פוסט אורח: חגית בת אליעזר על הצגת היחיד “ריאקציה” שכתב ארז מירנץ

רי-אקציה

בתל אביב, בחצר נידחת, בבניין מוזנח, מתרחש נס התיאטרון הטהור.
המחזאי ארז מירנץ מעניק לצופים חוויה עמוקה: העלילה הלא-ליניארית החידתית בתחילתה מתבהרת ומתפענחת במהלך ההצגה, השילוב של המוסיקה, הקולות והתאורה עשוי בטוב טעם ומעל לתפאורה והאפקטים מתנוסס השחקן בה’ הידיעה ומלמד אותנו פרק בתעצומות האדם.

 ריאקציה 1

המשפט המורכב הזה הוא ההתייחסות המידית המתפעלת מהצגת היחיד העשירה בתכנים, קולות, מראות. עכשיו אני רוצה להבין איך הקסם נוצר – לפרוט אותו לרכיבים, לפרקו מנשקו. את המחזה כתב ארז מירנץ. מכירה אותו מחבורת המשוררים, מהתכתבות דוא”ל, facebook. אדם ידידותי, קל-מזג. אבל איזה מחזה מרשים הוא כתב! ועוד בנושא ההתמודדות עם ספק-זיכרונות ספק-דמיונות של השואה- נושא תובעני, כבד ואם זאת משומש וחבוט – מה כבר אפשר לחדש?

ארז בונה עלילה מתפתלת הנעה בין תקופות זמן שונות, במדינות רבות על פני היבשות: ישראל, גרמניה,צרפת, אמריקה. הדמות הראשית – קובי כהן, עורך דין ישראלי לוקח על עצמו משימה הנראית לו שגרתית, אך היא טורפת את מגדל הקלפים של חיי ההדחקה שלו.

ריאקציה 2

המחזה נפתח בתהליך היפנוזה. קובי כהן שרוע על הכורסה ומקשיב בעיניים עצומות לקולה הסמכותי של ברטה, בעל מבטא גרמני מובהק. הסצנה הזאת מתרחשת בגרמניה של הווה ההצגה – גרמניה של ימינו, אז קובי מגיע לכיבוש הנאצי במדינות אירופה. קובי מזהה את שמו של מרטין הורנבי החרוט על המזוודה הישנה שעומדת לרשותו וממחישה את אמינותו של המסע בזמן. קובי-מרטין מחולץ מאירופה המסוכנת לאמריקה הבטוחה יותר, אך מתעלמת מהידיעות על רצח יהודים בעולם הישן והדבר מטריף ומרומם את גיבורנו המצפוני, אשר מועסק בעיתונאי, מקצוע שמאפשר לפתח את הנושא הארס-פואטי של קשיי הכתיבה, אמת הדיווח, מידת ההשפעה על דעת הקהל. ברוב הסצנות הגיבור לא ממש יודע באיזו מדינה הוא נמצא, באיזה זמן, מיהו בעצם. אם הגיבור לא יודע – קל וחומר – הצופים האבודים בתוך הניחושים, אך חוסר הביטחון של הגיבור יוצר הזדהות אצל הצופה ומקל על המבוכה.

המחזה נסגר מעגלית אל תהליך ההיפנוזה, אך עתה הרבה פרטי העלילה ברורים ואלה שטרם התבהרו מעקצצים את הדמיון ומשאירים טעם ועניין בצפייה חוזרת במחזה.

 ריאקציה 3

יואב איתמר ואלעד שרעבי אחראים להעמדה הבימתית של המחזה, סנדרה גוטמן עיצבה תפאורה יעילה ודינאמית, יסמין אבן הלחינה את המוסיקה המקורית למחזה.

השחקן היחיד – גד נבו מחזיק את כל המחזה על כתפיו, על גופו, בזיכרונו המופלא, במבטאים השונים של דמויות המשנה אותן משחק. גד נבו מפגין יכולות גופניות גבוהות, כשהוא מבצע תנועות מגוונות על הבמה. הוא משכנע במשברי הזהות שלו, בתמיהה לנוכח מקום חדש אליו נקלע, זעקות השבר על מות יהודי אירופה ועל מותו של חברו – לוי שנותר באירופה עד לסופו המר.

 ריאקציה 4

והיה לי התענוג האישי להיות בהצגת היחיד המופתית הזאת עם בני מתן, אשר אך בימים אלה התחיל את לימודי התיאטרון שלו בבית צבי ברמת גן. נהניתי להציץ עליו מהצד כשהוא מרותק להצגה ולשמוע את התלהבותו מהביצועים של גד נבו. כמה טוב שאפשר לבלות בחברתם של ילדים בוגרים. חבל שצריך לחכות לזה כמחצית החיים ולהתפרק כמעט כמו חומר רדיואקטיבי.

שמו של המחזה “רי-אקציה” שפירושו “תגובה” ומעבר לזה תגובת נגד ל”אקציה” – הידועה לשמצה מתקופת השואה. הצגת הבכורה של המחזה הייתה במסגרת סדרת “מרכז הבמה” בפסטיבל ישראל ביוני 2014. המחזה ממשיך לעלות לרחבי הארץ.

אל תחמיצו!

חגית בתאליעזר, 30.11.2014

***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

 

5 תגובות

  1. ארלט 30 בנובמבר 2014 ב- 16:19 - Reply

    תודה לך חגית הבלתי נלאית. הרחבת את תחום סקירותיך גם לתיאטרון ואנחנו מתעשרים בהמלצה על הצגה מעניינת ומשוחקת היטב. ראיתי הצגה נוספת מאותה חבורה – “כהנא צדק” שכתב יואב איתמר. גם היא מעניינת והמשחק בה מצויין.

  2. דפנה 1 בדצמבר 2014 ב- 16:16 - Reply

    תודה על הביקורת, בזכותך היינו אתמול בהצגה ומאד התרשמנו.

  3. מספר 666 3 בדצמבר 2014 ב- 9:45 - Reply

    נשמע מרשים מאוד.

  4. אורן 4 בדצמבר 2014 ב- 17:12 - Reply

    תודה לך חגית על הביקורת המעניינת.
    כתבת שכאשר קובי-מרטין שהה באמריקה, ההתעלמות האמריקאית מהידיעות על רצח יהודים באירופה הטריפה אותו.
    רציתי להוסיף שהמועקה על מצפונו וחוסר האונים שלו הביאו אותו גם לנסות ללא הצלחה להרוס את המסיבה האמריקאית, שבעצם ראה בה סמל ל”בועה” האמריקאית.

  5. חנה טואג 9 בדצמבר 2014 ב- 10:09 - Reply

    נקרא מרתק המסע בזמן הזה, אכן תובע וירטואוזיות בימתית. יפה כתבת, חגית ,ומעורר סקרנות

השאירו תגובה