השאלון עם אורית ווֹלפַיילר

1) מהו הספר האהוב עלייך?

הספר האהוב עליי לאחרונה, כלומר כבר שנתיים מרגע שסיימתי אותו, הוא “אדון החצר” של טריסטן אגולף. הספר מתאר בריאליזם חד ואכזרי ביותר את החיים האפרוריים בעיירה אמריקנית בשם בייקר. קשה לכאורה לחשוב שמשהו מהותי ודרמטי עשוי לקרות במקום שכזה, עד שמתוודעים לגיבור, ג’ון, שכל חטאו הוא בהיותו גאון ושונה מכל השאר.

ככל שהוא גדל והאיטראקציה שלו עם הסביבה גדלה, כך מתוודא הקורא יותר ויותר למציאות האפלה והאכזרית שבמקומות רדומים כאלה, כמו העיירה בייקר.

המחבר לא חס לרגע על הקורא וכאילו משאיר אותו בכח שאינו מוסבר להמשיך ולצפות איך נחשפות כל הרקמות המסורטנות והרקובות, אותן הוא חושף עם איזמל המנתחים החד מאוד שלו. כיצד החברה הבהמית, השטחית, זו שמסתירה את הסטיות הביזאריות והאיומות שלה מאחורי דלתות כפולות, כיצד אותה חברה רודפת את הגיבור נפשית ופיזית עד להתרסקות הטראגית שלו.

התיאורים הריאליסטיים של קיבות תרנגולי הודו שחוטים, אותם אמור הגיבור לנקות ולפנות במסגרת עבודתו במפעל, שדוחים ומרחיקים את הקורא אך בו בזמן גורמים לו לרצות ולראות עוד, חושפים למעשה גם את הסטיות שלנו: המשיכה המזוכיסטית לזוועה והקלות הבלתי נסבלת שבהסתגלות אליה.

2) איזה ספר ילדים את הכי אוהבת?

ספר הילדים האהוב עליי הוא דייויד קופרפילד של צ’ארלס דיקנס. כבר בתור ילדה הספר, עם האווירה החורפית והאפרורית שלו, הרחיק אותי מכאן והכיר לי לעומק את המקום שבו מתלבשים, מתנהגים וסובלים אחרת. הספר נוגע בחרדות הקיומיות ביותר של ילד: מוות של הורה, הורה חורג שנכנס לחיים, ויתור האם על הילד לטובת בן הזוג החדש, וחיים קשים ומלאי פחד בבית אחר, גם אם הוא של בן משפחה. החרדות הללו מוצגות באופן ריאליסטי לגמרי ולא מתיפייף או מתיילד, כמו שנהוג לתווך אירועים כאלה לילדים. היפה והמרגש בספר לטעמי הוא החיבור המוחלט והטוטאלי, של ילד, עם העלילה והגיבורים, למרות הזרות התרבותית והעצב הגדול.

אני זוכרת איך מאוד נמשכתי לאווירה החורפית בספר, של הגשם והשלג שיורדים כל הזמן בחוץ ודמיינתי כמה נעים לסתכל על כל זה מהחלון, מבעד לוילונות הקטיפה בצבע בורדו, כאשר נמצאים בבתים הויקטוריינים ההם, עם האח הבוערת ועם רהיטי העץ הכבדים. התחושה הזו גרמה לי להרגיש מוגנת אל מול המציאות הקשה של הסיפור.

וכן, גם הסוף הטוב שלפיו הפך דייויד לעורך דין מצליח (משלח יד שכנראה גורם נחת לא רק לאמהות ישראליות ממוצא פולני), וגם העובדה שהוא נשא לאישה את בחירת ליבו היפה והעדינה. סוף כזה ילדים חייבים כדי להירגע קצת ולרצות לעבור לספר הבא. של דיקנס.

633559

3) מהו הספר האחרון שקראת?

הספר האחרון שקראתי הוא “החיים כמשל” של פנחס שדה. קראתי אותו בתור נערה והרגשתי צורך חזק לשוב אליו בחודשים האחרונים. מין קול פנימי שקרא לי לחזור אליו, כמו שחוזרים הביתה.

בתקופת הנערות הספר היה עבורי מעין תגלית מסעירה, מורה נבוכים שנתן לי להרגיש שיש עוד מישהו בעולם שחושב מחשבות אפילות כאלה, על התבדלות, שתיקה ומוות, בדיוק כמוני. שיש עוד מישהו שמרגיש שחיי חומר, ללא רוח אינם חיים ראויים ושעדיף בלעדיהם.

בתקופת “היציאה לחיים האמיתיים”, כאשר האשליה שהעולם פרוש לרגלינו ורק מחכה שנותיר בו חותם, הספר זכה במקום מכובד על המדף וגם במבטים של חיבה מעורבת במין בוז סלחני. האנרגיות כולן היו מכוונות לחיים, לתנועה, למעשה ולאהבה . סגפנות, פוריטניות, חיי רוח בלבד ומוות הפכו למילים יפות שרוצים לראות אותן כתובות רק על דף ולא להרגיש אותן כמשהו של החיים. כמו תמונת אבסטרקט שמאוד נהנים ממנה במוזיאון, אבל לא רוצים ולא יכולים לדמיין אותה תלויה בתוך הבית.

ודווקא בתקופה הזו שלי, כמו שעכשיו, כשהחיים הם די מוכרים ומפוכחים, כאלה שלימדו את האדם מה מקומו, דווקא עכשיו הספר הזה חוזר אליי. כמו אבא שמחכה בשקט ובסבלנות על הספסל בלונה פארק עד שהילד יסיים לעלות על כל המתקנים המפחידים וכשנגמר מושיט לו יד ולוקח אותו עייף הביתה.

4) איזה ספר גרם לך לתהות על מה המהומה?

ספר שכזה הוא בעיניי “הנסיך הקטן“. מילדות הייתי ערה למקום הנכבד והבלתי מעורער שיש לו בספרות הילדים בכל העולם, אבל מעולם הצלחתי להכניס אותו לליבי, למרות שבתור ילדה באמת שניסיתי. תמיד נראה לי שהסיפור הוא כזה שכאילו נכתב ילדותי לילדים אך מתוך כוונה נסתרת להתכתב בעצם עם עולם המבוגרים ולכן אין בו טוטאליות לאף אחד משני קהלי היעד הללו.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

ספר שכזה שלא זכה להערכה מספקת בארץ הוא “ספר המילים” שסופה ל ג’ני ארפנבק. זהו סיפור על ילדה ללא גיל שחיה במדינה דרום אמריקאית ללא שם. הכל מסביבה לכאורה נורמאלי ואמור להיות מוכר לה, מה שבעצם אף פעם לא. המילים עבורה הן רק בבחינת רמזים לדברים נסתרים ואפלים, לרגשות מודחקים ולשקרים מוסכמים של הסביבה. עד שהעלילה מגיעה אל סופה המילים התמימות מאבדות את משמעותן. הילדה מגלה שלמילים יש בעצם משמעות מאיימת וכוחנית ושלמעשה הן יוצרות שפה כזו שבה אי אפשר לקרוא לילד בשמו. הדברים הכי אכזריים  יכולים להתבטא גם במילים השלוות והעדינות ביותר.

הספר כתוב באופן לחלוטין לא רציף ומדלג בין התרחשויות וזמנים. אינו מציית לחוקים הדיכוטומיים של תקינות  שפה וזיקה בין ארועים.

המחברת, באומץ רב, לא מתאמצת לתווך בין הכתוב לקורא ולפעמים דווקא ההפך הוא הנכון.

הקורא חייב לרצות לוותר על השליטה בארועים ולבטוח בכותבת שתוביל אותו למקום הנכון.

בכל המובנים הללו זהו ספר פורץ דרך שיש לחשוף אליו את הקהל הישראלי כדי לשבור את מסורות הכתיבה  והקריאה שחותרות לרוב אל האנכרוניזם המוקפד לשונית, אל הרציף ואל הנוח להבנה שאינו דורש מאמץ. לא מהכותב וגם לא מהקורא.

L_276831

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

הסופר האהוב עליי הוא תומאס ברנהרד. קראתי כמעט את כל הספרים שלו ובכל פעם מחדש בסקרנות ובשקיקה.

תומאס ברנרד הוא יליד אוסטריה, בתקופה הנציונאל סוציאליסטית. בשנות המלחמה, בתור ילד קטן, הוא גר עם סבא שלו שהיה איש רוח בניגוד גמור לסביבה הזעיר בורגנית,הגזענית והמסואבת. מרבית הספרים של ברנהרד משתלחים באופן אכזרי וחסר פשרות בחוליי החברה האוסטרית, בעיקר בתקופת המלחמה אך גם בתקופות מאוחרות יותר.

הוא מרגיש קושי עצום לחיות עם הדואליות הזו של מולדתו שבגדה בו עם הערכיים הנאציים והמזויפים שלה, ויודע למרבה הטראגיות, שאת עובדת היותו אוסטרי הוא לא יכול לשנות. כפועל יוצא מהקונפליקט הבלתי ניתן לפתרון הזה, הוא מתאר בספריו גם את מחלת הריאות הקשה בה הוא לקה, בתור נער, מחלה שכביכול הגדירה במונחים מדעיים את חוסר היכולת שלו להכיל את המקום ממנו הוא בא ואת המקום בו הוא חי.

בשל הביקורת הכבדה והארסית שלו על ארצו, נאסרו חלק מהמחזות שכתב, כמו הלדנפלאץ,  לעלות על בימות אוסטריה.

הוא שם קץ לחייו בהולנד ב 1989.

7) איזה ספר נתן לך השראה?

הספר שנתן לי השראה הוא  הקובץ “המינה ליזה” של אורלי קסטל בלום. בקובץ סיפורים קצרים שמערערים לגמרי על הסדר הקיים, הן של הפרוזה והן של החיים.

המחברת לוקחת לכאורה סיטואציות לא חריגות מהחיים כאשר במהלכן, בהינף משפט, היא הופכת אותן להזויות, אכזריות, פרוורטיות, אבסורדיות, מבלי שהקורא יתפלא על כך.

בכך, במעין ערמומיות חכמה, היא חושפת את הרבדים הללו בחיים של כל אחד מאיתנו ומאפשרת הכרות ואולי אף התיידדות איתם.

הקריאה מענגת ודרוכה כי קשה לדעת איפה בשביל, הלכאורה מרוצף , ממתין לך הבור שלתוכו תיפול.

אורלי קסטל בלום היא עבורי קצת כמו שוק של אוכל במדינה זרה. הידיעה שאני מביאה איתי היא רק שזהו שוק של אוכל. את כל השאר: הריחות, הצבעים והטעמים מגלים רק במקום עצמו, תוך כדי הליכה.

8) ספר עיו מומלץ?

אני ממליצה על הספר “אשמה לגבי העבר” של ברנהרד שלינק, הסופר הגרמני שכתב את נער קריאה.

מדובר על אסופת הרצאות ששלינק העביר באוניברסיטת אוקספורד בנושא האשמה הגרמנית לגבי ארועי העבר וההתמודדות איתה.

נושא זה הוא אחד המרתקים בעיניי ובספר הנ’ל שלינק בוחן אותו מאספקטים שונים: חברתי, משפטי, מדיני ורגשי.

שלינק בהשכלתו הינו עורך דין ומעניין לראות גם את הנסיונות שלו לנתח את הסוגייה בכלים משפטיים, כאשר בסוף הוא לא יכול להמנע מלהוסיף גם רגש.

למרות שספר הוא עיוני במהותו, כל פעם אני נדהמת מחדש מהיכולת שלו לרגש אותי לנוכח האופנים השונים בהם האשמה הזו מנהלת לדורות השני והשלישי את החיים ולנוכח הנסיונות הכמעט נואשים שלהם לכפר על האשמה הזו. הנסיונות הללו אינם מובנים מאליהם בעיניי.

 הורד (1)

***

אורית ווֹלפַיילר,43, בוגרת החוג ליחסים בינלאומיים והחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית. שהתה כשלוש שנים בברלין, ומתגוררת כיום עם משפחתה בתל אביב.  “שווייצריה זה כאן” (הוצאת אחוזת בית) הוא ספרה הראשון.

לעמוד הספר באתר ההוצאה לחצו כאן

על הספר מתוך הקומוניקט:

שווייצריה זה כאן

מאת

אורית ווֹלפַיילר

(188 עמ’, 68 ש”ח)

 

כל הגיבורות שבקובץ הסיפורים “שווייצריה זה כאן” נמצאות על סף התמוטטות רגשית או אובדן שליטה, חיות בחוסר נחת ובתחושת אי-סיפוק, ועולמן מלא בחרדות יומיומיות והרות גורל. למשל, צעירה בשם מירי, שמגיעה לביקור מולדת ומתלבטת איך לספר להוריה שהחליטה להפסיק את לימודיה ולטפל בקשישה גרמנייה שאליה נקשרה. או אֵם חרדתית העסוקה במהלך טיסה במחשבות על בנה הקטן ועל רגע הפרידה הסופי ביניהם, שיתגלם ביום גיוסו לצה”ל. או אישה שחרדה למצבה הבריאותי, ושעותיה הטרופות מתערבלות בקורותיהן של אם ובת בדיוניות מסֶפר שאותו היא קוראת.

אלא שמתחת למעטה אי-הנחת והתסכול של הגיבורות, יש בסיפורים הרבה רגעים של חסד וחמלה, של געגועים לבית ושל אהבת אדם. ערוצי הרגש הנסתרים האלה הם כמו שני זוגות רגליים של אם וילדהּ, הנכרכים זה בזה מתחת לשמיכה, רגע לפני שייפרדו לעד.

ההומור הפרוע והדמיון חסר הגבולות של מחַבֶּרת הסיפורים, אורית ווֹלפַיילֶר, רוקחים עלילות פנטסטיות שבמרכזן , בין היתר, אישה בודדה שמוצאת מקלט בתוך ביצת תרנגולת; ואפילו מלכה בריטית ידועה שמתקשה להסתגל לסייגי המלוכה ולכך שנאסר עליה לגעת בידיים חשופות בכל יצור חי… התוצאה היא קובץ סיפורים מקורי, נועז וחתרני, ספק סוריאליסטי ספק היפר-ריאליסטי, הבורא שפה חדשה ומעמיד במרכזו עולם מופלא וללא ספק – בלתי נשכח.

“שווייצריה זה כאן” הוא ספרה הראשון של אורית ווֹלפַיילֶר, בוגרת החוג ליחסים בינלאומיים והחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית.

אורית ווֹלפַיילר נולדה בכפר סבא, 1971. שהתה כשלוש שנים בברלין, ומתגוררת כיום עם משפחתה בתל אביב.  

 

סמי ברדוגו על “שווייצריה זה כאן”

 

בעת הקריאה, כאשר עולם המילים בספר גורם לי הפתעה גדולה, שכמו ממלכדת אותי לתוכו ולא מרפה, מגרה את החושים שלי, מערערת ומעוררת תנועה בבטני  –  אזי אני יודע שאני מחזיק בידי ספר טוב וראוי. כזה הוא ספרה הראשון של הכותבת הצעירה אורית וולפיילר. לא ניתן שלא להתפעל מן הקול האחר והייחודי שמפציע למן הרגעים הראשונים של הקריאה.

קובץ הסיפורים של וולפיילר כה רענן ושונה, עד כי נדמה שאוויר חדש ננשם לתוך הריאות, אוויר שממלא את הגוף כולו. ולא בכדי יש לציין את האוויר שנושב בסיפורים, ואל תטעו במילה “אוויר” משום שלא מדובר פה באווירה מרווחת ומאווררת של מצבים ודמויות. האוויר בסיפורים מצמית ושואב את הקורא, זורם עד לנימי הנימים ומאיר זרקור על עולם החוויות של הדוברת ועל הדרך המקורית שבו היא תופסת מקום, אדם ורגש. מהו העולם הזה? זוהי אוטונומיה אידיוסינקראטית זרה וגם מוזרה, לצד מוכרת וגם מבחילה. תהיה זו טעות למצוא הגדרה מדויקת לתפיסת החיים הזו, ומה שבעיקר מוזר ומשיב את הנפש בחוויית הקריאה הוא שהקורא יכול בקלות רבה לזהות את עצמו במקרים הטקסטואליים, רק שעד עתה לא נחשף אליהם באופן שבו כותבת אורית וולפיילר.

כתיבה כזו כמו מציבה תמונה בלתי ריאלית של החיים כאן ועכשיו. אך הדבר המעניין והקסום הנוסף הוא שדווקא תמונה בלתי נתפסת זו של הוויה ישראלית (בהחלט ישראלית), עושה היפוך מצבים וממירה את המילים הכתובות לכדי מציאות חזקה ועוצמתית. זו הוויה כמעט נעלמת, כמעט שקופה, שאולי דורשת להיעלם כי היא-עצמה מבינה שדברים לא יכולים להתקיים ככה במציאות האבסורדית, ובו-בעת כל כך אפשרית. 

כל זה מתרחש הרבה בזכותה של השפה. אי אפשר שלא להתייחס אל הלשון של אורית וולפיילר. באופן שיטתי שצרוב בה, הכותבת כל הזמן מפרקת ומרכיבה ניסוחים אחרים של הגדרות ודרכי ביטוי. היא בוראת את משחק השפה שלה ומסרבת להתיישר אל תחביר מוכר. באופן הזה עומד הקורא נפעם ומשתאה. כי בדיוק כך, על ידי שימוש אחר בשפה, מצליחה הכותבת להאיר עולם רגשות ומצבים שהופכים כה דרמטיים וצובטים. אין כאן התחסדות ואין כאן התרפקות, גם לא נוסטלגיה ולא ערגה, אלא בכייה כואבת ושאיפה כמעט אפסית לשאול שאלה על הקיום היומיומי של הדמויות, הן מן ההווה והן מן העבר – אז מה, אלה החיים שלי? 

יהיה קשה לבחור סיפור אחד על מנת להדגים את הנאמר, ואפילו עוול יהיה בכך. כל מה שצריך לעשות הוא לאסוף את אסופת הסיפורים הנפלאה הזו ולשקוע איתה אל עולמה הפרטי של הכותבת, שבאופן מופלא מצליח להיות עולמם של רבים אחרים, בני הדור ההוא והזה, שיותר מכל שואלים על מיקומם בחברה ועל מקומם בארץ. שאלות מטרידות אלה של זהות, של שייכות, של הורות, של זקנה ומוות  – כל אלה עולות מתוך מארג הסיפורים, ואני מוצא שהגדוּלה של הספר, בין היתר, הוא בכך, שעל אף התכנים הלא פשוטים שלו, הוא מספק נחמה, רצון עז להתכנס לתוכו, להיות לזמן-מה לצד האמא האחת, לצד המארחת, להידחף אל קליפת ביצה, לשכב לצד ילד פגום ואילם.

אכן, הכאב הוא יופי טקסטואלי שמלהיב את הנפש.

עטיפה ק שווייצריה זה כאן

 

 

 

 

 

 

 

 

One Comment

  1. שווייצריה זה כאן 20 בינואר 2015 ב- 10:32 - Reply

    […] השאלון עם אורית וולפיילר, בלוג "קורא בספרים", 22.11.14 […]

השאירו תגובה