היום שבו אסתי ג’ חיים הבינה שהיא רוצה להיות סופרת

הקדמה: בשבועות האחרונים פורסם ב”הארץ” טור שבועי ובו סיפרו סופרים שונים על היום בו הבינו שהם רוצים להיות סופרים. מתברר כי המדור הופסק, וחלק מהסופרים נשארו בידם עם טקסטים שטרם פורסמו. הנה לפניכם הרשימה של אסתי ג’ חיים, ויהיו עוד כמה בהמשך (ואולי יצטרפו סופרים שלא נתבקשו ע”י הארץ לכתוב טקסט כזה, אך ירצו לכתוב אותו עבור קורא בספרים). 


הרגע בו הבינה אסתי ג. חיים שהיא סופרת – אם יש רגע כזה בכלל

 

בימים הסוערים שאנו חווים כעת, נדמה שאין מקום למלים על כתיבה או על ספרות. דיבור על השראה או רגע מכונן בו “רציתי להיות סופרת”, נדמה בימים אלה, כקלות דעת או כמעט כזלזול בכוחם של החיים לטאטא כל דבר שאינו הישרדות בסיסית. ואולי דווקא בשל כך, ניסיתי להתעקש ולכתוב דבר של חולין.  הרגע או אי הרגע המכונן הזה.

נדמה לי כי באותה מידה שאיני זוכרת את רגע הולדתי, איני יכולה להצביע על רגע אחד או אפילו יום אחד בו החלטתי שרצוני “להיות סופרת”. הכתיבה לוותה אותי מרגע שהכרתי את אותיות ה-א’, ב’, והייתה תמיד כאיבר מאברי.  לאחרונה מצאתי יומן  שניהלתי כאשר הייתי כבת שתים-עשרה. בשער כתבתי את פרטי חיי אז, צבע עיני, גובהי, שמי, ומשפט אחד: ” הדבר האהוב עלי מכל הוא הכתיבה”. שמחתי לגלות את העדות הזאת לאהבתי הגדולה, מפני שלא זכרתי מתי בעצם החלה האהבה הזאת.

הדברים המכוננים, הגדולים, אינם מגיעים תמיד במכה חדה או ברגע אחד, אלא מתגנבים באיטיות, מצטברים בנפש.

כן, קראתי המון, וחשתי כבר אז “קנאת סופרים”. הפלא הזה של יצירת יש מאין הפעים אותי כבר בנעורי.

כן, הייתי חולמת בהקיץ, מספרת סיפורים, “שקרנית” ידועה. לא פעם האמנתי בסיפורים שהמצאתי, ואף ילדי השכונה האמינו בהם, והלכו אחרי כמו העכברים אחר החלילן. פעם הגיעו אל סף הוואדי, מאחורי בית הורי, עמוסי תיקים והמתינו עימי למטוס שינחת שם וייקח אותנו לרמות ים על ים הרמות. פעם אחרת האמינו שאעוף בהופעת סוף השנה, כי כך סיפרתי להם.

כן, לסופר, ולמעשה לסופרת, היה בעיני דימוי רומנטי ומתבודד, ונהגתי ליטול עימי מחברת ועט, ולטפס בהר שמול הבית, לשבת על סלע ולהתבונן בנוף סביב בעיניים מצועפות, ולכתוב סיפורים ברצינות תהומית, לדמות את עצמי סופרת קטנה לעתיד בדומה לגיבורות ספרי הנעורים שקראתי אז.

כן, לחגיגת הבת-מצווה הכיתתית הכושלת שחגגו לי, קיבלתי מחברי לכתה מתנה מאכזבת, קולמוס ועט מחובר לנוצה סגולה גדולה. רק לאחר שנים, אספתי את הסימנים, בניהם את המתנה הסמלית הזאת.

אבל לא היה רגע מפורש, וגם היום אני תוהה על התואר הזה לא מעט, שכן בתוכי נותרתי ילדה חיפאית שקופה מבית פרולטרי של ניצולי שואה. ואולי לא היו הדברים מעולם? גם היום אני מרגישה שכל סיפור קצר, ובודאי כל ספר חדש הוא נס.

אסתי ג חיים כותבת בת 14אסתי ג' חיים כותבת בגיל 14

אני יכולה לומר בדיעבד, כי  כנראה שהיה רגע מטושטש. רגע בו הבנתי לראשונה שיתכן כי סיפורי ראויים לקריאה. למדתי אז משחק ותיאטרון באוניברסיטת תל-אביב ונתבקשנו להכין מונולוגים. הכנתי מונולוג פרי עטי, וכאשר סיימתי להציגו בפני חברי כיתתי, שאלה המורה למשחק, שהייתה אחת המורות הדגולות בעיני, מי כתב את המונולוג שהצגתי. השבתי במבוכה, מוכנה לביקורת:  המונולוג הוא שלי. את צריכה לאסוף כמה כאלה ולהוציא ספר, היא אמרה, וכולם הנידו ראשים בהסכמה. הייתי אז בת עשרים ואחת, וספר נראה לי מעשה של גדולים. אבל המלים שלה חלחלו לתוכי והוסיפו שמן חם וטוב למדורה שבערה בי: לכתוב, לספר את הסיפור.

בדיעבד אני יכולה לומר גם כי יתכן שהרגע בו סיימתי לקרוא את אחד הספרים שהכי השפיעו עלי בנעורי, “מיכאל שלי”, של עמוס עוז, או את שיריו של מאיר ויזלטיר או דליה רביקוביץ’ או בוודאות, את “מוות בוונציה” של תומס מאן, היה רגע בו התמזגו בי הקורא והכותב, ובצד החשש מפני האתגר הענקי נוכח הכותבים הגאונים הללו, גברה התשוקה, ויותר מזה, בין המלים, בסיפור, מצאתי את הבית.

 

 ***

אסתי ג’ חיים היא סופרת, זוכת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2003 וזוכת פרס ברנר לשנת 2014. פרסמה עד היום חמישה ספרים: “רקדנית שחוקה בלהקת יחיד” (הספריה החדשה, 1997), “חיינו השניים” (הספריה החדשה, 1999),  “מחר יקרה לנו משהו טוב” (ידיעות ספרים, 2003), “שלושתם” (ידיעות ספרים, 2007), “אנשי פינות” (כנרת זמורה-ביתן, 2013). 

2 תגובות

  1. לי עברון-ועקנין 14 בדצמבר 2014 ב- 22:30 - Reply

    וואו, הזדהיתי כמעט עם הכול, עם העדרו של רגע מכונן, עם הכתיבה שהיא כמו עוד איבר, ובמקרה גם לי קרה משהו עם מונולוג שכתבתי והצגתי ומישהי שניגשה אלי ואמרה “את תהיי סופרת” 🙂 (שלא כמו אסתי ג’ חיים, עלי עוד יש חובת הוכחה בעניין הזה :)). והסוף כל כך יפה, המפגש של הקורא והכותב, הבית. סימנתי את זה לעצמי לפני כמה שנים כששמעתי את יהודית רביץ ברדיו מספרת ששמעה את הביטלס וידעה שהיא “שייכת לזה”. זה לא עניין של יומרה או חלום, אלא באמת של זיהוי הבית, של התלכדות בין מי שסופג את היצירה למי שיוצר אותה. תהליך טבעי כל כך…

  2. […] החדש "המעברים המאושרים"; אסתי ג' חיים כותבת על היום שבו הבינה שהיא רוצה להיות סופרת; גלית דהן קרליבך מבקרת את מבקרי הספרות; ושחר אבן-דר […]

השאירו תגובה