אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת

וְאִישׁ לֹא חַי?

   –   אבות ישורון

 

פרחי סחלב 

ימים ספורים לאחר שמת האב חרקים היו מרפרפים בבית ואנחנו ראינו אותם כרטיטות מרמזות. האוויר, בין אלה שנותרו בחיים לבין עומק העולם, היה לאזור מבשר. כל חרק שהופיע, גם לו הקטן ביותר, היה לאות מתווך – בלדר של בדידות – ואנחנו הפכנו באחת, בעל-כורחנו, למפרשים הרשמיים של העולם הבא, קוראי המכתבים. קשורים במבטים. לרגעים, מייתמים את עיסוקינו; את הצפייה בטלוויזיה, הכנת ארוחת הערב, ופוסקים לרגע מלקרוא בספר שהיינו שקועים בו לאור מנורה כדי להביט בניסים הקטנים הללו, מעורערי-רוח, מפרים את שלוות האוויר שמעל לראשינו – או מחדירים לחיינו חדווה חדשה. כניסתם לחיינו לוותה בתחושה של התגרות. מזדמזמים בחדר במנגינה מונוטונית חצופה; נחים בהפגנתיות כצלליות על אהיל מנורת התקרה, על וילון החלון שצבעו בגון העש, על מסגרות התמונות; במיוחד אהבו הם לנוח על רפרודוקציות של מונה. כתמים של זמן שקפא. מביטים בנו, מתעניינים, מרגלים אחר אורחות חיינו. ואנחנו, שתמיד חרדנו מפניהם, החלנו מאמצים אותם בקשר אמיץ של תקווה, קוראים להם בשם אחד, בשם המת שעזב. שבוע לאחר שמת האב החלנו רואים ביתר-שאת חרקים בבית. תחילה היה נכנס חרק אחד, שניים – ואנחנו עם כניסתם ניסינו לשוות לעצמנו ארשת התעלמות, איש לא אמר את שחשב; אולם לפתע דממה דקה, כקול המופיע רק עם עצירתו הפתאומית של שעון הקיר. נכנסים מהחלון, מגיחים לסלון, מכיוון המטבח, מעופפים מולנו, בזוויות אלכסוניות, במעגלים, בקווים ישרים שאת פשרם לא יכולנו אז עוד להבין; ואנחנו, השרויים באבלנו ללא נחמה, היינו מוכנים לראות בהם יותר מסתם חרקים – הם התנהגו כסמלים, כמו מגיעים מהזיה רחוקה אל חיינו המתרחקים, שאיימו ללכת מאיתנו בשל חסרוננו, ולהיות לחלום בהקיץ: חיים נודדים מאיתנו כמו טבוע על מצחנו אות קין. כך גם פירשנו את נוכחותם, כפי שמפרשים חלומות, כפי שמנתחים שיר. בהתחלה לא העזנו לומר זה לזה את שחשבנו, שהם שליחים של המת, ואולי אף המת עצמו. היינו עוצרים את עיסוקינו למספר רגעים כדי לראות את הדבורה חוצה את החדר ומעופפת מעל אחד מראשי האבלים, לצד כתפו; היינו פוסקים ממעשינו הבטלים כדי לחזות בכבדות העש, בחיפושו אחר הספה, איך הוא מוצא את המקום בו המת אהב לשכב; ובריחופיו העשיים כמו היה מתעקש לומר דבר-מה, מתומצת ומדויק, אך אנו עוד לא דיברנו את שפת מעופם הנסתרת. לאחר מספר התגרויות ארסיות של צרעה – כמו נשלחה להיות שם בחלל החדר ובתנועתה צפנים המיועדים רק עבורנו – היתה הצרעה יוצאת מהחדר כלעומת שנכנסה (“הצרעה אוהבת. אפשר לשמוע את קול אהבתה. ברייה קטנה כל כך שמזמזמת בלי הרף, מלאת קול. כל כך הרבה אנרגיה בזמזום שלה, זה רק מתוך שהיא אוהבת משהו. הצרעה היא גם מרעה, היא גם עוקצת, כן, יכול להיות שגם אנחנו עוקצים פה ושם, יכול להיות. אבל האדם נוצר לאומללות. לאדם יש צער רב בחייו”). אם לא היו כה עסוקים בהסתרת עניינם בהם, היו אז מגחכים בינם לבין עצמם על המחשבה שעלתה להם בראש, פוטרים עצמם ממנה מיד, וממשיכים בחייהם נטולי הסמלים. אבל המקרים הפעוטים הללו החלו חוזרים ונשנים. עש היה נכנס, ודבורה נכנסת. בהילוך תזזיתי חרקים על הרצפה, מטפסים על הכורסא. שמנו לב איך הם מחפשים אדם להיות לידו למספר רגעים, כמו חסר להם משהו מהמגע האנושי הזה, ואז עוזבים. איש לא פצה פה – המחשבה כי יתכן שאחד החרקים נושא בגופו בשורה איימה על אורחות חיינו. היינו כקפואים אל מולם. בימים הראשונים של מות אבינו החלנו רואים סמלים; אחד מאיתנו ניסה לצאת כנגד האורחים הלא-קרואים: לקחת מגבת מטבח או נעל, לאיים עליהם שילכו, או להטיח אותם אל הקיר או אל זגוגית החלון. הצלחנו להניא אותו מכך, אומרים לו שישב, שינוח; משוחחים על המת, מבקשים ממנו להיזכר בסיפורים אודותיו, כי לסיפור כוח מרפא. אבל בהתעקשותו, כשהיה מרים את זרועו מעלה, קיווינו בכל ליבנו כי יד החרק תהיה על העליונה ויברח משם, כדי שיוכל לשוב אלינו ברבות הימים אם רק יחפוץ בכך. מספר ימים לאחר שאבינו נפטר ממחלת הסרטן, חרקים החלו חודרים לסלון ביתנו. הם עשו זאת בתעוזה רבה, כאילו קיבלו היתר להיכנס ולהפריע את חיינו, בעצם, לא להפריע – לעודד אותנו, לתמוך בנו על כאבנו; מנחמים אותנו על שלא יכולנו לנחם זה את זה. מי שכאב יותר היה זריז יותר לראות את סגולות החרקים, מי שיחסיו אל המת היו מורכבים יותר נקשר אל היצורים האלה ביתר-חיים. הבית היה המרחב שבו קיבלו משמעות, הבית הפך למרחב הזיה; היינו חדלים משיחה רק כדי לשמוע להם, חדלים מתנועה כדי להסתחרר עמם; מתענגים על נוכחותם קצרת המועד, ומתרשמים מתוך עצמנו על הבחירה שלהם לרחוש בקרבתנו למרות זמנם הקצוב בעולם. החלנו לכתוב רשמים; מנסים ללמוד את תנועות הכנף, את דרך כיפוף המחושים; אם נבין את גוף השליחים, חשבנו, נבין גם את רצון המת: מה לא אמר לנו, מה ביקש להוסיף ולא הספיק, או לא זכר. עקבות געגועיו נטבעו בכל. בימי החלימה הראשונים, והם יכנו אותם “ימי הערות שלאחר מות האב”, החלו נרקמים בינם לבין החרקים יחסים שלא העזו להודות בהם – כל אחד לעצמו, מסור למחשבתו, כל אנוש נבלע אל תוך תחומי עצמיותו, כמו דרשו נדר שתיקה או סגפנות נזירית השמורה לאלה המוסרים עצמם עבור כוח סתום שאין ביכולתם לבטאו. אלה שפקדו אותם –  קרובי משפחה, מכרים אלה ואחרים וסתם עוברים ושבים שמודעת האבל הניעה אותם לנחם, וכעת ביקשו להפגין את כישורי האבל שצברו לאורך השנים – החלו נראים להם ברבות הימים כזרים; כאילו תושבי ממלכת האנושות סימלו עבורם איזה שעמום תהומי, שלא ניתן לגשר עליו; ואותם דוורי החיים, בני דמותם, נדמו להם לפתע כלא-כשירים למסור את המכתבים שציפו להם, אשר תוכנם שייך לכותבים שמעבר לחיים, ועל החתום השם האחד לו יחלו, שם האב. מכריהם סימלו עבורם עולם אותו החלו נוטשים, כמו קופצים מאוניה כדי לטבוע במעמקי סערה, בתקווה לצמח זימים, כדי לנשום תחת המים, שכן לכל בעל-חיים עלי אדמה מקומו הטבעי, אולם כיצד אפשר להשלים עם מקום טבעי שכזה, ועם המיתות האפשריות שהוא מעלה בחכתו, ביצירתיות כזו. שמא חשבו, שאם יהיו תחת המים יטיבו לראות גם את הקרס; שמא חשבו, שאם יהיו תחת המים יצליחו גם להתגבר על הפיתיון. אבל הקרס משנה את צורתו ללא הפסק, והפיתיון ממתיק מפעם לפעם. בימים זוגיים היינו רואים אותם יותר; בימים אלה גם המת היה מסתגר בחדרו וקורא; מצטעק בכל לשון בל נפריע לו. על שולחנו היו מונחים פרחי סחלב (להם מתמסר היה האב בנאמנות כמעט אימהית); ועלי כותרתם האדומים דמו לפרפרים אדומי-כנף, שנעצרו במעופם אל עבר החסד, שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז. מאפשרים היינו לחרקים לעשות כל אשר עלה על רוחם, גם אם כרוך היה הדבר בכינון קנים ובטקסי חיזור ראוותניים ומטרידים, גם אם מעשיהם היו לכאורה אלימים ובלתי-מתחשבים, היינו כמכושפים. ידענו כי זה רצונם ומנענו מעצמנו להתערב; היו הם אורחינו, ואנחנו המארחים לא רצינו שתתאחר בקשתו של שולחם, של אבינו. האמנו כי עלינו לרצות אותם, ולא להיאבק ברוח הנושאת עמה מסרים חשובים כאלה. החלנו מקשיבים ביתר תשומת לב למשק כנף, לכיפוף מחוש, מתחקים בעינינו אחר טורי הנמלים הנושאות על גבן גרגירים כמנחות, שהיינו משאירים להן מארוחות היום, אל פנים גבולות הבית. כאילו הונחו בפינות מוסתרות בבית הפרוורי הזה מצלמות סטילס המצלמות על דעת עצמן; ויושבי הבית נראו, לאחר פיתוח התמונות, כה איטיים, כה מגושמים, ביחס למעוף החרקים, מפוסלים אל מול רחשם הבלתי-פוסק; ומתנועתם, בחשיפה הארוכה הזו, בלכידות האור החיוור, נראו יצורי המוות האלה כרוחות רפאים; ובבית זה, הרפה, הומה שאון ברז המים – אך כעת מפתח הברז לרוב סגור – כמו זיכרון החיים שבעבר פסעו כאן מבלי מחשבת-אבל עודנו קיים; אולם מצלמות אינן מצליחות לתפוס את דכי המים, את הזיכרון, אלא רק הקירות: רשמקולים גדולים של שמע שזוכרים הכול. זוכרים את הריבים הבלתי-פוסקים, את הצעקות של המת; את דרישותיו לדומייה; זוכרים את הדלת הנשברת לאחר שהוטחה עליה אם; זוכרים את הלילות העגומים, הכלואים; זוכרים מלמוליהם של שדים; זוכרים את קול הדמעות, כמו היו עצמן לנמלים הנושאות את כאבן המלוח אל שולי שפתיים, אל פנים חלל הפה. מספר ימים לאחר שנפטר האב – אשר חריטות ציפורניו הותירו תלמים של סבל באוויר העולם, שם צעקותינו האילמות שטות כבצינורות ביראה מלפניו – התחלנו לכתוב את לקסיקון החרקים. בתחילה, הרישום היה ממיין: תארנו בפרטים את סוג החרק, צורתו וגודלו. תחת כל תיאור הוספנו אף איור פחם. לאחר מלאכה קפדנית זו החלנו אף מתחקים אחר התנהגות המין, ותת המין, ומתעדים את אורחותיו; תרים אחר כיווני התעופה, אחר תזוזת המחושים; משרטטים את אופן תנועת רגליהם. מלאכה זו נעשתה מסובכת לאין-שיעור כאשר נצטרכנו לתאר את משמעויות חפצי הבית, וכאשר נדרשנו לתאר במרחב ובזמן רהיט מסוים בראי מין חרק מסוים – מצב עניינים שהקנה ריבוא ריבואות של סמליות חדשה, שהיינו מוכרחים לתת עליה דעת. המשמעות היתה שונה ועמדה ביחס למת, לחיינו, ולמה שנדרש מאיתנו. כל זאת נחקר לאור התאורות השונות שהבית עמד בהן, בגוני האור הרבים, המתפזרים ונפקחים בסגולותיהם, מפשירים כלאם של יושבי קרח; כמו היו החרקים, החפצים והאור – לא בהכרח בסדר הזה – לקונסטלציית כוכבים שבני הבית הכתיבו את רגשותיהם לנוכח סידורם האפשרי. היינו כותבים בכתב צפוף, כדי שרוח לא תעבור בין האותיות ותמחה את הפירוש, תצית אש שתכלה איתה את הסודות. היינו קוראים ספרות חרקים, ומוסיפים את דעתם של מומחים, כדי שנדע איך להשאיר אותם קרוב אלינו, איך לדאוג להם. עשינו לנו מדע של סמלים ושל הופעת החרקים. בנסתר היינו עוסקים. לעתים היה עלינו פשוט להניח להם, להסיר מהם מבט; לשוות לעצמנו ארשת התעלמות. למשל, כשהיינו מתעוררים בבוקר השכם, היינו רואים את העשים יושבים דומם על הקיר. קראנו באחד הספרים, שאם מוציאים את העשים בזהירות החוצה מהבית, הם נשארים במקומם בלי נוע עד שרוח החיים האחרונה מתנדפת מהם. ידענו שאל לנו להתיק עש ממקומו, לכן היינו מותירים אותם לנוח שם, אילמים, על קירות ביתנו, ולחכות למותם. לעתים היינו שואלים את עצמנו איזה מין פחד וכאב חשים העשים שעה שהם תועים. בתוך מסכת כתיבה זו, בהתמכרות הרבה למוות, לפתע מין של חרק שהעדיף מקום אחד בחר בניגוד לתצפיות לרחוש במקום אחר; התנהגותם המקרית תורגמה מיד וללא היסוס למדע יציב. הם חשבו שכל תנועה של חרק, גם לו הקטנה ביותר, מלווה בסיבות מוצדקות שפשרן מצוי כראיות בכל רחבי הבית; אולם לא כראיות המציגות בפני חבר המושבעים את נסיבות הפשע, או הרצח, ומתארות כיצד יצא המת מעולם החיים; אלא כראיות שפרשו לפניהם היתכנויות של חייהם החדשים, המתאפשרים להם בזכותם, כמעין הטרמות למוות אפשרי. הם נהיו לקוראי עתידות, למפרשי אלגוריות; אולם בכך הצרה: העתידות נכתבו על ידם, וביניהם החלו מתגלעים ריבים על בכורת הכתיבה ועל המיתות האפשרויות המצפות להם. היינו מקדישים להם את לילותינו. מלאכת היום-יום אליה חזרנו בעל-כורחנו לאחר תקופת האבל הסיטה את מבטינו מהם ולא אפשרה לנו להעניק להם את הזמן הנאות. כשיכולנו להתפנות לעצמנו, יכולנו להתפנות גם אליהם. פותחים היינו את תאורות הערב הקטנות, צללי החרקים נפרשו בדמויותיהם של שדים מאיימים על קירות הבית כבמערה – החלנו עוברים בעיפרון סביב הופעתם השחורה כדי שמסר הצל לא ימחה ונוכל לתעד אותו. קווים עלו על קווים, ובתיעוד הצללים השונים נראו תוצרי תנועות העיטור האלה כעלים מתנועעים ללא הרף בליל חורף, כמו רוקדים בתנועות משל עצמן, חסרות מנוח – משל חיפשו פרפר ברשת, שעליה היה הפרפר מטיל את צילו בעת מעופו אנה ואנה. לא עבר זמן רב עד שגם פטרנו עצמנו ממחויבויותינו כדי שנוכל להתמסר להם אף בימים, ולראותם נכוחה באור. לילותינו היו נטולי חלומות, או שלא זכרנו את שחלמנו. כל זיכרונותינו מיועדים היו להופעת החרקים. לפתע אף יכולנו לגעת בזיכרונותינו, לחוש אותם, למוש בהם, כאילו מתעוררים בתוך חלום: היינו עם אבינו בגן, ישובים על רגליו חבוקים, ושמש חָרַקה שלחה את אורה בסחרור קרניים דמויות להקת צרעות, שעינגה אח אחד ואח אחר עקצה, כמו לא מכניס אותו היום המשפחתי הזה בשעריו. מתוך מסכת אבל זו החלו עולים ביניהם מחלוקות על מקרים שאירעו בילדותם; מחלוקות שלא צלחו בפתירתם; מחלוקות שהעבירו את יושבי הבית על דעתם. כמו בתחילתו של מסע חיים נקלעו לפתע שני צעירים לסבך יער: אחוזים באותה מחשבה מבהילה, שהאחר הוא הגרזן והאחד הגזע; כל אח נצמד בגבו לגזע עץ, שעליו הירוקים מצלים על עיניהם, שמא תוגשם האימה והאדם יהיה גם לגזע וגם לגרזן; מפוחדים, אולי מתענגים, מביטים זה על זה כשהרעד מפני מסוגלותו של הלילה האחר מאכל אותם. הם חשבו שצלקות הן הדבר היחיד המעיד על עבר – כאילו נמשך מהן חוט דק וצמרי אל עבר תקופה שחלפה לה ועודנה מפרפרת – בין אם על הגוף ובין אם על הקירות או החפצים. החדרים, המיטות, הדלתות: כל אלו שטחים מסויטים שהם חרדו להתמודד איתם; עדויות לתנועות עתיקות. היינו מאפשרים לחרקים לנחות על כתפינו, על צווארנו. את כל גופנו מסרנו להם. בעצמנו הפכנו לצלקות שמחכות להתאחות. קיווינו כי ברגליים דקות ובמחושים ידבירו כל מחלה. “חלום שלא נפתר, מכתב שלא נקרא”, כתבנו על קירות כל חדרי השינה. שוכבים על הרצפה הקרה; המיטות רחשו פשפשים וחרקים זעירים נוספים, שלא ידענו את שמם המפורש, כנספחים שוליים במכתב, כתוספת כתב ברייל. הם נעשו לרצפה, נדחקו לקירות כמו מקשיבים בשקט לזמזום החשמל, מאלחש, רוכס את הבית בבדידות; ובקירות, בתוך הבטון, זוחלים ברקים; לאחר מכן מגיחים רעמים ונבלעים בשקט מוכרע ואלים, כמו משתיק האבל את קולם הייחודי. שום קול לא הגיע לאוזניהם; זולת שירת החרקים החרישית, דומיית מוות שררה. הם החלו יורדים לעומק הרוח כמו אל רחם האדמה, חופרים בתוך הרוח ומעלים חרסי בני אדם, רוחות רפאים; כמו גילו כדים של תרבויות עתיקות, מעוטרים חרקים, חיים תינוקיים, מוצצי אצבע. התחלנו לראות גם את תנועותיהם החשוכות-רפות של דיירים שגרו כאן לפנינו; שמשות, שאורן כבר מזמן עבר על פנינו והמשיך הלאה. לכן התבוננו לכיוון האור שחלף מאיתנו, כמו דייר העוזב לבית אחר. החלנו רואים בעיני רוחנו בית אחר, בלתי-אפשרי, רחוק שנות אור, אליו יכולנו לעזוב לו אבינו היה עוד בחיים, ולא היה מותיר אותנו עם שברים אותם לא ידענו איך לחבר לכדי צֶלֶם חדש משלנו. בבית נמצאו דברים מבהילים וזרים, אינם ישרים, ואינם נובעים ממעין טהורים, רק ממקורות נשברים: נמצאה המילה “קינה” רפה ונרקבת בפה, ומסביבה ודרכה היו משתרכות רימות ונבגים כחיך הנסוג משיניו. לאחר שאבינו נפטר ממחלת הסרטן, זרקה האם את כל יומניו, כמו פתחה את אלבומי התמונות המשפחתיים וגזרה את פניו מהתצלומים. מסרבת לזכור אותו כך: כמי שמחק את משפחתו בשביל קומץ רעיונות, בשביל אוסף מילים; להעלים בחזרה את אשר השתיק את קולה. גם את פרחי הסחלב ביקשה להשליך, אבל אנחנו עצרנו בעדה, וכשניסתה לעשות זאת בכוח היינו מתעמתים איתה, עומדים לסירוגין, כל אחד בתורו, סמוך לדלת, כדי לשמור על הפרחים מפניה. הדבר נהיה בלתי-נסבל, עד שלא נותרה לנו ברירה אלא לנעול אותה בחדר. סיגלנו לעצמנו ארשת התעלמות, עד שהיא נעשתה לרעש לבן, חסר חשיבות, כקול הבית הנשמע כשמצמידים את הגוף לקיר. מזל שיש מצלמות לתעד אף את הפרטים הזעירים ביותר, אך לא חסרי החשיבות: בתוך החדר שוכבת האם; עיניה לחות ותפוחות; שולי שמלתה מקופלים כלפי מעלה, ישנה ולבה ער. אם נריץ את הסרט לאחור נוכל לראות איך התענגה האם על בניה החסונים לאחר שנשלחה לחדר; מזל שאפשר למקד את העדשה ולראות חיוך של גאווה על שהשליכו אותה לחדר; מזל שאפשר למקד את העדשה, עוד יותר, ולראות אצבע אחת שלה חודרת פנימה לחדר לפני שדחפו אותה בניה. חדרה של האם היה כמו עשוי כולו וילונות, משתנה החדר ונע בין הווילונות; מתנופפים היו הווילונות ללא הפסק, כסדרה של חדרים המשתנים בזה אחר זה; דמויות היו חולפות בין הווילונות ודמותם עברה סביב מיטתה של האם – קרקע עולם היתה, שהכל עושים בה מעשה בעל-כורחה, והיא אינה עושה. מזל שבחשכה, ובלי צבע, אפשר ממש את הצורה לאבד. אל חדרו של האב לא חדרו חרקים; חתום ודומם היה החדר כמכתב שהופסק בחופזה, ולכן מעולם לא הוכן לפתיחה. החדר לא היה גדול במיוחד ולא קטן, ובאור צהריים נצבעו קירותיו תכלת. חלון מלבני בצד מערב, שאותו נהג האב להשאיר פתוח גם בימות החורף, היה כעת סגור על אשנביו. החלון השקיף על בניין ישן, שעליו חלון אחר, שאינך זוכר מתי נפתח לאחרונה; כאילו דרך החלון הפתוח הצהיר האב על כוונתו ביחס לחלון ממול – יחסי שכנות שקיווה להם, אך לא נענו.

__________________

 *) הסיפור פורסם לראשונה במגזין השירה הָבָה לְהַבָּא.

***

רועי כספי, בן עשרים ושש מתל-אביב, כותב וסטודנט התואר השני לפילוסופיה.

לכניסה לעמוד הפייסבוק מגזין “הבה להבא” (בו פורסם הסיפור לראשונה) לחצו כאן.