קצרים: על התחושות שעולות עם סיום קריאתו של ספר

מאת | 2014-12-12T23:59:49+00:00 12 בדצמבר 2014|קטגוריות: Uncategorized|Tags: , |3 תגובות

סטטוס שפרסמתי אתמול (11.12.14) בעמוד הפייסבוק של קורא בספרים


וידוי (מסוים): החלק שאני הכי אוהב בספרים הוא הסיום שלהם. אני לא מדבר על סופים מלאי קתרזיס של ספרים, אלא על הרגע בו אני סוגר את הספר, ומשתרר בחדר איזשהו שקט מהורהר. מצד אחד אני מרגיש קצת מוזר להיפרד מעלילה ששהיתי איזה זמן, ומצד שני אני מרגיש מסופק על כך שצלחתי עוד ספר.

בגלל שהתחלתי לקרוא ספרים רק בגיל 20, הקריאה הלכה ועדיין הולכת לי קשה. קשה לי לקרוא עשרות עמודים ברצף בלי לקום מהכסא, ובמיוחד קשות לי התחלות הספרים, כשאני עוד לא מחובר לעלילה ולא בטוח מי הן הדמויות ומה הן מתכוונות לעשות. ולכן, הושרשה בי תחושה, שבכל פעם שאני מסיים ספר (אף על פי שמאז גיל 20 סיימתי עשרות וכנראה מאות ספרים), אני יכול לטפוח לעצמי על השכם ולהגיד לעצמי כל הכבוד על שלא נשברתי ועמדתי בקושי.

התחושה הזו כל כך נעימה לי, שמיד אני חייב לגשת לספריה שלי ולבחור ספר חדש. כלומר, מוטיבציית הקריאה הכי גדולה שלי, היא סיום ספר אחר.

*

עכשיו סיימתי ספר וניגשתי לספריה לבחור אחד חדש. מדובר בעונג של כמה דקות, אבל הוא נמוג במהרה, כשצריך לעשות מאמץ מסוים ולהתחבר לעלילה חדשה ולא מוכרת. למזלי יש גם הנאה מסוימת בתחילתו של ספר והיכרות עם סגנון הכתיבה והדמויות. ובכל זאת, אני מעדיף סיומים.
ובפארפראזה הפוכה – לכל התחלה חדשה יש סיום, וטוב שכך. הסיום שנמצא שם באופק הוא שיוצר את מוטיבציה והתקווה להמשך הקריאה.


תוספת מאוחרת: אחת הקוראות (גלית כרמון) ביקשה ממני לספר על ה”שינוי” שעשיתי בגיל 20 ביחס לקריאת ספרים. זה מה שכתבתי לה:

מעשה שהיה כך היה: אהבתי סיפורים בתור ילד קטן – בשלב שמקריאים. לא אהבתי לאכול במיוחד, ואחת השיטות של אמא שלי להאכיל אותי הייתה להקריא לי סיפור ולדחוף לי תוך כדי. וככה נהייתה לי ספריית ספרי ילדים נחמדה, שכמובן תמיד רציתי לחזור על אותם 2-3 ספרים (כי ככה זה ילדים). 

ברגע שהגיע שלב הקריאה לבד, זה לא עניין אותי בכלל. היו כמה נסיונות מצד ההורים שלי להלהיב אותי על זה (יש לי עדיין את הספר הראשון שלקחתי מהספריה השכונתית ומעולם לא החזרתי). באותה תקופה גם הטלוויזיה הפכה להיות הרבה יותר משמעותית, ולאט לאט נכנס גם המחשב, ולקרוא היה כל כך משעמם (וגם לא מגניב חברתית), שלא הייתה שום סיבה להתאמץ. העדפתי לשחק כדורגל וכדורסל, לראות טלוויזיה או לשחק במחשב, אבל לקרוא לא הייתה פעילות שרציתי לעשות. גם אף אחד מהחברים שלי לא קרא (לא זוכר מישהו מהכיתה שקרא).

לא הייתי תלמיד מדהים עד תקופת התיכון (אמרו שיש לי פוטנציאל אבל לא השקעתי), ורק בתיכון לקחתי את עצמי קצת בידיים. אבל כיוון שבאתי מבית שבו התייחסו בחשיבות רק למקצועות ההנדסה והמדע, החלטתי להשקיע רק במקצועות של החמש יחידות שלקחתי – פיסיקה, כימיה ומתמטיקה . בשיעורי ספרות לא הקשבתי בכלל ותמיד שנאתי את זה. כל ספר שהיה צריך לקרוא לא הייתי קורא, ואם היה אפשר לראות את הסרט הייתי עושה את זה. אני חושב שהספר היחיד שקראתי איכשהו, אולי חלקית, זה התפסן בשדה השיפון.
בכל אופן, שנאתי ספרות ואת הניתוח האינסופי של כל שורה בספר ובסיפור. זה שעמם אותי למוות.
(היסטוריה זה המקצוע ההומאני היחיד שכן אהבתי).

ואז התגייסתי (הייתי לפני זה בעתודה בטכניון כמעט שנה, אבל עזבתי, אז זה לא רלוונטי).

בצבא התגלגלתי לבסיס ברמת הגולן, שלא היה בו טלוויזיה (בטח לא בחדר), והיו שני בחורים שחלקו איתי את אותו תפקיד, שכל הזמן קראו. אחד במיוחד. כל פעם שהיה זמן הם שלפו ספר עם-עובד מהכיס של המדי ב’ והיו מתחילים לקרוא.

אז די מקנאה ומשעמום, באחת החופשות התחלתי לקחת ספרים מהספריה של ההורים שלי ולנסות לקרוא. ואז פתאום התחילה לי מוטיבציה, כי תמיד הציק לי שאני לא קורא ספרים. רציתי להיות אדם תרבותי באיזושהי מידה (כי במוסיקה הבנתי, והלכתי להמון הופעות כל הזמן, ובספרות הייתי בור מוחלט). ואחרי כמה ספרים מסוג רבי המכר (חכמת הבייגלה, שירת הסירנה, צופן דה וינצ’י), הלכתי באחת החופשות למדיטק בחולון ולקחתי את 100 שנים של בדידות. סבלתי והיה לי קשה, אבל התמלאתי מוטיבציה לסיים את הספר, במיוחד לצד השותפים שלי לתפקיד. כל פעם שהם שלפו ספר, גם אני שלפתי וקראתי.

בסוף סיימתי, ומיד כשסיימתי – רציתי עוד. ובעצם מאותו רגע, לא הפסקתי לקרוא, כי בכל פעם שסיימתי ספר הרגשתי צורך מיד להתחיל עוד אחד – והמניע העיקרי היה להכיר קלאסיקות (שם הרגשתי בור במיוחד).

כשסיימתי את הצבא ואת הפסיכומטרי, כבר קראתי מספיק ספרים כדי לחשוב שאני יכול לעבוד בחנות ספרים (אמנם צומת ספרים, ובכל זאת – חנות ספרים). אז עבדתי שנה בחנות ספרים, ואז – במקום ללכת ללמוד הנדסה כמו שתמיד כולם כולל עצמי ייעדו לי, הלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטה, והקריאה רק גדלה וגדלה.

זהו פחות או יותר. לכן הקריאה עד היום לא הולכת לי בקלות כמו מישהו שבלע ספרים מגיל 6. אבל זה ככה היה אצלי גם עם נגינה. התחלתי לנגן בגיל מאוחר יחסית ובאופן לא מספיק מסודר, ולכן היכולות שלי מוגבלות, וזה לא הלך לי בקלות – אבל עם המוטיבציה המתאימה הצלחתי להגיע לרמה סבירה כלשהי.

3 תגובות

  1. ענבל אשל כהנסקי 13 בדצמבר 2014 ב- 0:04 - Reply

    ירין יקירי, אז אתה בעצם אוטו-דידקט ספרותי.. כבוד!! ואתה כותב גם בצורה מאד מרשימה. 🙂 🙂

  2. שינר 13 בדצמבר 2014 ב- 1:22 - Reply

    בהחלט מתחבר לתחושה הנפלאה של סיום ספר. התחושה היא של סיום מסע מרתק. התחושה דומה לזו שיש לי לאחר סיום ריצת מרתון או איש ברזל. אבל בניגוד אליך, תחושת התחלת ספר גם היא נפלאה לי, ואפילו חזקה יותר. הצפייה לכניסה לעולם של דמויות וחוויות חדשות מרנינה תמיד את ליבי.

  3. […] זינגר, ו- "#ברלין 45" של פיליפ פולמן; הגיג שכתבתי על הרגע בו מסיימים ספר; הרשימה הקצרה של פרס ספיר; דרור משעני ואילנה המרמן […]

השאירו תגובה