הדוד תום

לאן נעלמו הגוזלים עם הכנפיים הרטובות הדלילות שפעם אפשר היה למצוא נפולים על האדמה? אולי רק ילדים מסוגלים לראות אותם, כי כבר יותר משלושים שנים, אני לא מוצאת גוזלים. המחשבה הזו עלתה במוחי דווקא בספרד.ישבתי ליד הברכה, מתחת לעצי האורן הספרדיים, ופתאום על הרצפה לידי, ראיתי אצטרובל ממנו מציצים הגרעינים שלו, מחוברים לכנף שקופה, צנוברים קטנים. הכנסתי אותם לפי  במהירות, בגניבה, והטעם שלהם על הלשון החזיר אלי את החצר שלנו בבית בו הייתי ילדה, ואז באותה פתאומיות חשבתי על גוזלים.

בחצר הילדות שלי הייתי אוספת את הגוזלים רפי הציוץ ומשקה אותם במים מתוך כף ידי. כמה שהשתדלתי,  בסוף הם תמיד היו מתים, אבל אני לא למדתי מהנסיון, ניסיתי שוב ושוב מקווה לשנות איזה חוק קוסמי, לוקחת אחריות כמו שאעשה כל חיי,בעיקר על מה שלא ניתן לשינוי. 

לפני שהיו גוועים היו מפרפרים בציוץ נבוך לתוך היד שלי עד שדממו. ואני נושאת את המשא החם והשקט מלאה בקסם המוזר שנושא אתו המוות, עם האחריות המשכרת ליצור קטן וחסר אונים, הייתי ממהרת לקבור אותם מתחת לעצי האורן. במשך הזמן נוצרו שם שתי שורות של קברים שהכנתי להם מצבות ממקלות ארטיק עליהם הדבקתי שלטים, על כל שלט כתבתי את שם הגוזל, שמות נפלאים נתתי להם. גוזל אחר אני זוכרת במיוחד. אני מסוגלת גם עכשיו להרגיש בכף ידי את הנשמה המפרפרת הבהולה שלו, קראתי לו הדוד תום שהיה הדוד היחיד שאהבתי בילדותי. עם החיוך הכנוע שלו והעור השחור, דימיתי שהוא בא אלינו, אל מתחת לאורן ושם במחווה מלכותי אני משלחת אותו לחופשי. כמו הדוד תום היה גם הגוזל שחור וגדול, הרבה יותר מהאחרים. טפטפתי לו מים לתוך הפה והוא התאושש יפה, וצפצף, כל כך שמחתי עד שנישקתי אותו חזק על המקור שלו וכשהזזתי את פני הוא שכב שקט ופשוט אברים, בהתחלה לא הבנתי שהוא מת וכשהבנתי מהרתי להשליך אותו על הרצפה אבל הרמתי אותו מיד, מעמידה פנים כאילו הרגע מצאתי אותו מת, מנסה להשכיח מעצמי את העובדה שאני הרוצחת.

בעוד טעם הצנוברים על לשוני ובידי אני מרגישה את המגע הנוצתי הנתון לחסדי הבטתי בילדי השוחים בבריכה הספרדית הצלולה, חבורה מובדלת בשפה שלהם ובתנועות שהם גורמים לליבי לעשות. הם עשו את המעשים הנפלאים שהם עושים בברכה מביטים בי בגניבה לראות אם אני רואה אבל לא מעזים לקרוא לי.ואני במין רחוק שאיני מסוגלת להסביר לעצמי אבל גם לא להתנגד לו, לא הגבתי בשום תגובה שתסגיר את העובדה שאני מבחינה בהם.

את הדוד תום קברתי בטקס הרבה יותר מכובד מאשר את האחרים, לבשתי בגדים שחורים וקראתי לאודי שישתתף גם הוא בהלוויה, לא ספרתי לו איך מת הדוד תום אבל הכרחתי אותו לחבוש כובע, אודי מהר לביתו וחזר חבוש בכובע ברט של אבא שלו. זה מה שמצאתי אמר מתנשף, פוחד כהרגלו שהפסיד את העיקר.לקחתי את ספר התורה של סבתא שלי והקראתי משם את התפילה הראשונה, לא הבנתי את המלים אבל אמרתי לאודי מתי להגיד אמן, הוא עשה כמצוותי, כמו תמיד, ובכוונה גדולה מלא את החלק שלו בטקס. אחר כך הייתי באה הרבה לקבר של הדוד תום, תמיד עם אודי במרחק שני צעדים אחרי, שותק, מנסה להשביע רצון, ודווקא בגלל זה מעורר בי תשוקה לא מובנת לאכזריות. זה נמשך כנראה כמה שנים עד שבשנה של הגשמים החזקים כל הקברים והמצבות נעלמו וגם זו של תום אבל אז כבר הייתי גדולה וכבר לא שחקתי עם אודי.

ילדי יצאו עכשיו מהמים עומדים בסמוך אלי, צפופים,מתנגבים במגבות הלבנות שלהם ומדברים ביניהם בלחש,שלא להפריע לי. לא מסוגלת לפקוח את עיני המשכתי להיות בחצר ההיא. “אבל אמא הבטיחה,” שמעתי את קולו של בני הצעיר מתעקש ומהוסה מידית על ידי אחיו הגדולים עתירי הנסיון. קולותיהם התרחקו ופתאום מבלי שהתכוונתי התחלתי לבכות. ידעתי שגם אם אחזור לחצר ההיא לא אמצא  דבר, עצי האורנים התדלדלו ובבית גרה אמי אבל אין מי שידרוך על מחטי האורן היבשים, ועל ההר מתחת לעצי אורן אחרים יש מצבות אמיתיות, של אבא שלי למשל שאף פעם לא בכיתי ליד הקבר שלו וגם לא הייתי שם לפחות עשר שנים כי תמיד אין לי זמן, ואודי בסוף התחתן עם איזו אמריקאית ולא הייתי אפילו מסוגלת להביט בה כשהוא בחיוך נצחון הציג לי אותה. למרות שאני כבר הייתי נשואה, הייתי בטוחה שהוא ישמור לי אמונים לנצח. לא הייתי מסוגלת להבין איך הוא יכול לחשוב בכלל על האמריקאית אחרי שהיה לו אותי.

ואז פתאום הרגשתי מן צורך עצום לדבר עם אמא שלי ומזל שהטלפון הנייד היה לידי, אבל במקום אמא שלי ענתה לי הפלפינית שלה, “קול לייטר,” היא אמרה, “אמא תקלחת עכשיו אני עוזרת אותה,” פקחתי את עיני והבטתי בילדי היושבים בגבם אלי ורגליהם במים, “אני מקיימת!” צעקתי  וקפצתי במהירות לבריכה.

“אמא נכנסה!” הספקתי לשמוע את קריאתו הנרגשת הלא מאמינה של בני הצעיר שקפץ מיד אחרי מתיז מים על אחיו הצוחקים.

 ***

חנה ליבנה-אברמסון, ילידת יבנאל, הוציאה לאור 17 ספרים לילדים נוער ומבוגרים. מופיעה כיום עם לילך ליבנה במופע “עמודו, יומן מסע” במוזיאון תל אביב.