ביקורת אורחת: עמיחי שלו על “הר הזיכרון יזכור במקומי – הזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולרית בישראל” מאת ליאת שטייר לבני

הצבת ראי קולקטיבית

לכתוב על שואה במאה ה-21 מרגיש אקסיומטית כמשימה בעייתית, אם היא יוצאת מתוך הקונטקסט האקדמי, או בעצם מרוב הקונטקסטים התרבותיים; יש תחושה כי כבר נאמר כל מה שהיה צריך להיאמר, נחקר כל מה שהיה צריך לחקור, וזו רק צורת ההגשה או הדגשים השונים שיכולים לגרום ליצירה להיראות מרעננת או מקורית. אבל לעיתים יש תחושה שהשואה היא משהו על-זמני, שקיים בתרבות שלנו כמן כוח טבע, ולא משנה כמה ננסה לברוח, להדחיק, היא תמיד תהא שם, בתצורה חומרית או כמשהו הננשם באוויר.

כפליטיה המצולקים של מערכת החינוך, וכאזרחיה הביקורתיים של מדינת ישראל במובנה הממסדי, ספגנו את השואה במחזור הדם שלנו, בוייתנו על ידי אופן מסוים בו אנו צריכים לזכור ולחוות. כמובן, קל מאוד להאשים את בן גוריון, את ממשיכיו או את שר החינוך, אבל מערכות גדולות וממסדיות יש להן דינמיקה משל עצמן, ואפשר לצפות מהם לגלות יצירתיות או הפקת מסקנות רק לעיתים רחוקות אם בכלל.

ד”ר ליאת שטייר לבני, בספרה “הר הזיכרון יזכור במקומי” (לקוח משיר של יהודה עמיחי), מצליחה בכל זאת לכתוב ולהתבונן בשואה ובייצוגיה מנקודת מבט מרעננת, וזה כבר הישג כשלעצמו. יש טרנד אקדמי, ספרותי ותרבותי בשנים האחרונות במיוחד, להביט בשואה דרך פריזמה פופית; להתעסק בבעיות המעיים של היטלר, ברגל המעוותת של גבלס כמכוננת רוע קליני, או במאהבות האומללות של הימלר, להביט בשואה מהצד הרכילותי שלה, במנותק כמעט לחלוטין מהקשריה המשמעותיים והממשיים. אך שטייר לבני לרגע לא נופלת לתוך בור העיוועים הנ”ל; היא שמה את הזרקור על האופן בו הדור השני והשלישי חווה את זיכרון השואה, עם דגש מיוחד על תרבות ההומור השחור שלה, וכן על התגובה של יוצאי יהדות המזרח, שעבורם השואה היתה בעיקר סימן בולט ודומיננטי לתחושת הקיפוח מאז שנות החמישים.

דרך ניתוח של סצנות הומוריסטיות מהפריים טיים הישראלי, כמו מערכונים של ארץ נהדרת ואחרים, וכן דרך אי אילו ייצוגים אחרים שלה בקולנוע ובספרות, שטייר-לבני מראה בצורה מרתקת איך ההומור הוא כלי חיוני ושימושי, ולרגע לא בא לחלל משהו קדוש – אם כי זו היתה בדרך כלל התגובה הרפלקסיבית של הדור הראשון והממסד – אלא דרך פסיכולוגית ותרבותית לגיטימית להתמודד עם המטען הבלתי נפיץ הזה, המטען הן הקולקטיבי והן האישי של כל אחד. הומור הוא משהו טבעי, נורמלי, ולכן צריך להתייחס אליו בהתאם.

58500011637b

בתור ילדים, בדיחות שואה הן אולי דרך להתריס, להרגיז, לקבל תשומת לב חזקה, אבל הם דרך רגשית להתמודד, איכשהו, עם המשא הבלתי אפשרי, עם הארטילריה הרגשית הבלתי מרפה של טקסי יום השואה, סופות של סיפורי קורבנות ומן תחושה של יראה מתמדת, של דע לפני מה שאתה עומד. ומתברר, לפי שטייר לבני, שזה לא מסתיים; אם יש לפעמים איזה חשש ציבורי שהשואה תישכח, דבר שעולה לא פעם על ידי אי אילו סוכנים תרבותיים, פוליטיקאים תזזיתיים ואחרים – שטייר לבני מבטלת זאת, ולמעשה טוענת כי מדבור במגמה הפוכה: מעולם לא היתה השואה כה פופולרית בישראל, בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, וזו כנראה אחת האבחנות המעניינות שעולות מהספר, כי היא גם נתמכת בסימוכין מרשימים.

נהוג לחשוב שפעם הנושא היה דומיננטי יותר, חזק ומשפיע. נכון, הוא היה, אבל היו לזה גם אספקטים אחרים, דברים שלא נהגו לדבר עליהם, או לחלופין ביטויים גרוטסקיים כמו הסטאלגים. למעשה, השואה היתה דומיננטית כמו היום, אך לא היתה מדוברת, מדובררת ומתוקשרת כמו היום. היום אי אפשר לפתוח אתר חדשות בלי לראות איזכור שלה, ישיר או עקיף, אי אפשר להיכנס לחנות ספרים מבלי לראות אותה מציצה מבעד לכותרות מתוחכמות יותר או פחות, אי אפשר לראות טלוויזיה מבלי שהיא תגיע מהדלת הקדמית, מהחלון, או מכל נקב מטאפורי אחר.

לכן, הספר של שטייר לבני הוא מעין הצבת ראי קולקטיבית כלפינו – השואה תמיד נוכחת, ואף ביתר שאת, היא אולי עברה מטמורפוזה ייצוגית, היא אולי לעיתים מסכת של סימולקרות, אבל זה כח האנרציה של תרבות דינמית. למעשה, היא נמצאת עמוק בתוכנו, ושום דבר לא יוציא אותה. היא שם כשאנו מביטים ברכבות, אוכלים תפוחי אדמה או צופים בסרטונים ביוטיוב. אם חשבנו שאפשר לכאורה לשכוח, שיקרנו לעצמנו. זה לא עניין של טוב ורע, אלא תהליך טבעי. אז אפשר לומר שהספר הוא תרגיל במודעות עצמית. שטייר לבני גורמת לנו להבין את עצמנו ולהכיר את עצמנו קצת יותר טוב, גם אם לא ממש נחבב את התוצאה, ואי אפשר לבקש מספר יותר מזה.

__________________

“הר הזיכרון יזכור במקומי – הזיכרון החדש של השואה בתרבות הפופולרית בישראל”, ליאת שטייר לבני. הוצאת רסלינג. 199 עמ’, 69 ש”ח. 

לעמוד הספר באתר הוצאת רסלינג לחצו כאן

***

עמיחי שלו, סופר וחתן פרס לוי אשכול לספרות לשנת 2012; פרסם את הרומנים “ימי הפופ“, “הנפשיים“, “ילדה גדולה” ו”על החתרנות“. 

2 תגובות

  1. Mikaberger 4 בנובמבר 2014 ב- 17:01 - Reply

    אני לא מבינה למה לכתוב את זה בצורה אקדמית שאפשר לבוא להצגה כמו “ריאקציה” ולראות בפועל את ההשפעות על אדם ישראל כיום.

השאירו תגובה