1) מהו הספר האהוב עלייך?

אנסה לסכם את יחסי האהבה שלי עם ספרים: קידוש המונוגמיה בעת הקריאה – ומעבר בוגדני לספר הבא. אני מתאהבת אנושות בספר שתופס אותי – ובאותו רגע בטוחה שלא נכתב ולא ייכתב עוד ספר שייכנס לי ללב כך לעולם. זו כנראה הסיבה שאני לא קוראת יותר מספר אחד במקביל, שאני זקוקה לתקופת התאוששות בסיום קריאה, ושכל מפגש עם ספר חדש מעורר בי לפני הכל – חשדנות.

היו לי רומנים אינטנסיביים עם ספרים רבים, כל אחד מהם הוכתר בזמנו כ”אהוב ביותר” – כנראה שילוב של הספר עצמו עם נסיבות חיי. רשימה אקראית של ספרים כאלה: מסך הטורטייה (ת.ק בויל) והיום אינו כלה (אייטמטוב), אלה תולדות (מורנטה), השמיים שבתוכי (אתי הילסום), קולות הערב (גינצבורג) בריחה (אליס מונרו) שנת הבשרים שלי (רות ל.אוזקי), חיי נישואין (פוגל), נבלות (קניוק) כמו אבלר כמו אלואיז (הפנר), עין החתול (מרגרט אטווד) הבשורה על פי ישו (סרמאגו), התיקונים (פרנזן) זו רשימה בלתי נגמרת.

2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?

ללא ספק “בילבי“, במתכונת המקורית עם הצילומים הצבעוניים הדהויים. לא היה דבר שרציתי יותר בילדותי מאשר להיות ג’ינג’ית נטולת הורים, עם חבר קוף וחבר סוס, אלטרואיסטית, עצמאית וחפשייה בעולם של מבוגרים, עם ביוגרפיה מפוקפקת ושווה כמו שלה. אסטריד לינדגרן היא המורה הטובה ביותר בשבילי לכתיבה לילדים ולנוער, מופת לכתיבה נטולת פילטרים חמודים – שנוטים לחבר לסיפור ולמסרים המיועדים לעיניים הצעירות. בילבי היא עדיין תענוג חי נושם וחוצפני בשבילי, בכל תרגום ובכל גרסה: בילבי, גילגי או פיפי, תענוג גדול העומד במבחן הזמן.

23196

3) מה הספר האחרון שקראת?

ספר הנוער “13 סיבות” מאת ג’יי אשר (ובתרגומה היפה של יעל אכמון), מותחן פסיכולוגי, היפר ריאליסטי, נוגע ללב. מעין יומן קולי בקלטות אודיו, שמקליטה נערה טרם התאבדותה המיועדות ל-13 אנשים האחראים לדעתה, בדרך זו או אחרת למותה. ספר חכם, חזק וסוחף שבוחן את ההתבגרות (הרבה יותר מאשר את המוות ואת ההתאבדות), תקשורת בין אנשים וגם את החברה האמריקאית בעיניים חדשות – וגם מציף את השאלה הכייפית במיוחד – אם כבר בעמוד הראשון אתה יודע את הסוף, איך יכול להיות שאתה עדיין כל כך במתח?

4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?

זן ואמנות אחזקת האופנוע, רוברט מ.פירסטיג. אכן כשקראתי תהיתי על מה המהומה, אבל רק ביני לביני. גיל 15 הוא כפי הנראה ממש לא הגיל להודות בזה – אלא להפוך לחלק מהמהומה ואף לצטט בלהט מהספר. אני  חייבת לספר הזה קריאה נוספת, משום שיש סיכוי שחוסר ההתלהבות שלי לא קשור לספר עצמו – אלא לרצון העז שלי בזמנו להיות חלק מהשיח – להט ששום ספר כנראה לא יכול לעמוד בציפיותיו.

5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?

השאלה הזו עיכבה אותי למחשבות. מהי אותה “הערכה” שספר לא זכה לו? האם זו הערכת הביקורת? הערכת ההמון, כלומר פופולריות, “דיבור”? טבלאות המכירות? או אולי פרסים ספרותיים?

אם הכוונה היא לספר שהייתי רוצה שעוד רבים יקראו יהיה זה “נופים ממטרופולין המוות” של ההיסטוריון אוטו דב קולקה, ספר יוצא דופן בתחום ספרות השואה, שהקפיא את דמי בקריאה, וגם הרבה אחריה. מעטים בסביבתי שמעו עליו ועוד פחות מהם קראו אותו וספק אם יקראו – ובכל זאת מי שכן קרא, לא ישכח אותו לעולם. האם נכון לומר שזה ספר ש’לא זכה למספיק הערכה’? מצדו של הכותב, או של ההוצאה לאור – אולי. (אגב, בהקשר זה אפשר לציין שנדיר לפגוש אמן שחש שיצירתו זכתה למלוא ההערכה – גם אם זכה למלוא ההכרה האובייקטיבית). מצדו של הקורא, אני בכלל לא בטוחה. ספר הוא עניין של טעם, של העדפה, של רגע בחיים שלבך פתוח אל הטקסט שלפניו. ספר הוא לפני הכל, סיפור אהבה אישי ואינדוודואלי.

נופים-ממטרופולין-המוות

6) מיהו הסופר האהוב עלייך?

יש רבים כאלה. אבל כנראה שבכל מה שכתבה נטליה גינצבורג אמצא עניין, ואם לא אמצא עניין – אמציא את העניין בעצמי ולא ארשה לעצמי לעולם להתאכזב. יחס דומה מקבלים גם אליס מונרו, בשביס זינגר, מרגרט אטווד, אלזה מורנטה, ג’ומפה להירי, פול אוסטר, מרקס, ועוד ועוד ועוד.

7) ספר שנתן לך השראה?

אישה שבורה, סימון דה בובואר. מהספרים הבודדים שקראתי יותר מפעם אחת. מלבד כתיבה סוחפת וישירה, נטולת מאמץ סגנוני, שמובילה את הקורא ביד בוטחת קדימה – הפער בין הנפש החופשייה של בובואר סמל הפמיניזם, שכותבת דווקא את סיפורן של שלוש נשים תלויות וחלשות למדי, הוא דבר מרתק בעיני – וגם שיעור נהדר בכתיבה (בעניין כתיבה שהיא מחוץ לתחומי ההזדהות שאנחנו ‘חותמים’ עליהם ככותבים). התוצאה היא קריאה אקטיבית, מעוררת הזדהות אבל גם מקוממת באותו זמן. קריאה ווכחנית היא הקריאה המועדפת עלי.

8) ספר עיון מומלץ?

הייתי רוצה לקרוא המון ספרי עיון, אבל עובדה היא שתמיד אעדיף לקרוא פרוזה. למרות זאת יש לי שלל המלצות: “הלילה ממהר לרדת” להבין את ההתאבדות (קיי רדפילנד ג’יימיסון), ו”מתחילים סיפור“, ספר על כתיבה, קטן, מקסים ולא חדש של עמוס עוז, ו”הסופים, אנתולוגיה” אנתולוגיה בעריכת פרופ’ שרה סבירי, אוסף נהדר מתוך הספרות הסופית למי שמבקש חלון הצצה (ואם תרצו, אף הרבה יותר מזה) לזרם מרתק באסלם.

2857

***

דקלה קידר היא סופרת, תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבה. בימים אלה רואה אור ספרה השישי “בתים של אחרים” (הוצאת כנרת זמורה ביתן) שהוא למעשה הרומן הראשון שלה למבוגרים. קדם לו קובץ הסיפורים “הגברת העירומה”. ספריה לנוער “שלומצי כותבת” יומן ו”משהו פשוט מסובך” היו לרבי מכר. ספרי הילדים שלה “אמא נשארת בגן” ו”התנין עצוב והזבוב” ראו אור בגרמניה וביוון, וסיפוריה הופיעו באנתולוגיות שונות בארץ ובעולם.

עוד על “בתים של אחרים תוכלו לקרוא כאן

את סיפורה “אל הגינה” שהתפרסם באנתולוגיה “תל אביב נואר” (עורכים: אתגר קרת ואסף גברון, הוצאת כנרת זמורה ביתן) תוכלו לקרוא כאן

בתים של אחרים - דקלה קידר

*) צילום תמונת השער: לירון אלמוג (ישראל היום)