאחר – גיהינום. צריך רק לא להיות ישנוני ולתפוס את הרגע הנכון, ואז אפשר לעשות הון. הזהב מתגלגל שם, תאמין לי, ברחובות. אתה הולך ודורך על זהב. אתה מתכופף, שולח יד, ולוקח כמה שאתה רוצה. צריך רק להיזהר שלא ירמסו אותך ברגליים. והעיקר – לא להיעצר. לא לשקוע במחשבות. לא לחשוב מה נאה לי ומה לא נאה לי. הכול צריך להיות נאה לך. להיות מלצר במסעדה – זה טוב; זבן בחנות – גם כן טוב; לשטוף בקבוקים בבית מרזח – טוב; לעזור לדחוף עגלה קטנה – טוב; לרוץ ברחובות ולצעוק את חדשות העיתונים – טוב; לרחוץ כלבים – טוב; לפטם חתולים – טוב; לצוד עכברים – טוב, ולפשוט מעליהם את הפרוות הקטנות – גם זה טוב. במילה אחת – הכול טוב, ובכול התנסיתי, ובכל מקום, אתה שומע, נוכחתי בדבר אחד – שלעבוד אצל מישהו אחר: שווה לכפרות. אלף פעם יותר טוב שהאחר יעבוד בשבילך. מה לעשות אם ככה ברא אלוהים את העולם? שהאחד צריך להזיע ולבשל את הבירה, והאחר צריך לשתות אותה? שהאחד צריך לגלגל סיגרים, והאחר צריך לעשן אותם? שהמכונאי של הרכבת יסיע את הקטר; המסיק יסחב את הפחמים והפועל ימרח את הגלגלים, ואני ואתה ניסע לנו, אתה שומע, נשב בקרון ונספר סיפורים. לא מוצא חן בעיניהם? שילכו ויבראו את העולם מחדש.”

אני מביט בברנש שלי: מה היא יכולה להיות הנפש הזאת? מתעשר חדש? מי שהיה חייט באמריקה ועכשיו הוא בעל חנות של בגדים מוכנים? אולי חרושתן? או בעל בתי-דירות? או סתם כך בעל הון שחי מהריבית? אבל נניח לו להמשיך. הוא עצמו יסביר זאת טוב יותר.

” זה עולם חכם, אתה שומע, ועולם מתוק ועולם טוב, ולחיות בעולם זה ממש מחיה נפשות! צריך רק להשגיח שלא לתת שיירקו לך לתוך הדייסה. אני, אתה שומע, פרפרתי, זרקתי את עצמי לכל הצדדים, עבדתי, כמו שאומרים, בכל עבודה זרה. שום עבודה לא היתה קשה מדי בשבילי. שום פרנסה לא היתה מכוערת מדי. ואם אתה רוצה לדעת, אין בכלל פרנסה מכוערת בעולם. כל הפרנסות יפות; ובלבד שאתה מתפרנס ביושר והמילה שלך מילה. אני יודע את זה ממני עצמי. לא אלך להתפאר בפניך שאני הרב של לֶמבֶּרג. אבל אתה יכול להאמין לי שאני לא גנב, ושודד בטח שלא, ונוֹכל – גם לא; שכזאת שנה טובה תהיה לי, אתה שומע, כמו שאני סוחר ישר. אצלי זה עסק מהוגן, ואני לא מוליך שולל אף אחד. שום חתול בשק לא תמצא אצלי. בקיצור, אתה רוצה לדעת מה אני? אני בסך הכול סַפָּק, או, כמו שקוראים לזה אצלכם, “פּוֹדראצ’יק”.[5] אני מספק לציבור סחורה; סחורה שכולם מכירים ורק אף אחד לא מדבר עליה. מדוע? מפני שהציבור הוא כבר יותר מדי פיקח, והאנשים יותר מדי צרי עין. הם שונאים שאומרים להם על שחור שהוא שחור ועל לבן שהוא לבן. היו מעדיפים, להפך, שיגידו ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור. נו, אז מה תעשה אִתם?…”

אני מתבונן בברנש שלי מבואנוס איירס וחושב לי: ריבונו של עולם, מה הוא היצור הזה? איזה מין סחורה הוא מספק, ה”פּוֹדראצ’יק” הזה? ומה הוא משמיע לי דיבורים משונים כאלה: “שחור – לבן, לבן – שחור?” אלא שלא מתחשק לי לקטוע אותו ולשאול: “דוֹד, במה אתה סוחר?” אני מעדיף להניח לו להמשיך לדבר.

“בקיצור, איפה אנחנו עומדים? בעסק הנוכחי שלי בבואנוס איירס. העסק שלי הוא בעצם לא בבואנוס איירס. העסק שלי, אם אתה רוצה לדעת, הוא בכל מקום, בכל העולם: בפריז, בלונדון, בבודפשט, בבוסטון. אלא שהמשרד הראשי הוא בבואנוס איירס. ממש חבל שאנחנו עכשיו לא בבואנוס איירס. הייתי מביא אותך ללשכה שלי, מראה לך את המשרד, את ה’אנשים’. אצלי ה’אנשים’ חיים, תאמין או לא, כמו רוטשילדים. יותר משמונה שעות הם לא עובדים אף רגע. אצלי ‘איש’ נחשב לבן אדם. אתה יודע מדוע? מפני שבעצמי הייתי פעם “איש”,[6] בדיוק אצל אלה שעכשיו הם השותפים שלי. אנחנו שלושה שותפים. קודם היו רק שני שותפים, ואני הייתי ה’איש’ שלהם. יד ימינם הייתי. כל העסק, אפשר להגיד, היה מונח על הגב שלי. רכישת הסחורה, מכירת הסחורה, הערכת הסחורה, מיון הסחורה לפי סוגים – הכול אני… לי יש עין, תאמין לי או לא, שכשאני רק מעיף מבט על חתיכת סחורה, מיד אני יכול להגיד לך כמה זה שווה ולאן זה יכול ללכת. אבל זה כשלעצמו לא מספיק. בעסק שלנו לא מספיקה עין חדה. צריך להיות לך, אתה שומע, גם חוטם, חוש ריח… צריך להיות מסוגל לרחרח ממרחק מיל איזה מין כלב קבור שם; לדעת בחוש איפה אפשר לעשות מכה, ואיפה אפשר לשבור את העצמות ועוד לשקוע בבוץ, אתה שומע, עד מעל לאוזניים, ככה שיהיה לך אחר כך מה לספר לבנים ולבני בנים. יותר מדי ‘שוחרי טוב’, אתה שומע, ישנם בעולם. יותר מדי עיניים צופיות על העסק שלנו – והעסק שלנו דווקא חושש מעֵינא בישא, חה-חה!… צעד אחד מוטעה, ועשרה נהרות לא ישטפו מעליך את הזוהמה… רק קורה משהו – מיד נהיית צווחה, מהומה, מריחה בעיתונים. והעיתונים לא צריכים יותר מזה. בשבילם זו מתנה מן השמים; העיקר שיש להם כבר על מה להרעיש, והם מורחים את העניין דק על גבי שבעים ושבע צלחות, נופחים באש שזה ממש סכנת נפשות, מרימים על הרגליים את כל המשטרה. אף על פי – את זה אני מגלה לך בסוד – שהמשטרה של כל העולם, חה-חה – היא אצלנו בכיס הקטן. אם הייתי נוקב את הסכום השנתי שרק המשטרה עולה לנו היית נבהל… אצלנו, תאמין לי או לא, נתינה היא נתינה: עשרת אלפים, חמישה-עשר אלף, עשרים אלף – פוּ!”

עם המילים האלו מניף הברנש שלי את כף ידו כמו אדם שמפזר סביבו אלפים. בשעת מעשה מנצנצת טבעת היהלום שלו בזוהר השמש. והאיש מבואנוס איירס, שמשתכשך באלפים, נעצר רגע כדי לבדוק איזה רושם עשה עלי באלפים שלו, ונוסע הלאה:

“וכשצריך לפעמים לתת יותר, מה אתה חושב, יש ברירה? בעניין הזה דווקא נותנים בנו אמון; כוונתי לנו, לכל שלושת השותפים. כמה אלפים שלא נבטיח למשטרה, מאמינים לנו על דברתנו… אצלנו משלמים את כל ההוצאות במילת הכבוד. אנחנו מאמינים זה למילה של זה. אחד לא יעלים מן האחר, אתה שומע, כהוא זה. אדרבה, נסה כן להעלים – יהיה לך סוף שחור… אנחנו מכירים זה את זה טוב-טוב, אתה שומע, ומכירים את המקום, ומכירים את כל העולם. לכל אחד מאתנו יש סוכנים משלו ומרגלים משלו… אלא מה חשבת? בעסק שעומד על מילת הכבוד לא יכול להיות אחרת… אתה לא חושב שהיה טוב ונכון לוּ היינו נותנים בתחנה הזאת קפיצה ושוטפים את הגרון?”

כך אומר לי הברנש שלי, אוחז ביד שלי ומביט לי לתוך העיניים.

מובן מאליו שאין לי שום דבר נגד, ובתחנה אנחנו נותנים קפיצה ועושים שטיפת גרון. בזה אחר זה מתפצפצים בקבוקי הלימונדה, והחברמן שלי שותה בחשק כזה, שמותר לקנא בו. אלא שאצלי מנקרת במוח כל הזמן מחשבה אחת: באיזה מין סחורה הוא מתעסק, האיש הזה מבואנוס איירס? מה הוא משתכשך באלפים? ואיך זה שהמשטרה של כל העולם מונחת אצלו בכיס? ולשם מה הוא זקוק לסוכנים ומרגלים? מה, הוא סוחר בקוֹנטרַבּאנדה?[7] ביהלומים מזויפים? בסחורות גנובות? או שהוא סתם כזה מין קשקשן, מרעישן, מִתפַּארן, אחד מהבחורים הטובים ההם, שתחת הלשון שלהם גדל כל דבר בצורה משונה ופראית לאורך ולרוחב ? לנו, לסוכנים-הנוסעים, כשנופל אלינו אחד כזה שעושה קונצים, גוזמאי הבדאי, יש לנו בשבילו כינוי משלנו: “אַנגרוֹסיסט”.[8] כלומר בנאדם שאצלו הכול הולך בכמויות… וביידיש פשוטה פירושו: יהודי שקרן, שסתם מקשקש בקומקום… שוב אנחנו מעשנים סיגרים, תופסים את מקומותינו, והאיש מבואנוס איירס ממשיך לקשקש:

“אז איפה, למשל, אנחנו עומדים? אצל השותפים שלי, כלומר, השותפים  ה נ ו כ ח י י ם  שלי. קודם הם היו הבוסים שלי, ואני, כפי שכבר אמרתי לך, הייתי ה’איש’ שלהם. לא אלך להעליל עליהם עלילות שהם היו בוסים רעים. איך הם יכלו להיות רעים אלי, כשאני הייתי נאמן להם כמו כלב? כל סנט שלהם, אתה שומע, היה יקר בעיני כאילו היה שלי. ואויבים קניתי לעצמי בגללם, אויבים בנפש! היו זמנים, תאמין לי או לא, שממש רצו להרעיל אותי בגלל הנאמנות שלי, פשוט להרעיל. אני רשאי להתפאר בפניך, אתה שומע, ששירַתּי אותם הכי ביושר שרק יכול להיות. נכון, גם את עצמי לא שכחתי… אף פעם אסור לבן אדם לשכוח את עצמו. בן אדם צריך לזכור שהוא לא יותר מבנאדם. היום הוא חי, ומחר?… חה-חה! ולעבוד לנצח בשביל מישהו אחר – זו לא תוכנית! מה אני, בלי ידיים? בלי רגליים? או בלי לשון? ובפרט שידעתי, שהם לא יכולים להסתדר אפילו יום אחד בלעדי.  ה ם  ל א 

י כ ו ל י ם  ו א ס ו ר   ל ה ם… מפני שישנם סודות, אתה שומע, סודות על גבי סודות, כנהוג בעסקים… פעם, ביום בהיר אחד, נמלכתי בדעתי, נכנסתי אל הבוסים שלי ואמרתי להם: “אַדיֶיה,[9] אדונים נכבדים!” אז הם מביטים בי: “מה פירוש אַדיֶיה?” “אַדיֶיה, אני אומר להם, פירושו שלום ושתהיו לי בריאים.” אומרים הם: “מה קרה?” אומר אני: “עד מתי אפשר ככה?” אז הם מעיפים מבטים זה בזה ומציגים לי שאלה: “כמה הון יש ברשותי?” אומר אני להם: “כמה שלא יהיה לי, אני אומר, לזמן הראשון זה יספיק, ואם, חלילה, לא יספיק, אז אלוהים, אני אומר, הוא אבא ובואנוס איירס היא עיר”[10]… מובן שהם תפסו את הכוונה שלי. למה שלא יתפסו את הכוונה שלי? מה, המוח הצטמק אצלם? וכך נעשינו מאז שותפים. שלושה שותפים, שלושה בוסים, שווה בשווה. אצלנו אין לזה יותר ולַהוא פחות. מה שאלוהים נותן… אנחנו גם לא מתקוטטים בינינו. למה שנתקוטט כשמרוויחים, תודה לאל, די יפה, והעסק צומח… ציבור הלקוחות נעשה מפעם לפעם גדול יותר והסחורה מתייקרת. כל אחד מאתנו לוקח מן השותפות כמה שהוא צריך להוצאות שלו, ואנחנו כולנו בעלי הוצאה גדולים. רק אצלי, בלי אישה וילדים, הולך, תאמין לי או לא, פי שלושה יותר מאצל אחר, שיש לו אישה וילדים. רק הוצאות הצדקה השנתיות שלי –כל אחד אחר היה רשאי לאחל לעצמו שירוויח סכום כזה. אין בעולם שום דבר, אתה שומע, שלא עולה לי כסף: בית כנסת, בית חולים, קופת עזרה למהגרים, קונצרט – בואנוס איירס היא, בלי עין הרע, עיר! ואיפה הערים האחרות? אפילו ארץ ישראל, תאמין לי או לא, כבר עולה לי כסף. לא מזמן מגיע אלי מכתב מישיבה בירושלים. מכתב מהודר עם מגן דוד ופיתוחי חותם וחתימות של רבנים, מופנה ישר אלי בתואר הנאה: ‘הרבני הגביר המפורסם רבּ מרדכי’… אֶה-אֶה-אֶה! אני חושב לי, אם הם כבר כאלה אנשים עדינים שקוראים לי בשמי, אז אי אפשר להיות חזיר וצריך לשלוח להם מֵאִייָה… עד כאן הנדבות שמן הצד. עכשיו איפה עיר מולדתי, סוֹשמאקן? סושמאקן מקבלת אצלי כל שנה, תאמין לי או לא, כובע כזה מלא כסף! כל פעם, כל פעם מגיע מסושמאקן מכתבון חדש. זוהי צרה צרורה, ממש פורענות… על מעות חיטים[11] כבר לא מדברים. כל פסח – מֵאיִיָה. זה כבר “זאקוֹן”[12]… הנה עכשיו אני נוסע לסושמאקן, ואני יודע מראש שלא אצא מהם בלי שאשאיר שם אלף… מה אני אומר אלף? הלוואי שאתפטר מהם באלפיים, וָלא – יהיו כל שלושת האלפים. זה דבר קטן? בן אדם לא היה בבית כל כך הרבה זמן – ממש מאז הילדות, חה-חה! הרי סושמאקן היא בכל זאת הבית שלי! אני יודע מראש שכל העיר תצא מן הכלים: יבואו בריצה, גילה ודיצה: “מוֹטֶק הגיע, מוטק שלנו מבואנוס איירס!”… חגיגה! תאמין לי שכבר מצפים לי שם כמו למשיח. מסכנים, אביונים גדולים. מכל תחנה אני מודיע להם שאני כבר מגיע. כל יום אני דופק להם מברק: “פְּרִיז’איוּ, מוטק”.[13] אני בעצמי, תאמין לי או לא, כבר מת להגיע כמה שיותר מהר לסושמאקן, להעיף מבט על הסושמאקן, לנשק את העפר של סושמאקן, את האבק של סושמאקן. כפרה, אני אומר לך, בואנוס איירס! כפרה ניו יורק! כפרה לונדון! כפרה פריז! הרי סושמאקן היא הבית שלי!”

עם המילים האלה כאילו השתנו פניו של הברנש שלי. פנים אחרות לגמרי. כאילו נעשו צעירות יותר, צעירות ויפות יותר; ובעיניים הקטנות השמנוניות ניצתה איזו אש אחרת, עם ברק חדש של שמחה וגאווה ואהבה; אהבה אמיתית, לא מעושה… רק על דבר אחד חבל: שעדיין אני לא יודע במה בעצם הוא סוחר… אלא שהוא לא מניח לי לחשוב הרבה ומוסיף וחותך:

“אתה חושב, בשביל מה בעצם אני נוסע לסושמאקן? קצת אני באמת מתגעגע לעיר; קצת כדי לעלות על קברי אבות. יש לי שם, בבית העלמין, אבא ואמא, אחים ואחות – משפחה שלמה. ודרך אגב מתחשק לי גם להתחתן. עד מתי אפשר להישאר רווק? וזיווג אני רוצה דווקא מסושמאקן, מן העיר שלי, מן המעמד שלי, מן המשפחה שלי. אני כבר כתבתי לחברים שלי בסושמאקן, שהם יחפשו בשבילי משהו הגון… אז הם כותבים, שרק אגיע בשלום, וממילא הכול כבר יסתדר. כזה מין משוגע אני… הציעו לי בבואנוס איירס את הכי יפהפהיות שבעולם. הייתי יכול, אתה שומע, לסדר לעצמי משהו שאפילו לסולטן התורכי אין… אלא שאני אמרתי לעצמי פעם אחת ולתמיד: לא! בשביל להתחתן אני נוסע לסושמאקן. אני רוצה ילדה מהוגנת, בת ישראל. היא יכולה להיות ענייה, אני לא אביט על זה. אצפה אותה בזהב; אשפוך זהב על הוריה; אעשה את המשפחה כולה מאושרת. אותה בעצמה אקח אלי לבואנוס איירס; אקשט בשבילה, אתה שומע, ארמון כמו בשביל נסיכה. לא אניח שייפול עליה פירור אבק. היא תהיה אצלי מאושרת, תאמין לי או לא, יותר מכל אישה בעולם! היא לא תדע אצלי משום-כלום חוץ ממשק הבית, מהבעל ומהילדים שלה. הילדים ילמדו אצלי: זה – רופא, זה – מהנדס, זה – עורך דין. את הבנות אשלח לפנסיון יהודי סגור, אתה יודע איפה? בפרנקפורט[14]…”

עם המילים הללו מופיע הקונדוקטור לקחת את הכרטיסים. תמיד (כבר הבחנתי בכך מי יודע כמה פעמים) נושאת אותו הרוח, את הקונדוקטור, ומביאה אותו בדיוק כשלא צריכים אותו! בקרון נהיית המולה, מהומה. כולם חוטפים את הצרורות, וגם אני בתוכם. אני מוכרח לרדת מן הקרון, להעביר את עצמי לקו אחר. האיש מבואנוס איירס עוזר לי לארוז את המטען שלי, ותוך כך אנחנו מנהלים בינינו שיחה, שאני מוסר אותה כאן בדיוק, מילה במילה:

ה א י ש  מ ב ו א נ ו ס  א י י ר ס :  אוּ-וַוה, חבל שאתה לא נוסע הלאה. לא יהיה עם מי לדבר.

א נ י : מה אפשר לעשות? פרנסה היא פרנסה.

ה א י ש  מ ב ו א נ ו ס  א י י ר ס :  יפה אמרת. פרנסה היא פרנסה. אני אהיה מוכרח להוסיף על המחיר ולעבור למחלקה השנייה. אני יכול, תודה לאל, להרשות לעצמי גם מחלקה ראשונה. אני, כשאני נוסע ברכבת…

א נ י :  אל תכעס שאני קוטע אותך. יש לנו בסך הכול חצי דקה. רציתי לשאול אותך משהו.

ה א י ש  מ ב ו א נ ו ס  א י י ר ס:  למשל?

א נ י :  למשל, רציתי לשאול אותך – או, כבר מצפצפים! – מהו בעצם העסק שלך? במה אתה סוחר?

ה א י ש  מ ב ו א נ ו ס  א י י ר ס :  במה אני סוחר? חה-חה-חה! לא באתרוגים אני סוחר, ידידי, לא באתרוגים!…

אני כבר נמצא יחד עם המטען שלי מחוץ לקרון ועדיין עומד לנגד עיני האיש מבואנוס איירס עם הפרצוף החלקלק והמרוצה שלו, עם הסיגר הריחני בין השיניים, ועדיין מצלצל באוזני ה”חה-חה!” שלו.

 –  ל א  ב א ת ר ו ג י ם  א נ י  ס ו ח ר ,  י ד י ד י,  ל א  ב א ת ר ו ג י ם!

 

                                                                                                             (1909)

_____________ 

[1] עניבת דיפלומט היא עניבת הפרפר שהיתה חלק בלתי נפרד מלבושו של המדינאי; עניבת “רגאט” היא עניבה “ספורטיבית” יותר (על שם הספינה רגאטה), ההולמת לבוש פחות רשמי.

[2]  שכיר.

[3] שם העיר, הממלאת תפקיד כה חשוב בסיפור, הוא דו-משמעי ומעורר אסוציאציות של ריחות (שמעקען – להריח), שאינם דווקא ריחות ניחוח, אך גם של מאכל טעים, ביתי (“ס’שמעקט?” – טעים לך?).

[4]     חומר המשמש למשיחת קשתות של כלי מיתרים.

[5] קבלן (רוסית)

[6]  ראו למעלה, הערה 2.

[7] סחורה מוברחת, שלא שולם עליה מכס.

[8]  סיטונאי (צרפתית).

[9] היו שלום (צרפתית)

[10]  כלומר, הדובר ימצא לו עיסוק ורווחים במקום אחר.

[11]  כסף שנתרם לקופה ציבורית שתמכה בנצרכים שלא יכלו לרכוש בכוחות עצמם את צורכי הפסח.

[12]  חוק, סעיף בחוק (רוסית).

[13]  אני בא, מוטק (רוסית).

[14]  האיש מבואנוס איירס סומך על מוסדות החינוך של האורתודוקסיה היהודית בפרנקפורט ע”נ מיין שבגרמניה, שהקפידו על מצוות הדת ועל הצניעות, אך גם העניקו לתלמידיהם חינוך אירופי, ידיעת לשונות, נימוסים והליכות בורגניים.

____________________________

מתוך: “סיפורי תוהו” מאת שלום עליכם. מיידיש: דן מירון. הוצאת כתר. 320 עמ’.

לעמוד הספר באתר הוצאת כתר לחצו כאן

One Comment

  1. […] על היום שבו הבינה שהיא רוצה להיות סופרת; סיפור קצר – "איש מבואנוס איירס" מאת שלום עליכם (מתוך "סיפורי תוהו"); הוכרזו הזוכים בפרס אלפא […]

השאירו תגובה