מלאך כיס

אף על פי שהתחלתי במסע לקריאת קלאסיקות ילדים ונוער, לאחרונה התגלגל לידי ספר ילדים עכשווי בשם “מלאך שימושי אחד” מאת תמר קלנר-בוקי (איורים הילה חבקין), והחלטתי להשהות לרגע את קריאת הקלאסיקות ולקרוא אותו.

אחת הסיבות שהחלטתי לכתוב עליו ולסטות מקריאת הקלאסיקות, היא העובדה שהוא מעלה לדיון נושא מעניין שמוזכר מידי פעם בבלוג (ובעיקר בעמוד הפייסבוק של הבלוג): האם ספרות ילדים צריכה לעסוק במציאות קשה ועצובה, ואם כן – כיצד יש לעשות זאת.

“מלאך שמושי אחד” מספר את סיפורה של הילדה עלמה, שסובלת מקשיים חברתיים מסוימים בבית הספר, וביום ההולדת שלה היא מפתחת יחסים עם בובה בדמות מלאך (או מלאך בדמות בובה), שמנחה אותה כיצד להתמודד בחברה, וכיצד להתגבר על קשיים. במקביל, סבתה האהובה נמצאת בבית חולים ועלמה מתגעגעת אליה מאוד, וכשהיא נוסעת לבקר אותה ביום ההולדת, היא רואה את סבתה בחולשתה וחוליה, ומתעצבת מאוד.

עלמה מצליחה להתמודד עם הבעיות החברתיות שלה בעזרת המלאך, שמאוחר יותר עוזב אותה ומראה לה שהיא יכולה להתמודד לבדה. בסוף הספר ישנו אפילוג שמספר כי סבתה של עלמה נפטרה, אך מראה שלמרות העצב היא הצליחה להתמודד עם הקשיים ומצאה גם דברים מנחמים במציאות החדשה (כמו התקרבותה המחבקת של המשפחה הגרעינית שחלקה את הצער ביחד). מוסר ההשכל, שמופיע במשפט האחרון של הסיפור, הוא שכדי לעוף, לא צריך כנפיים (או במילים אחרות: הכוח להתמודד עם המציאות נמצא בתוכנו ואנחנו רק צריכים לגלות אותו).

אמנם קשה לי להעריך כיצד יתקבל ספר כזה ע”י קוראים בגיל המיועד (ראשית קריאה), אבל לטעמי מדובר בספר יפה ונוגע ללב. כשניסיתי להתחבר לחוויות הילדות שלי, הזדהיתי במיוחד עם ההתמודדות של עלמה אל מול מחלתה של סבתא שלה (נושא משני יותר בסיפור). גם אני חוויתי מוות כזה של סבים וסבתות בילדות, ואחד המקרים השפיע עלי במיוחד, בגלל שהוא השפיע קשות על אמא שלי. לכן, כל תהליך המחלה, והביקורים אצל סבתא בבית החולים – זכורים לי מאוד בתור ילד.

חשוב להדגיש כי הטיפול של קלנר-בוקי באותן פיסות מציאות “עצובות” או פחות נעימות, נעשה בעדינות, ולא מדובר בספר קשה ומדכא. בחלק מהדיונים בעמוד הפיסיבוק של הבלוג, נשאלה השאלה האם צריך להגן על ילדים מפני נושאים עצובים וקשים כמו מוות, פרידה או אהבה נכזבת; אבל הספר הזה לא מצריך באמת הגנה כזאת. נכון, הוא דן בנושאים מעט עצובים, אך גם עושה זאת בצורה נעימה ורכה. הצרה היחידה מבחינת הספר, היא העובדה שהורים רבים ודאי ירתעו ממנו ויחפשו להעניק לילדים שלהם ספרות אסקפיסטית, שמחה ועליזה יותר. כך שלכתוב ספר כזה זו אולי פעולה ראויה מבחינה אמנותית, אך ספק אם זו פעולה נבונה מבחינה כלכלית. לצערי.

ביקורת מסוימת שבכל זאת יש לי כלפי הספר, והיא ביקורת שנאמרת מפיו (או ממקלדתו) של אדם מבוגר, שלא קרא ספרים בתור ילד ואין לו ילדים או אחים קטנים – קשורה דווקא במסרים החינוכיים של הספר. בתור קורא בוגר, אני לא אוהב שמאכילים אותי בסיפוריים חינוכיים ומוסריים, ובספר הזה – המלאך משמש ככלי לחנך את עלמה כיצד לפעול באופן הנכון והמוסרי ביותר, כלפי עצמה וכלפי הסביבה. הביקורת הזו היא מסויגת, כיוון שצריך להשוות את הספר הזה לספרים אחרים בז’אנר – פעולה שאין לי את הידע המתאים לעשותה.

הספר, בכל אופן, יכול לשמש כמצע פורה לפסיכולוגים ואנשי חינוך, שיכולים להשתמש בו כדי לדון בדרכי ההתמודדות המומלצות לילדים אל מול קשיים כמו דחייה חברתית או מוות במשפחה. האם ראוי להשתמש במעין חפץ או דמות (כמו המלאך/בובה) כדי להפחית חרדות וכדי להתמודד עם מצבים, או שזה יכול לגרור בעיות אחרות?

אבל כפי שיותם שווימר, מעורכי “הפנקס” (כתב עת לספרות ילדים ונוער), אמר לי באחת משיחותנו – ספרות ילדים לא צריכה להישפט באופן שונה במהותו מספרות למבוגרים; השפה והרעיונות אמורים להיות מותאמים ליכולתם של ילדים, אבל ספר ילדים טוב, הוא קודם כל ספר טוב, בלי קשר למסרים החינוכיים או הפחות חינוכיים שלו (אמרתי לו שיספר את זה להורים לילדים קטנים שלא נלהבים להקריא להם ספרים “לא חינוכיים”). כך שכל המשמעויות הפסיכולוגיות והחינוכיות, לאו דווקא רלוונטיות בבואנו לשפוט ספרי ילדים. 

“מלאך שמושי אחד”, כאמור, הוא ספר יפה ועדין, גם אם מעט דידקטי בחלקים מסוימים. כדאי לעיין בו בחנויות הספרים ובספריות ולבדוק אם הוא יכול להתאים לילדיכם. 

וכעת אחזור לקריאת הקלאסיקות.

______________

מלאך שמושי אחד, תמר קלנר-בוקי. איורים: הילה חבקין. הוצאת הקיבוץ המאוחד. 66 עמ’.