ביקורת ספרים: האנתולוגיה “תל אביב נואר” בעריכת אתגר קרת ואסף גברון

הביקורת הבאה פורסמה לראשונה במגזין “ד’קמפוס” שמחולק באוניברסיטאות ובמכללות השונות. אפשר לקרוא במגזין בלינק הזה, ובעמוד 52 מופיעה הביקורת בתוספת 3 המלצות לספרים בז’אנר הנואר. בבלוג אביא את הגירסה הלא ערוכה, ולכן גם הכותרת שונה. 


משחיתים את הנואר

אנתולוגיה חדשה בשם “תל אביב נואר” בעריכת אתגר קרת ואסף גברון רואה אור בימים אלה, ומהווה חלק מסדרה עולמית של “ערי נואר” שיצאה לאור לראשונה בשנת 2004, וכללה עד עכשיו ערים כמו ניו יורק, טוקיו, פריז ולונדון. בגירסה התל אביבית (שתורגמת לאנגלית ויוצאת במקביל לקובץ דומה על טהרן) מופיעים 14 סיפורים של סופרים צעירים דוגמת אלכס אפשטיין, מתן חרמוני, גון בן-ארי, סיליגה בקנג, שמעון אדף, ג’וליה פרמנטו, גיא עד, לביא תדהר ועוד. הצרה היא, כפי שמתגלה מקריאה בקובץ, שלהבדיל מערים כמו ניו יורק, טוקיו ולונדון, תל אביב חסרה את האפלה המטרופולינית שדורש ז’אנר הנואר. בתל אביב קשה למצוא את “איש ההמון” הנודע מסיפורו של אדגר אלן פו (ממציא ז’אנר הבילוש והמסתורין) – מעין אדם אנונימי שנבלע בתוך העיר הגדולה. כאן, כמאמר הקלישאה, כולם מכירים את כולם (גם כשהם רוצחים או אונסים אחד את השני).

בסיפור “סעיד הטוב” של אנטוניו אונגר, למשל, מתואר עבריין שבורח מאנשי מאפיה אחרים וחומק מהם עם אהובתו דרך מדרגות החירום התל אביביות. מיד לאחר מכן הם קופצים לתוך השיחים עד שבסופו של דבר הם מצליחים להימלט לתוך הג’יפ שמחכה להם. מתי לאחרונה מישהו בארץ ברח מרודפיו דרך מדרגות החירום? איפה יש בכלל מדרגות חירום בתל אביב או ביפו (שם מתרחש חלק מהסיפור)?

זוהי חלק מהבעיה המובנית של כתיבה נוארית בעברית כפי שהיא מתגלה בקובץ הנ”ל; הכותבים מושפעים במידה רבה מספרים וסרטים אמריקאים, ומתעקשים למקם מדרגות חירום ביפו, זונות יפהפיות מבית טוב באלנבי, או מרגלים מסתוריים ברוטשילד. אולם בעוד שהקורא העברי מסוגל להאמין לסיפור על זונה חכמה מבית טוב שעובדת  בניו יורק כדי לשלם את החובות שלה, קשה לו הרבה יותר להאמין לדמות שכזאת כשהיא עובדת בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

וכך, חלק ממחברי הסיפורים בקובץ נופלים למלכודת ה”הוליוודיזציה” של תל אביב וחוטאים בחוסר אמינות, והחלק האחר פשוט עוקף את כותרת האנתולוגיה ומציג סיפורים שהקשר שלהם לתל אביב או לז’אנר הנואר הוא קלוש ביותר.

תל אביב נואר

האם כל סיפור שמתרחש בתל אביב הוא בהכרח “תל אביבי”? נראה שלא. אמנם כל סיפורי הקובץ אכן מתרחשים בתל אביב, אבל ברובם אין שום דבר שמייחד את תל אביב, והם היו יכולים להתקיים בכל מקום אחר בעולם. תל אביב היא מעין רקע סיפורי סתמי, שיכול היה להתחלף בקלות ברקע אחר. יוצאים מן הכלל בתחום הזה הם הסיפורים של דקלה קידר, אסף גברון ויואב כ”ץ; הסיפור של קידר, “אל הגינה” (שלטעמי הוא הסיפור הטוב ביותר בקובץ יחד עם הסיפור של שמעון אדף), מספר על קופאית בסופר שעוברת גירושין ומגיעה בסופו של דבר לבשל אוכל לעובדים הזרים בגינת לווינסקי. הסיפור הזה מתייחס למצב הספציפי של הפליטים בישראל, וגם תיאור ההתנהלות של הקופאיות בסופר הוא מאוד אותנטי. עם זאת – הקשר של הסיפור לז’אנר הנואר הוא מקרי בהחלט.

הסיפורים של אסף גברון (“סנטר”) ויואב כ”ץ (“מורה דרך”), לעומת זאת, הם היחידים שנאמנים במובהק לשתי הקטגוריות של הקובץ – “תל אביב” ו”נואר”. העלילה של גברון כוללת רצח ומתרחשת כולה בכל החלקים של דיזנגוף סנטר (ואלוהים יודע שלמקום הזה יש אינסוף מפלסים וכוכים משונים), והעלילה של כ”ץ מתארת סדרת רציחות שמתרחשות במסגרת “סיורי פשע” בדרום תל אביב שעורך שוטר לשעבר בשם רוני (מעין בן דמותו של כתב הפלילים בוקי נאה). אולם בשני המקרים הסיפורים לא מתעלים לגבהים ספרותיים מרשימים, והם נשארים בקטגוריה ספרותית שאפשר לכנותה “נחמד”.

bio_picאסף גברון

“תל אביב נואר”, אם כן, הוא קובץ סיפורים נחמד, מהנה לקריאה, אבל גם מפוזר מאוד ומתקשה לשמור על רמה אחידה. הגורם העיקרי שאמור להבדיל בין אנתולוגיה משובחת לאוסף סיפורים אקראי וסתמי טמון כמובן בעבודת האיסוף והעריכה; במובן הזה, אתגר קרת ואסף גברון שבחרו וערכו את הסיפורים, עשו עבודה בינונית מאוד. מצד אחד, הם הצליחו להרכיב נבחרת של סופרים צעירים ולא נפלו למלכודת השמות הגדולים והמאוסים, אך מאידך הם לא הקפידו על גבולות הז’אנר ועל רמת הכתיבה של הסיפורים. כך קורה שאפשר למצוא בקובץ עלילות מעניינות שכתובות רע, לצד עלילות סתמיות שכתובות היטב. עוד נקודה לחובתם היא העובדה שרק שלושה סיפורים בקובץ נכתבו על ידי נשים (מתוך 14 סיפורים).

ולמרות כל הבעיות שצוינו לעיל, “תל אביב נואר” הוא בסופו של דבר פרוייקט מבורך, שמאפשר לקוראים להיחשף לכתיבתם של כמה סופרים פחות מוכרים, ואולי גם לדמיין לזמן מה את תל אביב המוכרת כמטרופולין אפל ומלא בפשעים ומזימות. נקווה רק ש”ירושלים נואר” שנמצא לדברי ההוצאה בהליכי עבודה, יצליח לתקן את מה שלא עבד בתל אביב (אף על פי שבתולדות הציונות התהליך הזה עבד לרוב בכיוון ההפוך).

__________________

// תל אביב נואר”. עורכים: אסף גברון ואתגר קרת. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 254 עמ’, 59 ש”ח.

3 תגובות

  1. שלומית עוזיאל 6 בנובמבר 2014 ב- 15:20 - Reply

    הקביעה שבסיום מצוינת.

  2. […] השבוע בבלוג: השאלון עם דקלה קידר; ביקורת שלי על האנתולוגיה "תל אביב נואר" (שפורסמה לראשונה במגזין ד'קמפוס); חגית בת אליעזר על ערב […]

השאירו תגובה