ראשון-שירה: חגית בת אליעזר כותבת על אירוע “על סף ספר” בהשתתפות איילת קדם ושגיא אלנקוה

מאת | 2014-11-02T15:01:10+00:00 2 בנובמבר 2014|קטגוריות: שירה|Tags: , , , |7 תגובות

“על סף ספר” בהשתתפות איילת קדם ושגיא אלנקוה

21.10.2014

אני יותר ויותר נהנית מאירועי “על סף ספר” בסלון של דיזינגוף סנטר, ממש מתאהבת, מתמכרת, מתגעגעת לקודמים ומחכה בקוצר רוח לאירוע הבא בסדרה. מה כל כך טוב לי בהם? שני יוצרים – לא רבים מרצדים ולא האחד באנוכיותו. המשורר מקבל נתח עסיסי של זמן לטרוף אותו לתיאבון: להציג את גוף השירה שלו בצורה נרחבת מעבר למסה הקריטית, לדבר על חוויות היצירה, להיחשף במענה לשאלות. הקהל יושב במעגל והיוצרים בתוכו: אין הפרדה בין הבמה לאולם היושבים, לא קמים, לא מחליפים מקומות, הכל באור מלא, בקשב עמוק, מרותקים בעיניהם למשורר, מתכחשים לסמרטפונים – לא מתעדכנים, לא מצלמים – מובלעת שירה ושיחה בחיי ההמולה.

ולמה ברק ההבנה היכה בי דווקא עכשיו – שנה ורבע לאחר תחילת הסדרה, באירוע מספר 14? המשוררים איילת קדם ושגיא אלנקוה נתנו הופעה מופלאה – כל אחד בסגנונו המוגדר, המובחן, המקיים דו-שיח מושלם עם אישיותו.

על סף ספר עם שגיא ואיילת

שגיא אלנקוה פרסם 3 ספרי שירה מאז 2009 – כל שנתיים- ספר:

  • קונכייה (ירון גולן) , 2009
  • פינה  (עתון 77),  2011
  • חפץ (עמדה),  2013

על ספרו הראשון “קונכיה” שגיא אלנקוה זכה בפרס שרת התרבות לספרי ביכורים לשנת 2010 .

שגיא בטקס

ספרו הבא עומד לצאת לאור בתחילת 2015 בהוצאת אפיק. את הספר ערך דרור בורשטיין שהציף לכריכה האחורית את דברי השבח וההתפעלות:

 “שגיא אלנקוה כותב שירה של פליאה כאובה ומרוסנת, שאין דומה לה בשירה העברית בימינו. הספר הוא הּתָזה של נוזל מגבים כחול על שמשת המכונית שבה אנו נוסעים בעולם. מבט שמנקה את המבט…. על אוצרות היום החבויים מדּווח ביובש ענייני. כוס, בית, ציפור, דפדפן – הספר הוא אוסף של דברים פשוטים שרוצים רק שיִראו אותם, שישמעו את בשורתם, את קינתם….”.

שגיא קרא שירים רבים בהם הגדיר ותיאר את עצמו באמצעות חפצים שונים מול הקהל הקשוב, הנהנה מהרעננות התוכנית והטריות הלשונית:

כוס היא מין

עולם קטן בתוך

העולם הגדול.

היא כיס,

מתמלאת

ומתרוקנת.

אין בה מקום

להחזיק את

כל המים

שהיא מחזיקה.

את כל החול

והאבק.

היא לעולם לא

מתרוקנת באמת.

רק מפנה מקום. האדם

הוא גם

כוס.

שום סכום

כסף אינו ממלא

אותו.

אהבה אינה ממלאת

אותו.

דבר לא ממלא אותו.

הוא אוסף לתוכו,

ומפנה מקום. 

(14.1.13)

אני – אומרים לי כי אני גוף,

תנועה קשה, עשויה אבן

וגרגרים קשים של חול,

תנועה שאין בה תכלית,

שנעה ושמתמידה בתנועתה.

לגוף ולרכיביו אין תכלית,

מלבד היות עצמו.

אם כן כיצד אני, שאינני

אלא תכלית,

שאני גדול ורחב ועצום,

שאינני זקוק לחיזוקים

או הסברים

או נימוקים

עבור עצמי,

להיות עצמי,

שאני תכלית עצמי,

כיצד אני,

שהגוף, שהעולם,

קובעים אותי כמסמר

בבשרם,

אני, הגלמוד,

שמנסה להבין,

כיצד אני יכול להיות

תכלית,

אני שהוא כמו חול, מתפורר

לגרגרים,

כמו הזמן לרגעים,

כמו רצף החיים,

לרגעים, כמו

אדם, נפרד לחלקים,

למקטעים. 

(16.1.13)

 

כשאגמור אהיה

מוטל

כמו אבן.

אהיה מר אלנקוה

האבן.

הדרך היחידה

בה יתאפשר

לי להיות

לח,

אם ילקקו אותי

מכף הרגל

עד השיער.

ואז אהיה מוטל

כאבן

לחה.

המקסימום

המקסימום

שאוּכל

יהיה לעלות באש

ואז אהיה אבן מפוחמת

שקורסת לתוכה,

אבן מתמוטטת,

לרמצים שחורים.

כשאגמור אהיה

נייר טישו עִם

פרחים 

(29.1.14)

 

איילת קדם – משוררת ועיתונאית , אם לשלושה. פרסמה בעבר בכתבי עת, אולם רק עתה, בפריחה מאוחרת ואחרי המסע להודו, החליטה ללכת עם האמנות שלה עד הסוף. לפני כחצי שנה, בהמלצתו של שגיא אלנקוה, איילת פנתה לרן יגיל, שהתרשם משיריה והתחיל בעבודת העריכה על ספר ביכוריה של איילת קדם “הפתח הצר” שעתיד לצאת ב- “עמדה“. איילת נמרצת, חושנית ופרועה עד כדי פרחחות וכך גם שיריה: נועזים, מצליפים בתוכנם, רעננים ומפתיעים בלשונם הציורית. 

איילת קדם

 

שוב אהבה מסוכנת 

כל כך הרבה דברים עלולים להישרף בדרך:

את תכעסי כשילבש תחתוניו וייצא

מהמיטה אל חדר האמבטיה, חושבת בלבך מדוע

לובש ואינו נשאר, כמוך, עור ובשר

שעוד ידי הלילה מכסות עליהם, דואגת

שמא לא יחזור או יתפוגג עם אור שמש מאוחר, מותיר

אותך מאחור ומפליג לדרום או

לצפון ואחר כך נוברת בתוך

עברו בכף של עץ גסה, מפרידה בין הימים

בהם היה מוטל על החול, לבין אלה בהם

עשה דרכו לכל אותם מקומות שמהם

לא היה אמור להגיע אלייך, שואלת

מדוע דווקא הוא ואיך-

שוב אהבה מסוכנת ללב שלך, בגילך.

 

 

יפו

רחובות של מלח

ריחות כרוכים

ותלוליות מהבילות של כעכים

הנערמים תחת שמיכת צמר דהויה והגבר

שאיני מצליחה לזכור את מראה פניו, הגבר

השואל אותי כעבור שנים

מדוע רצתי אחריו בין חדרי הבית

כשסכין אחוזה בידי.

מה פתאום, השבתי לו,

מה פתאום לחתוך.

מעולם לא אהבתיך די

ולמה ארדוף.

 

ואז איילת קראה את השיר “תרנגולות”  המשלב חזיון תרנגולות מתעופפות ונופלות מעבר לגדר מימי נעוריה עם אימת לחימת בנה בעזה במלחמת “צוק איתן” בתופת הקיץ האחרון. אני מבינה למה צ’יקי ארד תפס את השיר בשתי ידיו ושריין אותו עבור הגליון הבא של כתב העת “מעין”. מהסיבה הזאת אני מנועה מלהביא את השיר כאן ולו בחלקו. העונג המצמרר שוכן בזכרוני וכולנו כאיש אחד נקרא את השיר לכשיופיע הגליון של “מעין”.

הקהל היה סקרן, מתעניין ושואל. בין הנוכחים היה הסופר רן יגיל – העורך של איילת קדם והמו”ל של הוצאת “עמדה” בה יראה ספרה אור. רן גם הוציא לאור את ספרו השלישי הקודם של שגיא אלנקוה. הוא מכיר היטב את שני המשוררים ומעריך את ייחוד היצירה שלהם. דבריו ותגובותיו במהלך האירוע ניתבו את השיחה והזינו את אש אהבת השירה.

נשטפתי במבול השירים של שני היוצרים השוניים כל כך אך עם זאת דומים בהשפעה המכשפת של שירתם .

ועכשיו, בעבור 10 ימים, האירוע מצטייר ומצטלצל לי כדואט של גיטרה וכינור – שני הכלים הדומים בתור כלי המיתר אך רחוקים זה מזה במידה הנכונה כדי ליצור מעדן הרמוני לאוזן האדם.

                             חגית בת-אליעזר, 2.11.2014

 ***

חגית בת-אליעזר – בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים.

בוגרת סדנאות כתיבה בהנחייתם של המשוררים יעקב בסר, רבקה מרים, דליה רביקוביץ.

פרסמה 2 ספרי שירה בהוצאת כרמל “הַשָּׁקַת סְפִינַת צִפִּיָּה” (2008),  “התנסויות” (2012).

חברה באיגוד הכללי של הסופרים, באגודת הסופרים העבריים, באגודת העיתונאים.

עורכת ספרי שירה. מנחה אירועים ספרותיים.

מפרסמת מאמרי ביקורת על ספרי שירה וסקירות אירועים ספרותיים בכתבי עת ובאתרי הרשת.

7 תגובות

  1. ארלט 2 בנובמבר 2014 ב- 15:21 - Reply

    אכן, המפגשים האלה בסלון הם, כפי שאומרת חגית המנחה אותם, מובלעת של שירה. מובלעת מופלאה. הייתי בכמה מהם ונהניתי מאד. את המפגש הזה פספסתי והחסר מתמלא בסקירה היפה של חגית. השירים שהיא מצטטת כאן חודרים ללב ומסקרנים. תודה למשוררים שגיא ואיילת.

  2. ענבל אשל כהנסקי 2 בנובמבר 2014 ב- 15:45 - Reply

    חגית יקירתי, הטבת להביא את קולם של שגיא היקר ואיילת!! תודה לך מאד..

  3. Hhamutal Bar-yosef 2 בנובמבר 2014 ב- 16:06 - Reply

    שלום לכם,
    האם תיאותו לפרסם ידיעה על הופעת דיסק של שיריי המולחנים (האריזה מכילה חוברת ובה הטקסטים ופרטים על המשתתפים בביצוע). אני מצרפת כאן פרטים על המבצעים ואת סיפורו של הדיסק.
    מצפה לתשובה,
    חמוטל בר-יוסף

  4. דוד ברבי 2 בנובמבר 2014 ב- 17:45 - Reply

    זהו החלטתי בערב ה15 אני בא
    את מצליחה לשכנע אותי בתיאורים שלך
    אז נתראה בפעם הבאה
    תודה חגית
    כל הכבוד למרץ האדיר שלך

  5. חנה טואג 3 בנובמבר 2014 ב- 12:16 - Reply

    רשימה יפה וכתובה ברגישות נפלאה ליצירתם של שני המשוררים המיוחדים האלה בהצלחה להמשך הסדרה ובהצלחה למשוררים .

  6. צדוק עלון 3 בנובמבר 2014 ב- 19:33 - Reply

    אני שמח לקרוא על מי שכותב שהוא כותב בשמחה על מי שכותב, וכל שכן, בן בנו של כל שכן, אם מי שכותב כך הוא בעצמו יוצר.
    נהניתי לקרוא הרשימה הכתובה בשמחה.
    צדוק

  7. […] "תל אביב נואר" (שפורסמה לראשונה במגזין ד'קמפוס); חגית בת אליעזר על ערב שירה; ביקורת אורחת של עמיחי שלו על הספר "הר הזיכרון יזכור […]

השאירו תגובה