ההאשטאג ושברו

“מה היה קורה אם הייתה מדיה חברתית במהלך מלחמת העולם השנייה?” – השאלה הזו הניעה את פיליפ גיבסון לכתוב ספר קצר שמספר את 20 הימים האחרונים לקיומו של הרייך השלישי באמצעות ציוצי טוויטר של הדמויות המרכזיות בתקופה. הרעיון מעניין, מעלה שאלות לגבי מהי ספרות ואיך אפשר לספר סיפור, ומאפשר להעביר בצורה קלה, נגישה ונוחה מידע שלרוב מופיע בספרים עבי-כרס ולא מזמינים. אבל הביצוע, לדעתי, כושל במיוחד.

פיליפ גיבסון נשאר עם הרעיון המגניב שלו ושכח להקפיד על הביצוע; הוא ערבב בין יומן אישי לציוצי טוויטר. טוויטר, כידוע, היא רשת חברתית פומבית, ולכן לא הגיוני שגנרלים בצבאות הנלחמים יצייצו את לבטיהם הסודיים לגבי התקדמות הכוחות, נסיגה או בגידה במדינתם. אלפרד יודל, לדוגמה, גנרל בורמאכט (שאחרי המלחמה נשפט בנירנברג והוצא להורג), מצייץ ב-22 באפריל (1945): “הרגשתי שמוטב לא לספר לפיהרר ששטיינה גם ביקש רשות לסגת. חדשות שכאלה רק ירתיחו אותו אף יותר”. זה בפירוש יומן, ולא טוויטר או רשת חברתית אחרת (אלא אם כן אתם מתחכמים ואומרים שהוא הגדיר את הפרטיות ככה שרק כמה חברים שלו יראו את זה).

berlin45

בעיה נוספת היא העובדה שכמעט כולם נשמעים אותו דבר בציוצים שלהם. הם הופכים לפלקטים שמדווחים את המידע הידוע מספרי ההיסטוריה. אם ידוע שגבלס כתב משהו ביומנו, הוא יופיע כציוץ אינפורמטיבי. כלומר, בעוד שיש כאן נסיון להנגיש את ההיסטוריה ל”דור הטוויטר”, בעצם אנחנו מקבלים כרוניקה יבשה שמתאימה יותר לפורמט ההיסטורי של “ספרי השנים” (אנלים). גיבסון בא לקרב ויצא מרחיק.

ובכל זאת אני רוצה לברך את הפעילות של הוצאת טרה (TERABOOKS) שתרגמה את הספר, על כך שהיא מנסה לדחוף לתרגום של ספרות דיגיטלית קצרה לעברית – ומגדילה את מגוון האפשרויות שעומדות בפני הקורא הדיגיטלי העברי נכון לזמן זה (את הספר קראתי בקינדל שלי דרך “מנדלי מוכר ספרים ברשת” והכל עבד חלק ונוח).

________

#ברלין 45, פיליפ גיבסון. מאנגלית: יעל לקסמן-בהט. הוצאת טרה. 18 ש”ח.

(הספר ניתן לרכישה במנדלי מוכר ספרים ובבוקסילה)