ביקורת ספרים: על “שונאים סיפור אהבה” מאת יצחק בשביס זינגר

גבר מת מהלך

 

אף על פי שאני מכיר את סגנונו ואת מושאי כתיבתו, זהו הספר הראשון של בשביס זינגר שאני קורא. באופן מפתיע, זו גם הייתה אחת הפעמים היחידות שהגעתי עם ציפיות מסוימות לספר והוא ענה עליהן במלואן.

“שונאים סיפור אהבה” מספר את סיפורו של הרמאן ברודר, ניצול שואה שחי בברוקלין עם האיכרה הפולניה שהסתירה אותו במלחמה (יאדוויגה), ומנהל חיי אהבה מקבילים עם בחורה צעירה ויפה (מאשה), גם היא ניצולת שואה, שגרה עם אמה באיזור אחר בניו יורק. חייו מבוססים על שקרים, והוא למעשה נמצא בנסיון הסתתרות תמידי – גם מפני הנשים של חייו, וגם מפני הנאצים, שמבחינתו יכולים בכל רגע לכבוש את ניו יורק. לאורך כל העלילה הוא מסבך את עצמו בשקרים, וממציא שקרים חדשים שיעזרו לו לשרוד את השקרים הקודמים. העלילה מסתבכת והופכת קרקסית עוד יותר, כשמתברר שאשתו הקודמת (תמרה), שחשב שמתה בשואה, מגיעה לניו יורק ומחפשת אותו.

הכתיבה של בשביס זינגר מלאה בציניות עצובה, שרק אנשים שכבר ראו הכל ואיבדו הכל יכולים להפיק מעצמם. הגיבור שלו, הרמאן, הוא לא דמות עמוקה באופן מיוחד, ולא ברור האם תמיד היה כזה, או שהמלחמה הריקה ממנו את תכולתו. הוא בז לאיכרה הפולניה והגויה איתה התחתן אחרי המלחמה, אך חב לה את חייו. הוא מתייחס אליה בזלזול, משקר לה בלי סוף, אך לא מוכן לעזוב אותה, ובשלב מסוים אף מכניס אותה להריון (דבר שכמובן מסבך עוד יותר את העלילה). גם למאשה הוא מתייחס באמביוולנטיות של אהבה וסלידה, וכך גם לתמרה שחזרה מן המתים.

961058

הסיפור עצמו דומה לעתים לאופרת סבון בתפניות העלילה החדות שלו, אך הציניות והקדרות של בשביס הופכת אותו למיוחד ועוכר שלווה. כאילו וודי אלן היה מביים את “היפים והאמיצים”.

ובדומה לסרטיו של וודי אלן (שאולי נכתבו גם בהשראתו של בשביס), “שונאים סיפור אהבה” מתאר את ההוויה היהודית אמריקאית, שיצרה בתורה גם הומור ייחודי לאותה קהילה; ההומור הזה נוצר במפגש בין האכזבה מחיי העולם הזה בעקבות המלחמה, לבין ההכרח הקיומי וההישרדותי שמלווה את בני האדם יומיום. כך למשל אומרת תמרה להרמאן, אחרי שהיא מספרת לו על חלומות הביעותים שלה בהן היא מדברת עם ילדיה שנרצחו: “אולי מוטב שאבקר אצל פסיכיאטר. אך כיצד הוא יכול לעזור לי? הרי כל מה שהוא יכול זה להגדיר את מחלתי במילים לאטניות”. במקרה אחר מספר ליאון טורטשינר, בעלה לשעבר של מאשה, על אופיה של גרושתו: “אילו חייתה בימי-הביניים הייתה בוודאי נעשית למכשפה, הרוכבת במוצאי-שבת על מטאטא, כדי להתראות עם השטן. אך הברונקס הוא אחד המקומות שבהם השטן מן-הסתם היה מת משעמום”. וכשתמרה מסבירה להרמאן מדוע היא לא נועלת את חנות הספרים שבבעלותה, היא אומרת לו ש”ניו-יורק מלאה שודדים, אך אין מה לדאוג לחנות. לפני כמה ימים, כשנעלתי את החנות, שאל אותי אחד השכנים, בעל המטוויה, אם איני פוחדת מפני גנבים; ואני עניתי לו שהפחד היחיד שלי הוא שמא יפרוץ איזה סופר-יידיש אל החנות בלילה ויכניס פנימה ספרים נוספים”.

בהקשר הזה, הייתי רוצה להתעכב על נקודה שלא קשורה כל כך לספר, אך היא בכל זאת מעניינת בעיני. לפני כמה חודשים ראיתי סדרה דוקומנטרית על ההומור היהודי שנקראת “כשהיהודים היו מצחיקים“. במאי הסרט מראיין קומיקאים יהודים רבים ומנסה להבין את מהותו של ההומור היהודי. מה שהפריע לי לאורך הסדרה, זו העובדה שהאמריקאים (ואולי אנשי העולם בכלל) מתייחסים לתרבות היידיש הפוסט-שואתית, כתרבות היהודית בכללותה. מבחינת הדוברים בסרט, יהודי הוא איש בעל מבטא אירופאי, קצת נרגן וחסר סבלנות, וכזה שמדבר בלי סוף ומעיר הערות לכל אחד. ההרינג והלקס, הפכו בתרבות האמריקאית למאכלים יהודיים, למרות שהם פשוט משתייכים לאיזורים מסוימים באירופה (אפשר לראות את התוכנית של אהרוני וגידי גוב על תרבות ההרינג בהולנד). נראה שההצלחה של יהודים מזרח אירופאים בארה”ב, וביניהם בשביס זינגר, השפיעה על התופעה הזו. כשאני קורא את “שונאים סיפור אהבה”, אני רואה יהדות ברוקלינית שמתקשרת בדרך עקיפה לדורות קודמים במשפחה שלי; כשאמריקאי קורא את זה, הוא רואה לפניו דמויות יהודיות ארכיטיפיות – מסכנות, משעשעות, ערמומיות, מדוכאות. למובילי המאבק המזרחי כדאי אפוא להרחיב את פעולותיהם מחוץ לגבולות ישראל, ולהבהיר לעולם שיש גם יהודים שחיו בארצות האיסלם, שלא מדברים יידיש ולא אוכלים קיגל, גפילטע פיש. שלא לדבר על רוב היהודים בישראל שמרוחקים מאוד מתרבותה של יהדות אירופה.

 

ונחזור לספר עצמו. כפי שאולי אפשר להבין מחלק מהציטוטים שהובאו לעיל, היחס של בשביס לנשים מעט מיושן (ומתאים לזמנו כנראה). באופן כללי, כל בני האדם (נשים, גברים, יהודים וגויים) זוכים אצלו ליחס נוקשה וציני, אך לנשים יש מאפיינים סטיראוטיפים יותר כמו היסטריה או חוסר רציונליות. לעומת זאת, הוא מפגין חמלה גדולה כלפי בעלי חיים, ובמקומות רבים בספר מתייחס לעוול ההיסטורי של בני האדם כלפי חיות. “הציפורים בישרו על יום חדש,” הוא כותב, “כאילו היה זה הבוקר שלמתחר בריאת-העולם. רוחות-חמות נשאו ריחות של יערות ומאכלים מבתי-המלון. הרמאן דימה שלמוע צווחה של תרנגולת או של ברווז. היכן-שהוא, בבוקר קייצי נפלא זה, נשחטים עופות; טרבלינקה מצויה בכל מקום”. כך שגם אם בשביס מפסיד נקודות בעיני המאבק הפמיניסטי בן ימינו, הרי שלפחות הוא מרוויח אותן אצל תומכי הצמחונות והטבעונות. 

הקריאה ב”שונאים סיפור אהבה”, אם כן, היא עצובה, מצחיקה, מרגשת לעיתים ומנוכרת במקרים רבים אחרים. התנפצותו של העולם לרסיסים אחרי השואה, לפחות בכל הקשור ליהודים, הותירה אנשים חסרי כיוון, חסרי תקווה ומלאי צער ורגשות אשמה. מבחינה מסוימת מדובר במתים-מהלכים, שמעבירים את הזמן שנותר להם עד המוות הרשמי. בשביס זינגר מפליא לתאר את האנשים האלה, את רוחות הרפאים שמסתובבות בניו יורק, והופך את הפוסט-טראומה הקולקטיבית שלהם לסיפור מושך ומעניין, שעוסק בנושאים כבדי משקל בצורה קולחת ונעימה לקריאה. חבל רק שהוא הצליח כל כך בתיאור היהודים הספציפיים האלה, עד שהם הפכו לסמל לכל היהודים באשר הם.

_____________

שונאים סיפור אהבה, יצחק בשביס זינגר. מיידיש: ישראל זמיר. הוצאת הקיבוץ המאוחד|ספרית פועלים. 206 עמ’.

7 תגובות

  1. גדעון 17 בדצמבר 2014 ב- 17:23 - Reply

    תודה ירין. כדאי לתקן: ‘ביעותים’ ולא ‘ביעוטים’ (למרות שזו סוג של הברקה בפני עצמה!)

    • ירין כץ 17 בדצמבר 2014 ב- 18:11 - Reply

      תודה רבה גדעון, תיקנתי עכשיו.

  2. לי עברון-ועקנין 17 בדצמבר 2014 ב- 17:43 - Reply

    יואו, איך החזרת אותי לעבר, אפילו המראה של כריכת הספר… חרשתי עליו כשהייתי נערה ואפילו ממש ילדה, אולי באמת כדאי לקרוא שוב בעיניים של עכשיו.

  3. notanauthority 17 בדצמבר 2014 ב- 19:15 - Reply

    עכשיו אני מבינה שסבא וסבתא שלי היו דמויות מספר של בשביס זינגר.

  4. […] שלי על "צ'רלי בממלכת השוקולד" של רואלד דאל, "שונאים סיפור אהבה" של בשביס זינגר, ו- "#ברלין 45" של פיליפ פולמן; […]

השאירו תגובה