סיפור קצר: “הפרעת אכילה שהכרתי פעם” מאת מתי שמואלוף מתוך הספר “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים”

הפרעת אכילה שהכרתי פעם

הפעם הראשונה שגיליתי שלשונרא יש הפרעת אכילה היתה כשהיא לא הפסיקה לבכות, בחודש אוגוסט, כשהיא עברה לגור איתי ולא רצתה לומר לי, כבכל יום, איך היה בעבודה. היא לא נתנה לי לגעת בה. ורק אחרי נדנודים רבים הצלחתי להוציא ממנה את האמת: היא לא אכלה היום אפילו דבר קטן. מיד יצאנו ברגל לכיוון המסעדה האשכנזית הזאת שהיא אהבה. ואיך שאנחנו הולכים וחוצים את המדרכות האפלות של דיזנגוף, שאור שמש לא פוגע בהן, סיפרתי לה איך רֵעִי ואני היינו מתודלקים. ואיך עברנו את גבולות המציאות. אך לא חצינו רק גבול אחד או שניים.  מצאנו את עצמנו עוברים על האטלס כולו, במהירות האל־אס־די.

“‘רעי עיוני, יאללה, בוא נחתוך הביתה,’ אני מציע ומחבק אותו מתוך מסיבת טראנס בחוף הבונים, דרומה מחיפה, כדי שנמצא את האוטו שלנו. זאת שעת זריחה שכבר העלתה שמש במרכבה של הרמס. אנו מבוססים בתוך הבוץ של בריכת דגים, אליה נופלים רבים מהרוקדים, שגם מתמלאים בבוץ, אבל לאף אחד לא אכפת.

“‘אני… בסדר… באמת.’ רעי עונה, ואני נשבע שאישוניו מתגלגלים.

“‘אתה חייב לחזור איתי חזרה לחיפה,’ אני קובע.

“‘אני נשאר פה.’

“‘אני לא משאיר אותך.’

“‘אתה לא ההורים שלי.’

“‘אתה מסטול אש, אהה.’

“‘עזוב’תי באימשךָ.’

“‘חאלס, בוא נלך לעשן.’

“‘יש לך פה משהו?’

“‘בבית, ג’ארס מָלָאנָה אורגינל.’ רואה איך מבטו משתנה. הוא כמוני, אהב לעשן ג’ארס. ולא כל יום מקבלים את הסם המשובח הזה, שמגיע הרבה פעמים מוחבא בתוך איברי המין של אלו החוזרים מהודו. טולה של ג’ארס היא מוצר יקר ונדיר. ההַיי מאוד נקי ומרוכז ומטיס אותך לניצוצות של זוהר.”

שונרא היתה עצבנית קצת, ולא הסכימה שנעצור אפילו לקנות בוטנים בפיצוצייה בדיזנגוף 200. היא הביטה בי, ולפתע צחקה. שאלתי אותה למה היא צוחקת. אבל היא התעלמה והמשיכה לצחוק. נשבע שלא הבנתי אותה. איכשהו תמיד צחקה במקומות הלא נכונים, וזה מה זה עיצבן אותי. אבל היינו חייבים להגיע למסעדה.

“דווקא נראה שנהניתם.” שונרא לקחה את ידי מלאת חתכי־החתולים בידה הקשוחה (עבדה כאינסטלטורית מקצועית).

“הוא עשה לי את המוות, חשבתי שהוא עוד רגע יידלק ויהפוך לאבק.”

“אני לא מבינה.”

“אז תקשיבי עד הסוף.”

“טוב, מה אתה כועס?”

“אני כועס?”

“כן.”

“אני לא מאמין,” עשיתי לה כדי להפיג לעצמי את המתח.

היה זה בדיזנגוף 185 ששונרא עצרה את המסע כדי לגלגל ולהדליק סיגריה על גבי ספסל ציבורי. היא הניחה מתחת לישבנה איזו ממחטה, ברח לה פלוץ ואני מצאתי את עצמי מעוצבן, מסרב לשבת ומנסה למצוא אוויר נקי. לא הבנתי מדוע כשאני רציתי לעצור זה לא היה בסדר. אבל הבלגתי. שמחתי שהסיפור שהמצאתי הביא לה מרגוע.

“את שומעת, שונרא, איך שהתחלנו ללכת ממסיבת האסיד, רעי התחיל לקלל אותי. הוא לא האמין לי שיש לי ג’ארס בבית. אני לא זוכר מה עשיתי לו, אבל הוא הבין שאני מנסה לכבות את הדלֵקה שלו. עשה לי, שאני זה שמחריב לו את המסיבות, ושנמאס לו מהכול, מהחיים, ושלא בא לו לחזור לעבודה (עבדנו ביחד — וככה הכרנו — באיזה מחסן אופיס־דיפו בקריית חיים), ובטח שלא לבית של ההורים שלי בקריית ים ד’. עשיתי לו, שילך לחפש. אבל ידעתי שזה לא אחראי. אל תשאלי אותי איך ידעתי. פשוט הרגשתי שזה לא אחראי. לא רציתי להשאיר אותו עצבני במסיבה. על החומר הזה אסור לכעוס כל כך הרבה, זה יכול להותיר לך צלקת רצינית בנפש. אז הצבעתי על הים החמים והשטוח ולא היה צורך לומר כלום, מבט אחד ורצנו עירומים לים, כמו זוג תינוקות שברחו מהלול חזרה לתוך הרחם. נכנסו ושחינו עמוק לתוך המים. ושמה צעקתי עליו, שהוא דפוק, ושיתחיל להבין שאין דרך חזרה, זה החיים, החרא שלהם, הסירחון, שמגיע עד הצוואר. אין לאן ללכת. היום אני מבין את זה שרק ילדים עשירים כמוהו יכלו להודות לי על השטיפה הזאת. את מבינה, הוא גדל בכלל על ההר בשכונה העשירה של דֶניָה. וכשהוא מרד, אז זה לא המרד שלנו. אצלם ההתנגדות מנוהלת מהקומה העליונה של הווילה, כשלאבא יש כמה אלפים שיכולים לקנות ולהשתיק כל תשוקה חתרנית. הכוח מושל שמה, ולא העובדות המרות של החיים, שמותירות אותי’ותָך בצד האפל.”

(אבל למי אני אומר את זה? אני אומר את הדברים לשונרא, שבאה ממעמד בינוני, שמתכחש למעמדו, אבל שיהיה.)

“בכל מקרה, רעי התחיל לצחוק. והשתולל בטרֵפה ולא יכול היה להפסיק, יעני הפך מָטְרוּף לגמרי. נשבע לךְ שלקחתי אותו בידיים מהחול ושמתי אותו ככה באוטו. ובדרך חזרה לבית שלי הוא שינה את פניו ושקע בעצבות גדולה, כאילו כל הדיכאון של העולם ישב לו במוח. אני נשבע לך, לא יכולתי להאמין שאדם יכול לשקוע ככה. המצבי רוח הקפריזיים האלו (אגב, בגלל זה אני הפסקתי עם האקסטה). בכל מקרה, אני עוד הייתי יותר מסטול ממנו, כי נדלקו לי שניים וחצי טריפים ואיזה ספיד שקניתי על הדרך. כשעצרנו בכביש הישן על כפר פראדיס, לאכול משהו, הוא בכה ואני רק גילגלתי עיניים ודחסתי כמה שיותר חומוס או קובות או מקלובה או מג’דרה אל תוככי הקיבה המסכנה שלי, ותאמיני או לא, אבל הוא נהג בדרך לבית שלי, ואני לא מבין בכלל איך הגענו הביתה בשלום.”

שונרא עצרה אותי, כי הגענו למסעדה האשכנזית האהובה עליה ברחוב דיזנגוף (שנסגרה מאז). היא שתתה מרק כיסוני קרעפלך עם טופו בתאווה, חיסלה איזה עשרה סוגי דג מלוח ולבסוף קינחה בבלינצ’ס ברוטב בצל בטעם ליצ’י. אפשר היה לראות איך נעלם לה הקמט במוח, כשהיא נרגעה עם המזון שחדר אט־אט לגוף העדין שלה. ואילו אני רק שתיתי בירה ודפקתי שוטים של קוניאק 777, כמו שאמא שלי לימדה אותי. המלצרית עשתה לי עיניים והתעלמתי, אבל זה היה מאוחר מדי. שונרא ראתה וידעתי שהיא תפתח לי את הצורה בבית.

וכשבאנו לצאת, שונרא שבֵעה ואני קצת יותר מדי שיכור, היא שאלה אותי מה קרה לרעי. בתחילה שתקתי, כסוג של הַתנעה לדיבור, ולאט לאט מכונית המילים החלה לנוע קדימה:

“רעי לא יכול היה להחזיק מעמד. הוריו ניסו לטפל בו בכל הדרכים. אבל זה לא הצליח. הוא היה בדיכאון עמוק בבית, ועישן פאקטים של סיגריות, ולפעמים ברח מהם, רק כדי לרכוש לעצמו כל כדור או אבקה שייתנו לו מנוחה. מסכנים ההורים שלו שניסו הכול. אני יודע, כי בהתחלה הייתי איתם בקשר. אבל בסוף הוא שכר לעצמו חדר באחד המלונות שבנו על רכס ההר בחיפה. כתב מכתב פרידה. שתה בקבוק ערק, עם כמה שקיות של תפוצ’יפס, וקפץ החוצה עם ה־MP3. כשברקע הגרסה המורחבת של “Down in A Hole” של אליס אין צ’יינס (איך יודעים? ובכן, איכשהו ה־MP נתקע על השיר והצג לא נשבר). עכשיו, אני יודע ששמעת על סיפורים כאלו בעיתונות. אבל מדובר כאן בחבר הכי טוב שלי. ולומר את האמת, לא חזרתי לעצמי אחרי שזה קרה, ואולי זה מה שלא נתן לי לגמור אף סיפור. אבל מה אני מזיין לך את השכל, הרי את מכירה בדיוק את הדיבורים האלו ו…”

“יש לךָ דמעות,” שונרא נכנסה לדברי.

“אני יודע.”

“הקול שלךָ רועד, חמוד שלי.”

“מתגעגע אליו.”

היא שתקה והניחה את ידה על ידי, שנחה על ברכי.

“כשהוא קפץ, נשבע לך שמשהו ממני קפץ איתו החוצה.”

“אתה איתי דוב־דובון שלי.”

“זה לא אותו דבר חתול־פנזין־שוקו שלי.”

“מתי הפעם האחרונה שראיתָ אותו?”

“לפני יותר משנתיים,” שיקרתי לה. אני לא יודע למה, אבל לא יכולתי לספר לה שהוא התקשר אלי לפני שקפץ.

“מתתיהו,” רעי קורא בשמי, כאילו הייתי כוהן בחבורת הזבל שלנו.

“יְהוָה רֹעִי לֹא אֶחְסָר,” אני מחזיר בפרפרזה על שמו.

“אני רוצה להגיד לך משהו.”

“מה?” אני שואל בדאגה.

“שלום ולהתראות.”

“אל תעשה את זה.”

“לעשות מה?”

“ההורים שלך מחפשים אותך בטירוף.”

“זוכר את אותה פעם שלקחת אותי מהמסיבה בחוף הבונים. נכון, שמשהו נייהרס לי במוח. משהו נייטרף לי בדעת. משהו נייחמץ לי בלב. משהו היישתגל לי בתחת.” הוא דיבר כשהדיאלקט שלו מבטא את השיבוש הפסיכדלי של הטריפ.

“רעי, בחייאת ראבק, רק תגיד לי איפה אתה, אני אבוא. יש לי חומר פצצה.”

“תגיד, אתה חושב שאני נייקומן?”

“לא.”

“אז למה אתה מציע לי סיייימים?”

“אני דואג לך.”

“תקשיב,”

“לא, תקשיב אתה.”

“איפה אתה?”

“איפה אתה?”

“די, נו, אני שאלתי קודם.”

“רעי שותק. וגם אני שותק. כי אני לא רוצה להיתפס שוב ברפסותי או בקלקלותי. אני מנסה לשמוע אם יש איזה רמז ממנו לאיפה הוא נמצא.”

 

שונרא שוב באה מהעבודה בוכה. זה קורה לה לעתים קרובות מדי. החזקתי את השעון האנלוגי הירוק שלי ושאלתי אותה אם היא יודעת כמה זמן עבר מאז שנפגשנו לראשונה. היא כבר היתה במערכות יחסים ארוכות יותר ואמרה שאני חולה במוח, שאני סופר את הזמנים בכזאת אדיקות אובססיבית. התברר שהיא שוב לא אכלה כלום כל היום. אבל כהרגלי לקח לי זמן לגלות את הדברים.

“שונרא, זאת הפעם האחרונה שזה קורה לך. או שאת נכנסת לטיפול, או שאני עוזב אותך,” זרקתי לה.

“הי, הי, אל תשחק לי אותה פטרוני. אם אני ארצה גבר אחר, אני אלך בעצמי, ואם אתה רוצה אחרות, אז לך עכשיו.”

“זה לא קשור לאחרות.”

“אז למה זה קשור?”

“זה קשור לזה שאת חולה.”

“נו באמת.”

“כן, כן.”

“תודה דוקטור.”

“גיחי גיחי, תצחקי, אבל אני מכיר הרס עצמי.”

“עוד פעם החבר שָהיד־הסמים שלךָ?”

“היה משהו אחד שלא סיפרתי לך. אבל תתארגני קודם ונלך למסעדה הווייטנאמית. אני רוצה שנשתה את המרק המבריא שלהם. כי יש לי הנגאובר מאתמול. והבָּמְבּו הזה עם כל העשבים הירוקים, זה מחיה נפשות, במיוחד במקרה שלי.”

“ואתה עוד מטיף לי,” עשתה לי כשהיא נועלת את נעליה עם פס הזהב המזויף שעובר בין הבוהן שלה לשאר האצבעות. זאת אחרי שהיא כבר הורידה אותן בטקס היומי של חזרה מעבודה והניחה אותן בכניסה כאילו היתה חיילת יפנית ביבשת אוקיאניה, זרוקה באיזה אי ועדיין שומרת על מסורותיה. הלכנו החוצה אל החושך, וכמעט לא היו אנשים בשכונת בבלי. (לשם עברנו כשהיא עזבה את האינסטלציה ופתחה חנות של ספרים משומשים. תהרגו אותי אם אני מבין מי רוכש ספרים כאלו בשכונה הזאת, אבל הם היו זקוקים לקסם של חנויות רחוב אלנבי, והיא היתה זקוקה להם, בכדי להעניק  למישהו את תשומת הלב שלה. כי אף אחד לא באמת התעניין בספרים בלבד.) כמה אנשים החנו את הרכב שלהם ברחוב, חזרו מהעבודה.

“רעי התאבד בגלל שביקשתי ממנו,” פתחתי, וניגבתי את הזיעה מפני.

“לא נכון.” היא ניגשה להקיא בתוך פח האשפה, שהיה מלא בקופסאות של פופקורן, אלוהים יודע מאיפה הן הגיעו לשם.

“הוא שאל אותי מה לעשות, אז אמרתי, ‘לחפש התחלה חדשה.'”

“אתה באמת מאמין בגלגול והבולשיט הזה.”

“לא. אבל אני מאמין בכמה שפחות סבל.”

“אז זה הלקח שאני צריכה ללמוד.”

“אולי.”

“די, תפסיק עם המורבידיות הזאתי.”

ניסיתי לעצור את המריבה המתקרבת ובאה. “חברה שלך מקיאה,” אמרתי לעצמי, “וכל מה שחשוב לך זה להמשיך לתקוף אותה.” אבל לא יכולתי להפסיק. השם יודע שלא ידעתי מדוע, אבל רציתי לתקוף אותה דווקא כשהיתה כל כך חלשה. היא היתה כל כך מעצבנת.

“או תספר לי בדיוק מה הוא אמר לךָ?”

“לא רוצה.”

“מה עשיתָּ לו? משוגע אחד.”

“עזרתי לו לעזור לעצמו.”

“למה?”

“את בטח כבר מבינה.”

“יופי, אז הרגת את החבר הכי טוב שלך, וסיפרת לי בשביל מה? לעשות לי תיאבון?”

“טוב, השיחה הזאתי לא מגיעה לשומקום.”

“אתה כל כך מעל להכול, אבל תן לי להגיד לך משהו מיסטר פרפקט.”

הגענו למסעדה (גם היא נסגרה מאז) שהפכה אופנתית והיתה מלאה ונעמדנו בתור. בינתיים הניחו מולנו בקבוק ערק גת מיוחד שרקחו במסעדה. ניסיתי להצחיק אותה, אמרתי שזאת דוגמה לאיך החברה הישראלית הרסה את ההיסטוריה הקולינרית הווייטנאמית. אבל היא לא צחקה. כעסתי על עצמי שהמשכתי בשיחה ושרפתי את הבילוי. היא לא נתנה לי להחזיק לה את היד. אז מזגתי לנו עוד ועוד כוסיות והיא לא הפסיקה לשתות. שמתי לב שהיא דומעת והפסקתי למזוג, אבל אז היא כבר מזגה לעצמה ולא נתנה לי להתערב. אז סירבתי לשתות. והיא שמה עלי זין והמשיכה. ואז ברגע של חסד עליון המלצרית הכניסה אותנו פנימה, ודאגתי שלא תיקח את הבקבוק לשולחן החדש.

“מרק במבו לשנינו. בבקשה.”

“אני לא רוצה.”

“למה?”

“כי אני לא רוצה.”

“אבל את לא אכלת כלום.”

“וזכותי.”

“למה?”

“ככה אני רוצה.”

“נו, די עם המריבה המפגרת הזאתי,” לחשתי לה.

המלצרית הלכה. והיא בכתה.

“אני אספר לך בדיוק מה קרה עם רעי, אם תזמיני משהו לאכול.” הבטתי בה כמו כלב שמכשכש בזנבו. אבל כמו חתולה היא לא הסכימה לרדת מהעץ.

מרק הבמבו שלי, שהגיע, שיכנע אותה להזמין. כנראה לא הייתי צריך לפזר את כל האותיות שזרקתי לשווא. לא יודע למה. אבל היה במרק הזה שילוב מכשף. שתיתי את הטעם העשבי של הקערה העמוקה, עם כל גבעולי הבמבו ששחו בעיסה החומה, והרגשתי את תחיית האיברים הפנימיים שלי. עד שהגיע המרק שלה סיימנו את שלי, ועל פניה נחה אדמומית סמוקה, וראיתי שגם עץ החיים שלה חזר ללבלב בין הסנטר לתחילת שורשי שערותיה.

“הוא התקשר אלי, מהמלון, את יודעת, איפה שהוא…”

“קפץ.” היא השלימה אותי בלי פחד.

“כן.”

“הוא רצה לדעת למה אני חי, למה אני ממשיך בכל מה שאני עושה. את יודעת, זה קשה להסביר, אבל הוא רצה לדעת. מה גורם לי להמשיך לכתוב. ולמה. שהרי הכול, בכל מקרה, הולך לטמיון. הוא הסביר לי שהוא רואה את החיים כמו איזה כלא. אבל שאפשר לברוח. רק שאנו כל כך פוחדים לברוח, שאנו מעדיפים להישאר ולא לראותו. לא יכולתי להתחיל לדבר על אפלטון והמערה וכל הבולשיט הזה. כי הבנאדם ידע מתי אני מחרטט אותו ומתי אני אומר את האמת. והאמת, שדי פחדתי שאני זה שיהיה חתום על מותו. כלומר התפללתי שהוא התקשר לעוד אנשים. ובעצם כל כך קיוויתי שזה פלשבק וזה לא קורה. כי גם אבא שלי התאבד. וזה בלתי נסבל. אמנם אבא שלי הלך בגלל שהוא התבייש בכספים שהשקיע לא נכון בבורסה ובכל הבלגן שקרה עם הקרן נאמנות ב־86′. טוב, אני דומע כשאני נזכר בו. בשניהם. שנייה. אני חייב לבקש עוד מרק אחד. זה ממכר.”

היא ניגבה לי את עיני ונישקה אותן. עם חום הגוף שלה על עפעפי, זה היה מרקם של קסם. חבל שלא החזקנו מעמד. אבל בכל זאת באותה פגישה במסעדה דיברנו על אמת. על אמת. אני נשבע.

“רעי היה חד, מוזיקאי, את יודעת. הם שומעים כל מילה בצורה מלאה. לא כמונו. אפילו שאני כותב, אני יותר מעתיק מאשר שומע. אני מקליט דברים ושם אותם בתוך הדמויות. בכל מקרה, אמרתי לו שיחזור אלי אם הוא מגלה משהו אחרי המוות. לזה התכוונתי שנתתי לו אומץ. יעני, הוא הלך לשם עם משימה. את יודעת, זה יכול לקרות פעם בחיים. שחבר הולך לשם ויש לו משימה. אולי יחזור. כי ברוב המקרים אנשים מתים ואי־אפשר להשביע אותם שישמרו עלינו, או יביאו לנו עדות ממה שקורה שם בעולם הבא, אבל כאן הוא היה על מפתן החלון בלילה חשוך, ומלא רוחות, ואף אחד לא ראה אותו הולך, חוץ ממני. אבל התחננתי לפני זה שלא ילך. כי אבא שלי כבר הלך ככה כשהוא קפץ ממגדל שלום. אבל אחרי שגמרתי עם המלודרמה הזאתי, הוא שוב היה מספיק פיכח ולא רגשי מדי. אכל תפוצ’יפס או משהו כזה, ושאל אותי אם סיימתי עם הסחיטה הרגשית.

“נכון שכל הזמן את מזכירה לי שאני ‘חושב תָּ’צמי’, אז תארי לך אותו, חושב את עצמו פי אלף ממני. השבעתי אותו לחזור אלי ולומר לי מה קורה אחרי המוות. והוא קפץ.

“אחרי זה חשבתי, שזו בעצם היתה פרידה שלי מאבא שלי. כי אבא שלי לא דיבר איתנו. פשוט ברח מאיתנו. והנה זה קרה עוד פעם והיתה לי אפשרות לדבר עם הבנאדם. משהו בפיכחון שלו היה כל כך מפחיד. הוא פשוט סבל, אבל לא נתן לרגש להשתלט עליו. טוב, אני מדבר כמו איזה כוהן של רציונליזציה ואת גומרת לי את המרק.”

“נו, והוא חזר?” שאלה וסובבה את המרק שלי אלי בחזרה.

“את באמת רוצה לדעת?” לקחתי לגימה. “את לא תאמיני.”

היא גם לקחה לגימה. “די, אל תמתח אותי.”

לקחתי עוד לגימה והרגשתי את קרבַי נבנים מחדש.

“קודם, בואי נדבר עלייךְ,” הזכרתי את סיבת השיחה.

“אני מבטיחה לאכול גם אורז מוקפץ עם שרימפס מטופו, אננס וירקות.” היא הזכירה לי מדוע אהבתי אותה.

“את סתם אומרת,” ציחקקתי.

“מבטיחה, תותון שלי,” עשתה לי, ולבי נמס לקולה הילדותי.

שתקתי. פני הרצינו.

“כן, הוא חזר. אבל זאת היתה החוויה הכי מפחידה שהיתה לי בחיים. היינו במסיבת סילבסטר.”

“חכה, אני מזמינה לנו בקבוק סאקי.” הסתכלתי עליה, ואהבתי את זה שהיא שלטה בנו. למרות שכעסתי בתוך תוכי שהיא ביזבזה את הכסף של אמא שלי. אבל חשבתי, שיהיה, כמה פעמים יש לי אפשרות לספר את הסיפור הגדול ביותר שקרה לי; עם אחת מהנשים הכי מדהימות — היחידה ששברה איתי את השיא של השנתיים ביחד, שמאז לא נשבר; היינו במסעדה שהכי אהבתי ושנסגרה; מתוך חיים שלמים שמתו בתוכי; נשבע לכם, קוראים וקוראות, שחייתי אותם בדיוק כמו שהרגשתם אותם, רגע לפני שהמסך נכבה וקפצתי גם אני לתוך הקבר.              

 _________________

מתוך: “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים”, מתי שמואלוף. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 410 עמ’, 59 ש”ח.

***

מתי שמואלוף פרסם עד כה חמישה ספרי שירה שזכו לפרסים והערכה: “מגמד הצלקות” (2001), “שירה בין חזז לבין שמואלוף” (2006), “למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים” (2010), “האסון מתחיל בארוחת העסקים” (2013) ו”פרדה בברלין”(2014). הוא השתתף בעריכת אסופות וכתבי עת רבים והיה חבר בקבוצת “גרילה תרבות” המחברת בין יצירה לבין מאבק חברתי. “מקלחת של חושך וסיפורים נוספים” הוא ספר הפרוזה הראשון שלו. 

לעמוד הספר “מקלחות של חושך וסיפורים נוספים” באתר ההוצאה לחצו כאן

לבלוג של מתי שמואלוף לחצו כאן

 

 

 

10 תגובות

  1. Mati Shemoelof 15 בדצמבר 2014 ב- 15:43 - Reply

    פרסם את זה מחדש ב-המבוקש מס' 2והגיב:
    מתרגש מאוד ממה שתמי ליבנת כותבת על מקלחת של חושך וסיפורים נוספים:

    Tammy Levnat Malka : יום שני יום חג לסיפור הקצר. קבלו מתנה סיפור מאת מתי שמואלוף מתוך קובץ הסיפורים החדש שלו. כתבתי רשימה קצרצרה בעקבות הקריאה בספר, מצרפת לכם כאן חלק מהתרשמותי: “המילים של שמואלוף מרהיבות, האסתיטיקה הלשונית והאופנים השונים בהם הוא משתמש בשפה הם חלק מהותי מהסיפורים. שמואלוף כותב כשהוא חשוף על צדדים אפלים בנפש, אובססיות, חרדות ופחדים בסיסיים. הכנות והאומץ מורגשים במעשה הכתיבה. הוא מצליח לשלב הומור וביקורת עצמית בתוך כל הכאוס.”

  2. Davidy Rosenfeld 16 בדצמבר 2014 ב- 10:17 - Reply

    אחלה סיפור קצר נוגע פשוט בלי דאווין. מאוד תל אביבי ויפה. שאפו. באתי לברך ויצאתי מבורך… בהצלחה.

  3. ilana weiser-senesh 16 בדצמבר 2014 ב- 19:27 - Reply

    אכן כנות ואומץ, ויותר מזה דיוק. למרות שמשוטט בין משלבי שפה, לעתים מרושלת, עתים אסופה יותר, וגם בין מצבים נפשיים מגוונים- בכל זאת תמיד מדוייק. ונוגע.

  4. […] ניב עם מיכאל פינשטין; סיפורים קצרים של ליאור קסוס ו-מתי שמואלוף; ופוסטים אורחים – הסופר דוד טרבאי מספר כיצד השפיעו […]

  5. […] * הפרעת אכילה שפעם הכרתי (וגם ב"קורא בספרים") […]

  6. […] * הפרעת אכילה שפעם הכרתי (וגם ב"קורא בספרים") […]

  7. […] * הפרעת אכילה שפעם הכרתי (וגם ב"קורא בספרים") […]

  8. […] * הפרעת אכילה שפעם הכרתי (וגם ב"קורא בספרים") […]

  9. […] * הפרעת אכילה שפעם הכרתי (וגם ב"קורא בספרים") […]

השאירו תגובה