שפה זרה: שחר אבן-דר מאנדל על הספר “ניקסונלנד” מאת ריק פרלסטיין


הרשימה להלן נכתבה ע”י שחר אבן-דר-מאנדל ופורסמה במדור “שפה זרה” ב-7 לילות של ידיעות אחרונות ב-24.12.2010


Nixonland by Rick Perlstein

בימים הרחוקים בהם עוד מקובל היה להתגאות בחילוקי דעות אידיאולוגיים כמרכיב חיוני בתפקודה של המערכת הפוליטית, ולא לראות בהם מקור לבעיות במשילות, נהוג היה להתנשא בישראל על הפוליטיקה האמריקאית שכולה מאבקים אישיים בין העומדים בראש שתי מפלגות סופר מרקט שההבדלים הרעיוניים ביניהם זניחים.

כל מי שיחשוב על התיאור הפשטני הזה היום, כשמפלגת העבודה היא שותפה בכירה בקואליציית הימין, ומפלגת המרכז עומדת בראש הקואליציה, יתקשה להיזכר אם אי פעם היה לה ביסוס במציאות, קושי שרק מתעצם אל מול האפשרות שבעוד שנתיים תתמודד שרה פיילין מול ברק אובמה.

ב”ניקסונלנד” חוזר ריק פרלסטיין לתקופה שבה שורטטה המפה הפוליטית הנוכחית של ארצות הברית, ונקבעו הקווים האידיאולוגיים, החברתיים, והנפשיים, שמפרידים עד היום בין מדינות “אדומות” לבין מדינות “כחולות”. את השינוי העמוק שעבר על הפוליטיקה האמריקאית במחצית שנות הששים תולה פרלסטיין בפועלו ובמידה רבה באישיותו של ריצ’רד ניקסון. ארצות הברית של חמישים השנים האחרונות, טוען פרלסטיין כבר בכותרת, היא ארצו של ניקסון.

81vbiPbI91L

ניקסון של הספר הוא דמות מאגית כמעט, בעל “אישיות מעונה ומבריקה” שגם ההפסדים הצורבים והמביכים שספג בתחילת שנות הששים לא עצרו את המרוץ המחושב והבלתי מתפשר שלו. ניקסון הוא האיש שהצליח לרתום את רגשי הנחיתות שלו מול האצולה האמריקאית שפגש, ראשית בדמות חבריו לאוניברסיטה ומאוחר יותר בדמות משפחת קנדי, ולהפוך אותם לכוח פוליטי בקרב על זהותה ועל נפשה של אמריקה. אלה אותם רגשי נחיתות שיכולים, בעוד פחות משנתיים, להביא לשרה פיילין את הנצחון על הליברלים היהירים שתמיד ניצבו בצד השני, מאיימים לחטוף את ארצות הברית מידיהם של בעליה האמיתיים.

“ניקסונלנד” הוא לא ביוגרפיה של ניקסון, הוא תיעוד מפורט ומעט קופצני של התקופה שניקסון ניצב במרכזה, הוא משתדל, ובמידה רבה מצליח, לגעת בכל הנקודות המרכזיות של אחת התקופות הסוערות והאינטנסיביות בהיסטוריה האמריקאית, גם אם לעתים ניכר שהוא נחוש מעט יותר מידי לשעבד כל אירוע שולי לסיפור המרכזי שלו, מתעקש למצוא את ניקסון מציץ מאחוריו.

עבוד הקורא הישראלי יש במחצית הראשונה של הספר, ובתיאור הגל הגזעני-שמרני שהוביל את ניקסון לבית הלבן בבחירות 68′ הזדמנות להתבונן מהצד בחברה שקוראת “לתת לצבא לנצח בוייטנאם”, ששלטי חוצות בה מכריזים ש”גולדווטר צדק” (המועמד הרפובליקני הגזעני לנשיאות בבחירות 64′), ושאחד המאבקים המרכזיים שלה הוא ההתנגדות של לבנים למכירה והשכרה של בתים לשחורים. “ניקסונלנד”, מעבר לערכו ההיסטורי והעיתונאי, מתגלה גם כטקסט רלוונטי להכאיב למי שמעוניין להבין את הפוליטיקה הישראלית של היום.

תוספת מאוחרת (נובמבר 2014): הטור הזה נכתב מעט אחרי בחירות אמצע הכהונה הראשונה של אובמה, בחירות בהן הדמוקרטים הפסידו את השליטה בבית הנבחרים, וחשוב מכך (או לפחות כך זה נראה אז כפי שאפשר להבין מהטור), נדמה היה שמסיבת התה הצליחה לחטוף את המפלגה הרפובליקנית ולהשתלט עליה. גם בבחירות אמצע הכהונה השנייה שלו נחל אובמה הפסד צורב, והפעם גם הסנאט אבד לדמוקרטים, אבל מסיבת התה נטמעה בתוך המפלגה והרפובליקנית והיא כבר לא נתפשת כמבשרת האפוקליפסה. גם הרעיון ששרה פיילין תהיה מועמדת המפלגה הרפובליקנית לנשיאות נשמע מופרך למדי היום. מאז, ראוי להודות, ירדה גם רמת העניין שאני מגלה בפוליטיקה האמריקאית, לעת עתה לפחות.

כאן אפשר לקרוא דברים נוספים שכתבתי אחרי הבחירות האלה בעקבות טענות לפיהן לייקים בפייסבוק הצליחו לחזות את תוצאותיהן יותר טוב מהסקרים המקצועיים.

הטור הזה מסמל גם את כניסתי למעגל הכותבים הקבועים של “שפה זרה”, והחל ממנו פרסמתי טור אחת לחודש בממוצע.

______________

Nixonland: The Rise of a President and the Fracturing of America / Rick Perlstein | Scribner, 2009

***

שחר אבן-דר-מאנדל הוא כותבו של הבלוג המעט אקלקטיתודעה כוזבת“. מעת לעת הוא מפרסם גם טורי ביקורת במדור “שפה זרה” ב-7 לילות של ידיעות אחרונותלמען הדורות הבאים ולרגל מותו של הפרינט החלטנו לאסוף את הטורים האלה בבלוג

לקריאה בבלוג “תודעה כוזבת” לחצו כאן

 

 

השאירו תגובה