געגועיי לנמצ’ק

במסגרת הנסיון שלי להכיר קלאסיקות ילדים ונוער שלא קראתי בילדותי (כי לא קראתי אף ספר בילדותי), הגעתי לקרוא ב”נערים מרחוב פאל” של פרנץ מולנאר (שנקרא “מחניים” בתרגום הקודם) – ספר שאמור היה להחזיר אותי לחברת הבנים, אחרי שרעיתי בשדות “אורה הכפולה” ו”במבי“.

מאז ומתמיד הייתה לי חיבה לאירופה של תחילת המאה ה-20 (ועסקתי בה גם במסגרת התואר האקדמי שלי), כך שהפתיחה המתארת שיעור לטינית בבית ספר יסודי בבודפשט מצאה חן בעיני מאוד. הרגשתי שאני צופה בסרט צרפתי או איטלקי ישן בשחור לבן. איכשהו, תיאורים של ילדוּת ישראלית תמיד נשמעים לי משעממים ומכוערים, בעוד ילדות אירופאית נדמית כמלאת יופי וחן. בפתיחת הספר מתואר כיצד אחד הנערים יוצא מבית הספר וניגש לקנות בקלאוה (עם ו’ אחת לפי התרגום) מהמוכר האיטלקי, ועל אף שמדובר במאכל לבנטיני במיוחד, הוא נשמע לי אקזוטי וטעים, ולא משתווה למסטיק העגול והשוקו שאני הייתי קונה אחרי בית הספר. “האיטלקי חתך ושיסף את גוש המתק הלבן בגרזנו הקטן,” מתאר מולנאר, “כאילו היה תליין ענק אגדי מימי הביניים, המתיז את ראשי-האגוז של יצורים זעירים. הוא ערך טבח בבקלוה התורכית”. אפילו תיאורי התליינות, עריפת הראשים והטבח לא מנעו ממני לרצות לאכול באותו רגע חתיכה מגוש הבקלאוה המדובר.

אבל כמובן שהסיפור לא עוסק בבאקלאוות או שיעורים בלטינית; העלילה מתמקדת בעיקר במאבק בין שתי חבורות ילדים – הנערים מרחוב פאל בהנהגת נער בשם בוקא ו”חבורת הגן הבוטני” בהנהגת נער בשם פרי אץ’. הנערים מרחוב פאל נפגשים בכל אחר הצהריים במגרש ריק המכונה בפיהם “גרונד”, ומתנהלים שם במסגרת כמו-צבאית, בה כל אחד מקבל דרגה וישנם סמלים ודגלים מקודשים. ה”גרונד” הוא למעשה המולדת שיש להגן עליה. והם אכן נדרשים להגן עליה כש”חבורת הגן הבוטני” רוצה לקחת את המגרש שלהם ולהשתמש בה לצרכיה.

אדם בוגר שחי במאה ה-21, לא מרגיש נוח כשהוא קורא על לאומנות אירופאית בזעיר אנפין כפי שמתוארת בספר. אפשר רק לדמיין שהאס.אה החל מחבורות ילדים כאלה ששיחקו בלהיות צבא. אבל כשמנמיכים שוב את המבט אל תוך עלילת הספר, מגלים שהוא בעצם מספר על קשיי ההתנהלות בתוך חבורה גברית ממוצעת. נמצ’ק, שהופך בסוף לגיבור הסיפור, הוא ילד קטן וחלש שבשל כך סופג עלבונות מהנערים האחרים, ובתוך ה”צבא” שלהם נשאר תמיד בדרגת טוראי יחד עם הכלב השכונתי. הנערים אחרים מנסים לשמור כל הזמן על מקום טוב באמצע, כשחלק מהאמצעים היא עליבה בחלשים מהם, ובעיקר בשק החבטות המקומי – נמצ’ק.

בתור ילד ונער, גם אני הצלחתי לשמור על מקום טוב באמצע. אמנם לא זכור לי שהתעללתי פיזית או נפשית בילד חלש, אבל גם לא עשיתי מאמצים מיוחדים לצאת נגד מקרים כאלה. דווקא בשל העובדה שבילדותי מצאתי את מקומי בתוך חבורת הבנים, ואהבתי את כל אותם “משחקי מלחמה” ושימוש בכלי נשק מפלסטיק – כיום אני חש מבוכה כשאני נתקל בתיאורים כאלה. הפוליטיקה הגברית הזאת מאוסה בעיני, הצורך להיראות חזק ולא לחשוף שום חולשה היא משהו שהייתי מעדיף להשאיר בילדות.

אני מניח שגם בחבורת בנות בזים לחלשות, אבל נדמה שהאלימות הפיזית והישירה מפנה שם את מקומה לסוגי התעללות אחרים (וברוך השם יש מספיק גם מאלה).

כמו בכל פעם שאני קורא קלאסיקה ספרותית שמיועדת לילדים ולנוער, גם הפעם עלתה בי התהיה האם ילדים בני זמננו מסוגלים לקרוא את הספר הזה. לא רק שהשפה ארכאית ומלאה במושגים ושמות שלא מוכרים לילד ישראלי שחי כיום, נדמה שגם העלילה עצמה מהללת סוגי התנהגות שלא מקובלים על ילדי ישראל. בראש ובראשונה ישנה איזו צייתנות של כל הנערים; כולם מצייתים באופן עיוור לחוקים צבאיים, ונדמה לי שבעיני נערים ישראלים (כראי של התרבות בה הם גדלים) ההתנהגות הזאת תחשב כ”חנונית”. נערי רחוב פאל נדמים לפעמים לעורכי דין במכנסים קצרים שמנהלים ויכוחים ודיונים ומצייתים באופן עיוור לחוקים שנקבעו מראש (אפילו כשהם נלחמים בחבורה השניה, הם קובעים חוקי מלחמה ברורים).

ושנית – הילדים האלה מפחדים פחד ממוות מהמורים, וחוששים מה יקרה אם לא ידעו לדקלם קטעים שלמים בלטינית כשהמורה יבחן אותם. גם כאן נדמה שיש פערים רציניים בין המציאות הישראלית של ימינו לזו ההונגרית בתחילת המאה ה-20 (כמובן – ספרות טובה יכולה לגשר על הפערים הללו).

בסך הכל נהניתי מהקריאה ב”נערים מרחוב פאל”, אף כי הרגשתי לא נוח אל מול כל המלחמתיות הגברית שהשתדלתי להשאיר בעברי. קשה לעמוד בפני סיפורו של נמצ’ק, שהוא שילוב בין דוד המלך בתקופת מלחמתו בגוליית, לישו הנוצרי שבמעשיו ובייסוריו מציל את האנושות ומכפר על חטאיה. מצד שני, אולי עדיף שההירואיקה הזאת לא תחלחל לנערי ארצנו. נמאס כבר ממיליטנטיות ומהילולה של גיבורים מתים. את זה יש לנו מספיק.

העובדה שמולנר מסיים את הסיפור בכך שהגרונד – אותה המולדת שנלחמו עליה נערי רחוב פאל בחירוף נפש, ושבשבילה איבד נמצ’ק את חייו – יעלם בשבוע הבא כיוון שמתחילים לבנות עליו בניין, מרגיעה במעט את הלאומנות המתפרצת מהספר. בסופו של דבר, הכל היה לשווא, ונמצ’ק הוא גיבור שנהרג על אדמת מולדת לא קיימת.

כך או כך, נראה שאת הטעם העצוב-מריר שנשאר בקורא עם סיום הספר, יהיה אפשר להמתיק רק עם גוש בקלוואה גדול במיוחד. המלצות לבקלאוות טובות באיזור המרכז יתקבלו בברכה.