ביקורת ספרים: “בת המקום” מאת לאה איני

כתיבה חסרת גבולות

כשסיימתי לקרוא את הרומן הקצר של לאה איני “בת המקום” נתקלתי במקרה בפוסט הזה בבלוג של מירי שחם, שניסח בדיוק את כל מה שהרגשתי וחשבתי. אנסה בכל זאת להעביר פה מחשבה משלי, על אף התחושה שמירי גנבה לי את כל המילים.

ניגשתי לקרוא את “בת המקום” כשמתוך 17 הספרים שלאה איני כתבה עד היום, קראתי רק את ספרה האחרון – סוסית (כאן אפשר לקרוא את מה שכתבתי על הספר בזמנו). כשאיני הוציאה את סוסית היא איכזבה לא מעט קוראים, כיוון שהוא שונה בתכלית השינוי (כך אומרים) מהספר הנקרא והמצליח ביותר שלה – “ורד הלבנון”; כלומר, קוראים שציפו לקבל עוד קצת כתיבה אוטוביוגרפית שוברת לב כפי שהציגה איני ב”ורד הלבנון” (כך אומרים 2), לא היו מסוגלים לעכל את העלילה הפנטסטית והמשעשעת של אישה בעלת מראה סוסי המתאהבת בקנטאור.

לי אפוא קרה דבר דומה במעבר מ”סוסית” ל”בת המקום”. רציתי עוד עלילה משוגעת ומשעשעת, וקיבלתי עלילה אמריקאית, קצת פחות משוגעת וקצת פחות משעשעת. נראה שזה אפקט שאיני מעוניינת ליצור אצל הקוראים שלה; אף פעם אי אפשר לקבל ממנה עוד מאותו דבר. אולי בגלל זה, למרות קורפוס כתבים כל כך עשיר, אין כמעט דבר כזה “קוראים אדוקים של לאה איני”. אין מכנה משותף בכתיבה שלה שיכול לקבץ קבוצה כזאת, מלבד העובדה שעל הספרים חתומה אותה אישה.

bat_hamakom_sofi(2)

“בת המקום” מתרחש בפרבר אמריקאי בפלורידה, והגיבורה שלו היא נערה רפת שכל ושמנה במיוחד בשם סמוקי (שמה המקורי הוא ג’ניפר). סמוקי היא בת חסותה של אישה יהודיה זקנה בשם גברת סולומון, שאימצה אותה מתוך משפחה גרעינית לא-מתפקדת. העלילה נפתחת במותה של גברת סולומון, ובפרשת הדרכים שעומדים בפניה סמוקי, בניה האובדים של גברת סולומון, אחותה של סמוקי – שרלוט, ושני ילדיה של שרלוט.

הדבר הראשון הבולט ביותר ברומן הזה היא העובדה שהוא מתרחש באמריקה. מדוע שסופרת ישראלית תכתוב בעברית על דמויות שאין לה שום קשר תרבותי אמיתי איתן, שהיא לא מכירה את שפתן על בוריה, ושלא תוכל לתאר אותן באופן נאמן למציאות? התשובה הברורה מאליה היא – כי זאת לאה איני והיא עושה מה שמתחשק לה.

ובכן, הבחירה הזו של איני יוצרת דיסונס קוגניטיבי אצל הקורא; הוא קורא כביכול ספר מתורגם שנכתב במקור בעברית. כשבעמוד 112 אחת הדמויות שואלת “ג’וש?! […] מה? הדפוק הזה מהמרכול?!”, אני מיד מוצא את עצמי תוהה מהו המקור באנגלית של המילה “מרכול”, ולמה בחרו לתרגם אותה דווקא למרכול, ולא למשל למכולת, או לסוּפר? לדעתי זה תרגום לא טוב, כי מי שמדבר בסימני קריאה ושאלה ומשתמש במילה דפוק, לא יגיד מרכול, אלא ישתמש במכולת או סוּפר. ורק אז אני נזכר שכלל לא מדובר בתרגום, אלא בשפת מקור שמתחזה לשפת תרגום. אז למי אני יכול לבוא בטענות? לאף אחד. איני החליטה שזה יהיה מרכול ועלי לקבל זאת (או להפסיק לקרוא), כי זה הסיפור שלה והיא לא תסכים להתיישר לפי כללי השפה שאני דורש ממנה.

הבחירה הזאת של איני במיקום עלילה שיוצר התנגדות מסוימת אצל הקורא, גרמה לי לחשוב על היושר שלי כקורא. היה ברור לי שאם הייתי קורא את פתיחת הרומן בלי לדעת שמדובר בלאה איני (או בכל סופר אחר שאני מעריך לצורך העניין), הייתי מתייחס בביקורתיות גדולה יותר. למעשה, אם הייתי חושב שאני קורא ספר ביכורים של איזה בחור תל אביבי צעיר, סביר שהייתי אומר לעצמי שמדובר בחקיין שמנסה ליצור עלילה כמו-אמריקאית שהושפעה מכל הסרטים והסדרות שהוא ראה. הוא גם בוחר (כך הייתי חושב) בגיבורה רפת שכל כדי לנסות לרגש בסגנון “המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה”.

אבל כאן נכנס לפעולה הקרדיט שמקבל סופר מוערך וותיק. כן, יש פריבלגיה, וטקסט לא מנותק ממי שכתב אותו (בדיוק כפי שהידיעה שמדובר בלאה איני מישראל, היא זו שהפריעה לי לקבל את העלילה המתרחשת באמריקה). המשכתי לקרוא כי היה בי בטחון שאיני תיצור ארוחה טעימה מסל המצרכים שלא היה לרוחי.

ואכן לא התדבדתי. אמנם, כפי שנאמר לעיל, “בת המקום” הוא רומן פחות משוגע ופנטזיונרי מקודמו, אבל יש לו את היופי שלו, וכשהגעתי לסופו כבר הייתי שבוי לגמרי בחייהם של סמוקי וסביבתה המשונה. גם עכשיו, כמה ימים אחרי סיום הקריאה, עדיין חקוק בתוכי אותו פרבר אמריקאי מוקף ביצות שבו סמוקי מייצרת כלבי-ים ממתכות ישנות, ומנסה להתמודד בדרכה המיוחדת עם השינויים שהמציאות מנסה לכפות עליה.

לאה-איני-צילום-אתי-פרידלאה איני. צילום: אתי פריד

הנובלה השניה שמצורפת לספר – “ספרא” – כבר הרבה יותר ארצית ומקומית; היא מספרת על חייה של לאה איני כשהייתה נערה בת 14 והחליטה לעזוב את בית הספר בבת-ים עיר מגוריה ולהתחיל ללמוד בבית ספר פרטי בצפון ת”א בשם “ספרא”.

אבל לפני שאתייחס לנובלה, אני רוצה להתייחס לעצם כריכתה יחד עם “בת המקום”. בגב הספר מסביר העורך יגאל שוורץ את הקשר כיביכול בין שתי היצירות (אפשר לקרוא זאת כאן). כך הוא כותב:

“… בין סמוקי ללאה מפריד אוקיאנוס ,והן כמו שייכות לעולמות שונים לחלוטין. גם היצירות שונות מאוד. הרומן בת המקום הוא יצירה קאמרית מושלמת עשויה מקשה אחת, אחידה ומזוככת, שכאילו נכתבה על–ידי סופרת אמריקנית שחורה.  ואילו הנובלה ספרא ממזגת מינֵי סוגות סיפור בלשי, סיפור התבגרות, וידוי ועודוהיא פסיפס שברירי בעל סדר משלו, רגיש לכל קול ובת קול, ונושם מקומיות ישראלית של אז ועכשיו.  

אבל ,וכמו בדרך נס, היצירות מדברות זו עם זו באורח אינטימי .הן חושפות רבדים וצדדים נסתרים זו אצל זו ועוסקות בסוגיות מהותיות לעולמה של הסופרת: שייכות, חריגות, אהבה , מיניות, משפחה גרעינית ומשפחות חלופיות, חירות, שעבוד ואחריות מוסרית, וגם התשוקה העצומה ליצורהדחף האמנותי, שהוא כאן ציר העולם. בת המקום הוא ספר הפרוזה העשירי במניין לסופרת המקורית והמגוונת ביותר הכותבת כאן. זו פסגה חדשה, מפלחת–לב ומרהיבה ביופייה, בממלכה הספרותית של לאה איני.

אני רוצה להציע אפשרות אחרת ולא מבוססת לכריכת שתי היצירות יחד; כשלאה איני הגישה ליגאל שוורץ את “בת המקום”, הוא הבין שקשה מאוד להוציא לאור רומן שאורכו 170 עמודים. הקורא הישראלי לא רוצה לשלם 70 ש”ח על 170 עמודים, ולכן בכל ההוצאות משתדלים לרווח שורות ולהגדיל פונטים כדי להגיע למספר עמודים “מכובד” שישאו חן בעיני הקורא הישראלי (במקרה הזה מדובר למעשה בצרכן הישראלי). לכן, אני משווה בדמיוני ששוורץ ביקש מאיני להוסיף עוד סיפור או נובלה כי “בת המקום” הוא קצר מידי. וכך כתבה איני את הממואר הזה – ספרא – שבפתיחתו מופיעה ההקדשה “ליגאל”. אולי מדובר בהוקרה על התמיכה שהוא מביע במשך שנים ביצירותיה השונות, או אולי, כפי שהיה נדמה לי לרגע, מדובר בפנייה פשוטה וישירה, שממענת “ליגאל” את שביקש (כפי שמציינים את שם הנמען על גבי מכתב).

כך או כך, זו אינה הפעם הראשונה שאני נתקל בכריכת שתי יצירות יחד – כריכה שנראית לי מאולצת. כתבתי על כך ביחס לספר “על החתרנות” של עמיחי שלו. כאן, כמו גם במקרה של שלו, מדובר בשתי יצירות ראויות וטובות, אך אין ביניהן קשר ספרותי מוצדק מלבד צורך טכני לעבות את הספר. ובשני המקרים, מופיעה בגב הספר כתיבה פומפוזית ומוגזמת (במקרה של עמיחי שלו הכותב הוא דן מירון) שמבקשת להסביר את הקשר בין שתי היצירות, תוך שהיא חוטאת לכתיבה הפשוטה, הישירה וחסרת החנופה של הכותבים עצמם. לדעתי, אפשר למצוא קשר בין כל שתי יצירות אקראיות שמונחות בצמוד, על אחת כמה וכמה כשמדובר ביצירות של אותו כותב.

וכעת אחזור לנובלה עצמה – ספרא. כאן הכתיבה של איני הרבה יותר לירית ונוגה, ומזגזגת בין תיאור האירועים השונים המתרגשים על הגיבורה ובין עיסוק במחשבות פנימיות ושימוש עדין בטכניקה של זרם תודעה. לאה, הגיבורה הראשית, חיה בבית לא-מתפקד, ובמובן מסוים אין לה בית והיא מחפשת אחריו במקום אחר. אביה הוא ניצול שואה שעוסק בהובלות ובמכירת מספוא לסוסים, ואמה היא תופרת שעובדת שעות רבות במפעל. לאה צריכה לדאוג לעצמה, והיא אכן עושה זאת – בין השאר ע”י כך שהיא מוציאה את עצמה ממעגל הבורות שמאפיין את משפחתה. היא עוברת לבית ספר פרטי בצפון ת”א, משקיעה בלימודים ומתאהבת בספרות העולם. אין כאן מסע לינארי מנקודת שפל לשיא של הצלחה (וגם לא להיפך), אלא בעיקר תיאור של תקופה בחייה של אותה נערה, שצריכה להתמודד בין הייאוש שמסמלת משפחתה, לתקווה החמקמקה שטמונה שם בחוץ, בתל אביב, בעולם. זה סיפור קטן ויפה, שבהיותו אוטוביוגרפי יכול להוות מעין הרחבה או תוספת ל”ורד הלבנון” (כך אומרים 3).

669271

בסיכומו של דבר נהנתי משתי היצירות שמובאות בקובץ, גם אם חשבתי שאין סיבה מיוחדת לכרוך אותן יחדיו. לאה איני היא יוצרת מיוחדת שכותבת באופנים שמקשים על הקוראים ועל המבקרים לחרוץ דעה לגביה; אבל, לפחות לפי הנסיון המועט שלי, הניסויים הספרותיים שלה אף פעם לא באים על חשבון הסיפור עצמו. כלומר, לא מדובר ביוצרת פוסט מודרנית שמנסה להקשות על הקורא במכוון כדי להוכיח לו נקודה כלשהי, אלא באמנית של סיפורים, שנותנת דרור לדמיון שלה ולא נכנעת לגבולות של שפה ומקום.

כדאי לקרוא את “בת המקום”, אך כדאי גם לדעת שלאחר קריאתו לא תוכלו להגיד שאתם מכירים את סגנון הכתיבה של לאה איני. ספק אם איני בעצמה מכירה אותו.

______________

בת המקום, לאה איני. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 288 עמ’, 69 ש”ח.

One Comment

  1. בת המקום – לאה איני 22 באוגוסט 2016 ב- 19:09 - Reply

    […] ביקורת בבלוג הספרותי, קורא בספרים, מאת ירין כץ. […]

השאירו תגובה