פוסט אורח: דורית קידר על “תולדות האהבה” מאת ניקול קראוס

אהבה מהספרים

“לא פעם אני תוהה מי יהיה האחרון שיראה אותי בחיים” חושב לעצמו ליאו גורסקי: “אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי” (8) אומר האדם שעלמא זינגר חושבת שהוא האיש הכי זקן בעולם. הוא יושב על הספסל בפארק, מביט על צבעי השלכת – מופתע. “לפעמים אני שוכח שהעולם אינו פועל על פי לוח הזמנים שלי. שלא  הכול גוסס….. לפעמים אני חושב: אני זקן יותר מהעץ הזה, זקן יותר מהספסל הזה, זקן יותר מהגשם…..” (236) הוא יושב על הספסל ושואל את עצמו האם המלאך שיבוא לאסוף אותו, יגיע בדמותה של הנערה שהוא תמיד אהב.  

שני אלו – ליאו ועלמא – סופר וקוראת – מחזיקים את הנרטיב. היא בבוקר חייה, הוא בערב ימיו – מגלגלים הם את חוט העלילה עד שעבר והווה נושקים זה לזה.

השניים – טעוּנים בהעדר ובאובדן, ועוצמות החוסר טוֹוִים את חייהם.  קראוס מונה רגעים ועוד רגעים בלתי נשכחים בהם העולם הוליך אותם שולל לכל אורך הדרך. בגיל שבע אביה של עלמא מת מסרטן. “ואז יום אחד חזרתי הביתה מבית הספר ולא נשאר ממנו זכר”. (47) עלמא דגה את הסוודר של אבא שלה מתוך שקית האשפה ומחליטה ללבוש אותו עד יום מותה. בגיל אחת עשרה – העבר מתמעט ומתעתע בה. היא מקנה לאחיה זיכרונות שלא היו ולא נבראו אולם בינה לבין עצמה, היא מצליחה לטפח את מהותו. היא לומדת לשרוד בטבע – גם בחוג הארקטי, והידע שהיא אוספת כולל: זיהוי צמחים רעילים, מבחן אכילות אוניברסלי, טיפול בהכשות נחשים, יצירת ניצוץ מאבני צור ועוד סוגים שונים של אינפורמציה הנחוצה לכל מתבגר באשר הוא בעולם המודרני. מות האב משאיר תהום של צער במשפחה. אמא של עלמא, כדי לשמר את אהבתה לבעלה, פונה עורף לחיים. האח הקטן מתלבט בין היותו המשיח לבין היותו אחד מאותם ל”וניקים הצדיקים – כך שעל שני אלו יש לפקח. המצב המיוחד הזה מאלץ את עלמא להפוך למבוגר האחראי. “לפעמים כואבת לי הבטן כשאני חושבת מה יהיה איתה אחרי שאגדל ואעזוב את הבית להתחיל את שארית חיי….” (56)

60939

ליאו גורסקי, אליו מדלגת קראוס מדי פעם בפעם – גם הוא מנווט את חייו בדרך אותה סולל ההעדר והכאב. “הייתי מסגר”. הוא אומר. “יכולתי לפתוח כל דלת בעיר. ואף על פי כן לא יכולתי לפתוח שום דבר שרציתי לפתוח”. (133) הוא מוסיף ומתפלפל: “אני אוהב לחשוב שהעולם לא היה מוכן לקראתי, אבל אולי האמת היא שאני לא הייתי מוכן לעולם. תמיד איחרתי להגיע לחיי…” (93) לעיתים קרובות ליאו עצמו אינו יכול לדעת בברור אם המתרחש מול עיניו, אמת היא או שמא בדיה. זה שנים שהוא יכול לגרום לעצמו לראות דברים שאינם קיימים – פיל ענק העומד לבדו בכיכר למשל. כך או כך הוא מכריח את עצמו לשכוח, הוא לא בדיוק יודע למה, ובכל זאת…

בין ליאו לבין עלמא, מרקדות על חוט העלילה דמויות צבעוניות – חלקן חיו בעבר, חלקן חיות בהווה וחלקן הם גיבורי נייר. בנוסף לקרקס החיים המר-מתוק שמעצבת לפנינו קראוס, היא גם שותלת שפע של הערות קטנות על מלאכתו של הסופר, ואני – כה אהבתי את תיאור המטמורפוזה בה הופכים 2000 העותקים המודפסים של הספר ל:”להקה בת אלפיים יוני דואר שיכולות לפרוש כנף ולשוב אל הסופר ולדווח כמה דמעות זלגו, כמה צחוקים, כמה פסקאות נקראו בקול רם, כמה כריכות נסגרו באכזריות לאחר קריאה של עמוד אחד בקושי, כמה לא נפתחו כלל ועיקר.” (78)

 

4 הערות על שגרת חיים:

  • “נשיקתה היתה שאלה שרצה להמשיך לענות עליה כל חייו”. (69)
  • “יום אחד אתה אדם ולמחרת אומרים לך שאתה כלב. בהתחלה קשה לשאת את זה, אבל כעבור זמן מה אתה לומד לא לראות בזה אובדן”. (252)
  • “מוזר מה המוח מסוגל לחולל כשהלב הוא שנותן לו הנחיות”. (258)
  • “הוא מת לבדו, מפני שהתבייש להתקשר למישהו”. (271)

 _______________

תולדות האהבה, ניקול קראוס. מאנגלית: שאול לוין. הוצאת מחברות לספרות. 268 עמ’, 89 ש”ח.

***

הסופרת דורית קידר הוציאה לאור בשנה שעברה את ספרה השני “כומיש בת מחלפתא – ביוגרפיה שקרית של אישה אמיתית“.

 

 

 

 

 

 

2 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 15 בנובמבר 2014 ב- 8:09 - Reply

    ביקורת יפה ואוהבת על ספר יפה. אין לו צורך בניתוח מעמיק ופלפלני. מספיק כמה משפטים מצוטטים כדי להביא לפני שוב את ניחוחו הבלתי נשכח. תודה, דורית.

  2. […] על ההצגה "מוחות – קברט פואטי"; ודורית קידר כתבה על "תולדות אהבה" מאת ניקול קראוס […]

השאירו תגובה