נפל בעריכה: על השערורייה שהתחוללה בעקבות הספר האוטוביוגרפי של לינה דנהאם

הקדמה:

כפי שסיפרתי בעבר, אני כותב טור ספרותי חדש בוואלה בשם “חיי מדף” שמפורסם פעם בשבועיים (הטור הבא יתפרסם בעוד יומיים, וכאן תוכלו לקרוא את הטור הקודם). בכל שבועיים כאלה אני מכין מספר אייטמים, ולא תמיד כולם מתאימים לפרסום בטור מסיבות שונות (לפעמים יש תחושה שהנושא מוצה, או שבטורים אחרים בוואלה כבר עסקו באותו אייטם בהרחבה). בכל פעם שיהיה לי אייטם כזה שארגיש שהוא בכל זאת חשוב מבחינת הדיון בספרות, אפרסם אותו כאן תחת הכותרת “נפל בעריכה”. הפעם מדובר באייטם שלדעתי שווה דיון כי הוא מעלה שאלה לגבי גבולות הספרות האוטוביוגרפית ולגבי העתיד שלה (כמו גם עוד שאלות רבות שקשורות לפמיניזם, מין, מוסר, צדק, כוח ופוליטיקה). 

תודה, 

ירין

שערוריה בעקבות ספרה האוטוביוגרפי של יוצרת הסדרה “בנות” לינה דנהאם, שבו מתוארים לכאורה מעשי הטרדה וניצול מיני שביצעה דנהאם באחותה הקטנה.

לפני כחודש יצא לאור ספרה האוטוביוגרפי של לינה דנהאם “לא כזאת” (תורגם גם לעברית בהוצאת כנרת זמורה-ביתן), ומיד התחוללה שערוריה בעקבות קטע מהספר בו מתארת דנהאם כיצד כשהייתה בת שבע, שיחקה עם אחותה בת השנה ובדקה האם הוגינה של האחות דומה לשלה. בקטע אחר היא מספרת שניסתה לשכנע את אחותה הקטנה להתנשק עם השפתיים במשך 5 שניות, והציעה לה מתנות וממתקים כשוחד. באתרים “National Review” ו-“Truth Revolt“, המשתייכים לזרם השמרני באמריקה, יצאו במאמרים נגד דנהאם והביעו זעזוע מההתנהגות המתוארת. הם טענו כי השתמשה באחותה כצעצוע מין, ביצעה בה מעשים שנחשבים כהתעללות בילדים בלא מעט מדינות, ורמזו כי אם לא הייתה בת למשפחה עשירה עם קשרים במנהטן, הרשויות היו לוקחות אותה מהוריה.

דנהאם, שרגילה לשמש כמטרה נוחה לביקורת מהאגף השמרני באמריקה בגלל העמדות הפמיניסטיות שלה ותמיכתה בהפלות, הגיבה בתחילה ברוגז להאשמות שהוטחו בה וביטלה אותן מכל וכל. “האייטם החדשותי על כך שהטרדתי מינית את אחותי הקטנה הוא לא רק LOL,” צייצה בטוויטר, “אלא ממש פאקינג מכעיס ודוחה”. ומיד הוסיפה ציוץ נוסף : “דרך אגב, אם הייתן ילדות קטנות שלא הסתכלו על וגינות של ילדות אחרות, ובכן, כל הכבוד לכן”.

אך ככל שנמשכה הסערה הבינה דנהאם שדרושה התייחסות יותר קונקרטית ורצינית, ופרסמה הבהרה במגזין טיים בה הצהירה כי היא אינה תומכת בשום התעללות בילדים “לא משנה מהן הנסיבות”. “התעללות מינית בילדים,” היא כתבה, “היא אירוע ממוטט-חיים בשביל כל כך הרבה אנשים, ודיברתי לא פעם באופן פומבי על זכויות הקורבנות. אם הסיטואציה המתוארת בספר שלי פגעה במישהו או עוררה זכרונות לא רצויים, אני מתנצלת, כיוון שזו מעולם לא הייתה כוונתי”. היא סיימה בהבהרה לגבי אחותה גרייס שעמדה במרכז הפרשה: “היא החברה הכי טובה שלי, וכל דבר שכתבתי עליה פורסם באישורה”. כעת תובעת דנהאם את האתר “Truth Revolt” כיוון שעורכיו לא שעו לפנייתה לפרסם התנצלות על האשמותיהם חסרות השחר.

הפרשה הזו עוררה פולמוס גדול ואינספור מאמרים נכתבו בנושא, אך רובם ככולם מתייחסים לפן הפוליטי, המוסרי, הפלילי והפמיניסטי של הפרשה (גם בין פמיניסטיות הדעות חלוקות באשר לצדקת תיאוריה ומעשיה של דנהאם). עם זאת, עדיין לא קיימת התייחסות למשמעויות הנובעות מהפרשה באשר למעשה הכתיבה עצמו. מהי האחריות של הכותב על מה שכתב? האם ממואר אוטוביוגרפי יכול להיות קביל בבית משפט? האם כותבים צריכים לדאוג שמא ירשיעו את עצמם אם יספרו על עברם? ואולי הפרשה הזו מסמנת את תחילת סופה של הספרות האוטוביוגרפית?

לינקים להרחבת הדיון:

על הסיפור בגארדיאן

הטענות של Truh Revolt

הטענות של National Review

ההתנצלות של דנהאם במגזין טיים

עוד כתבה במגזין טיים על דנהאם ופמיניזם

כתבה במגזין Salon שמגינה על דנהאם וטוענת שהשמרנים מנסים להשתיק אותה

כתבה ב”ניו ריפאבליק” שקוראת לפמיניסטיות להפסיק עם אזעקות השווא לגבי סקסיזם

וכתבה במגזין VOX שמסכמת את הפרשה בצורת שאלות ותשובות