אומרים שבימינו יש השפעה רבה לטבלת רבי המכר, הרבה יותר מביקורות ספרים. טבלאות רבי המכר, בעיניי, הן דוכן הפיצוחים המלא אנשים במחניודה שנמצא ליד דוכן הפיצוחים הריק באותו השוק.
יוצרי טבלאות רבי המכר מעודדים שיווק פופוליסטי וזול האומר שספר הוא מוצר ככל המוצרים: נעמיד על ידו המון ניצבים, ועוד ועוד אנשים יצטרפו לחגיגה הזאת וככה נהפוך אותו למוצר מבוקש. אז מה אם בדוכן הריק הפיצוחים איכותיים יותר?
מצד שני, אי אפשר שלא לחשוב שגם הצד השני, כביכול, של המטבע, זה שאמור להיות מלומד ומנומק ולא פופוליסטי- איננו מזיק באותה הדרך (אם לא יותר) של אותן טבלאות. כי גם פה מתייחסים למעמדו של הסופר הרבה יותר מאשר לתוכנו של הספר. נדבר גלויות:
יש סופרים שהביקורת פוחדת לגעת בהם, בין אם בגלל מעמדו המכובד של הסופר ובין אם מדובר בספרות המונים שלה הקהל מצביע ברגליים.
בביקורות רבות ניכר שהמבקר הוא כאותו תלמיד חסר דעה המביט בחבריו לפני שהוא מצביע על משהו, כדי לראות איך כולם מתנהגים. וזה ניכר מאוד בביקורת. יצאו פה ספרים גרועים מאד שאין צורך להיות פרופסור לספרות כדי לדעת עד כמה הם המוניים, מלאכותיים וכתובים רע ובכל זאת: הביקורת מהללת. ולא ביקורת של יומון בעיירה ליד המכתש, אלא בעיתון מכובד ובעל השפעה. כמובן שצריך לומר מיד, למען ההגינות, שלא כל המבקרים כאלו ושיש כאלו שאפילו פיתחו, רחמנא ליצלן, טעם משלהם ושאינם נוהרים אחר שום עדר.
פרט לכך שמבקרים מיישרים קו עם טבלאות רבי המכר ושיקולים כאלו ואחרים, נוצרה פה תופעה של שמור לי ואשמור לך- החברים בברנז’ה כותבים על אותם חברים מהברנז’ה. מילא הציבור שלא קורא ביקורת, אבל אלו שצורכים אותם, אנשים שיש להם עמדות בעלות השפעה יכולים להחליט החלטות חשובות בנוגע לקידום הספר. הדברים אינם חדשים.
במאמר שפורסם בשנות התשעים מתארת הסופרת שולמית הראבן את המצב דאז במילים אלו:
“ואצלנו, ורק אצלנו, קיימת התופעה המוזרה מאד שמדובר כמעט כל הזמן באותם האנשים, הם המרצים באוניברסיטאות, הם העורכים בהוצאות, והם הכותבים בעיתון, כולם כרוכים ומסתוללים זה בזה.”
המאמר הנפלא הזה פותח ברשימה אינסופית (ומענגת) של סופרים רבים שהביקורת ניבאה להם השמדה וכליה לעומת אחרים, גרפומנים, שהקהל העריץ את עפר רגליהם והיום איננו יודעים אפילו כיצד לאיית את שמותיהם. בעיניי, כל סופר ומבקר צריך לקרוא את המאמר הזה ולו רק כדי לקבל מעט ענווה.
אז יש מבקרים שכותבים לפי הלכי הרוח ולפי כרטיס המועדון בברנז’ה, אבל יש גם סוג נוסף של מבקרים: המבקר הסאדיסט. כזה שכבר מהשורה הראשונה שלו עולה ריח של אלימות.
וברור שקודם כל הוא שם את עצמו לפני הסופר שיגע ועמל והזיע במשך שנים רבות. בדיוק כמו שוועדת פרס מחליטה לבטל פרס, משום שהיא שמה את עצמה לפני הסופרים והפרס עצמו. המבקר הסאדיסט לא ישפוט את היצירה אלא ישפוט את אופיו של הסופר והביוגרפיה שלו שכלל אינם קשורים ליצירה, וודאי לא כשמדובר בביקורת עניינית, ולמעשה יעמיד את הסופר לדין, ישפוט ואחר כך גם יוציא אותו להורג וכל זה ללא סניגור.
בדרך כלל, המבקרים הסדיסטים מפריזים בחובת גילוי נאות. “פלמונית חברה שלי,” הם כותבים, מה שלא מפריע להם להקדיש טור מהלל על אודות הספר של חברתם. ואגב, אני חושבת שצריכה להיות גם חובת גילוי נאות לכיוון השני. חישבו מה היה קורה לו כתב מישהו: “גילוי נאות, אני שונא את אלמוני. אתמול הוא פרסם מאמר דעה שנוגד את הדעה שלי.” אם מבקר היה שם מולו את המילים הללו אולי היה מתחשב יותר בתנאי ההוצאה להורג שלו ובוחר, נניח, בכיסא חשמלי ולא בכיתת יורים מאחורי גבו של הסופר.
אם חשבתם שהמבקר הסדיסט הוא פרי דמיוני, הרי קטע נוסף מאותו מאמר של הראבן:
“רולאן בארת הודה בפה מלא באגואיזם של מעשה הביקורת. “המוטיבציה שלי כמבקר,” מודה בארת, “היא להפוך את האחר, קרי הסופר, לפגיע וחסר הגנה כדי שאוכל לגזול את הטקסט לצרכים שלי.”
דרך טובה, אגב, שגם מתוארת במאמר, היא לפעמים לבלבל את המבקר ואף אני נקטתי בשיטה העתיקה הזו לפני שנים רבות כשנוסד כתב עת חדש שביקש סיפורים חדשים מסופרים חדשים, רצוי כאלו שמופיעים תמיד יחד בתוכן העניינים. העורכת סירבה לפרסם סיפור שלי ולפי תשובתה חשדתי שכלל לא קראה את הסיפור. שיניתי זהות, כתובת ותיבת דואר וראו איזה פלא: הסיפור התקבל.
אז מה אפשר לעשות? לא הרבה. להוסיף ולעבוד ולדעת שבמקרים מסוימים מדובר בשיקולי טעם וריח, שבמקרים מסוימים מדובר במבקר סדיסט, ולהתפלל שהביקורות הללו לא ישפיעו. אבל הכי חשוב זה לזכור שהזמן הוא הוא המבקר האמיתי.
נ.ב: שולמית הראבן לא כיכבה בטבלאות רבי המכר וגם הביקורות לא תמיד ידעו מה לעשות בספרים שלה, ובעיניי זו הוכחה ניצחת לכך שהיא סופרת נפלאה.
***
גלית דהן קרליבך, סופרת, פובליציסטית ומורת דרך ירושלמית. שירים, סיפורים, מסות ומאמרים שלה התפרסמו בבמות שונות כגון ‘מאזניים’, ‘פנים’, ‘הארץ’, ‘ידיעות’, ‘מקור ראשון’, ועוד. רומן הביכורים שלה ‘אחותי כלה והגן נעול’ ראה אור בהוצאת זמורה ביתן בשנת 2010. בשנה האחרונה פרסמה ספר פנטזיה לנוער בשם “ערפילאה” ורומן למבוגרים בשם “הקצה” – גם הם בהוצאת כנרת זמורה ביתן. בעלת מדור סיורים הומוריסטי במוסף דיוקן של מקור ראשון.
סוף סוף מישהי אומרת את זה ברור: “נוצרה פה תופעה של שמור לי ואשמור לך- החברים בברנז’ה כותבים על אותם חברים מהברנז’ה”. זה קיים אפילו ביתר שאת בספרי ילדים ונוער. אם זה מעניין מישהו – אפשר לחזור שוב לכתבה ב”הארץ” על ביטול פרס דףדף. הוזכרה שם בתגובות תופעת “השמור לי ואשמור לך”. נותנים פרסים וביקורות מהללות למי שבתורו יוכל לכבד את נותן הפרס בביקורת מהללת או ביוקרה כלשהי. מבקרי ספרות הילדים והנוער תמיד משבחים ומהללים את אותם כותבים, אותם מאיירים ואותן הוצאות ספרים.
התחלנו כבר את הדיון בפייסבוק ונמשיך אותו מעט פה. אני כמעט ולא מסתכל על טבלאות רבי המכר. לא שהן משקרות אלא שלרוב הן לא מגלות דברים חדשים. עמוס עוז מככב, לא מפתיע.
אנשים קונים פחות ספרים לעצמם ויותר כמתנה במקרה כזה הולכים על בטוח ניגשים לערמת רבי המכר ובוחרים משם. ככה הרשימה מזינה את עצמה הלאה והלאה. דווקא המבקרים מקדישים עמודים רבים לספרים ושולפים אותם ממקומות שבחנות לא תמצאי אל מרכז הבמה, או העיתון. אמנם גם המבקרים לא קוראים את כל מה שיוצא ואפילו לא את כל מה שמגיע עליהם אולם לומדים לפתח איזה חוש לזיהוי מהיר של מה כדאי לקרוא ומה כדאי לסקר. המקום מאד מוגבל.
שמור לי ואשמור לך – ייתכן, כולנו בני אדם. אין צורך ביותר מדי גילוי נאות. התלבטתי בכך כמה פעמים ועצה שקיבלתי הייתה אם אתה חושב שהסקירה כנה והגונת אל תציין כלום או תציין במובלע, למה לך להחשיד את עצמך.
ממילא הביקורת , לפחות שלי, לא נועדה לבקר. היא נועדה לסייע לאנשים להבין מעט יותר על מה הספר מאשר מה שרשום על גבו ולהגיע להחלטה אם הוא מתאים להם או לא. מי שמכיר מבקרים לאורך תקופה יודע לזהות את מידת ההלימה בין טעמם לטעמו ולפעמים יפעל הפוך לגמרי מהמלצת המבקר. זה לא אומר שהמבקר או הסופר או הספר או הביקורת גרועים. לכל אחד מתאים משהו אחר.
דווקא בספרי ילדים אני לא רואה בעייה ואפילו צורך את רובם גומרים בחנות בשלוש דקות וכל אחד יכול לבחור לעצמו. גם בספרי נוער וספרי מבוגרים הביקורת הטובה ביותר היא 30 העמודים הראשונים.
סוף סוף מישהי אומרת את זה ברור: “נוצרה פה תופעה של שמור לי ואשמור לך- החברים בברנז’ה כותבים על אותם חברים מהברנז’ה”. זה קיים אפילו ביתר שאת בספרי ילדים ונוער. אם זה מעניין מישהו – אפשר לחזור שוב לכתבה ב”הארץ” על ביטול פרס דףדף. הוזכרה שם בתגובות תופעת “השמור לי ואשמור לך”. נותנים פרסים וביקורות מהללות למי שבתורו יוכל לכבד את נותן הפרס בביקורת מהללת או ביוקרה כלשהי. מבקרי ספרות הילדים והנוער תמיד משבחים ומהללים את אותם כותבים, אותם מאיירים ואותן הוצאות ספרים.
התחלנו כבר את הדיון בפייסבוק ונמשיך אותו מעט פה. אני כמעט ולא מסתכל על טבלאות רבי המכר. לא שהן משקרות אלא שלרוב הן לא מגלות דברים חדשים. עמוס עוז מככב, לא מפתיע.
אנשים קונים פחות ספרים לעצמם ויותר כמתנה במקרה כזה הולכים על בטוח ניגשים לערמת רבי המכר ובוחרים משם. ככה הרשימה מזינה את עצמה הלאה והלאה. דווקא המבקרים מקדישים עמודים רבים לספרים ושולפים אותם ממקומות שבחנות לא תמצאי אל מרכז הבמה, או העיתון. אמנם גם המבקרים לא קוראים את כל מה שיוצא ואפילו לא את כל מה שמגיע עליהם אולם לומדים לפתח איזה חוש לזיהוי מהיר של מה כדאי לקרוא ומה כדאי לסקר. המקום מאד מוגבל.
שמור לי ואשמור לך – ייתכן, כולנו בני אדם. אין צורך ביותר מדי גילוי נאות. התלבטתי בכך כמה פעמים ועצה שקיבלתי הייתה אם אתה חושב שהסקירה כנה והגונת אל תציין כלום או תציין במובלע, למה לך להחשיד את עצמך.
ממילא הביקורת , לפחות שלי, לא נועדה לבקר. היא נועדה לסייע לאנשים להבין מעט יותר על מה הספר מאשר מה שרשום על גבו ולהגיע להחלטה אם הוא מתאים להם או לא. מי שמכיר מבקרים לאורך תקופה יודע לזהות את מידת ההלימה בין טעמם לטעמו ולפעמים יפעל הפוך לגמרי מהמלצת המבקר. זה לא אומר שהמבקר או הסופר או הספר או הביקורת גרועים. לכל אחד מתאים משהו אחר.
דווקא בספרי ילדים אני לא רואה בעייה ואפילו צורך את רובם גומרים בחנות בשלוש דקות וכל אחד יכול לבחור לעצמו. גם בספרי נוער וספרי מבוגרים הביקורת הטובה ביותר היא 30 העמודים הראשונים.
[…] היום שבו הבינה שהיא רוצה להיות סופרת; גלית דהן קרליבך מבקרת את מבקרי הספרות; ושחר אבן-דר מאנדל כותב על הספר "מפות ואגדות" של […]