קצרים: כמה הערות על קלאסיקת הילדים “דוליטל ומאורעותיו” מאת יו לופטינג

ממשיך בקריאת קלאסיקות ילדים: השבוע קראתי את “דוליטל הרופא ומאורעותיו” מאת יו לופטינג, בתרגום ישן מאוד שמצאתי בספריה של ההורים שלי. אין לי או להורים שלי מושג למי היה שייך הספר (הוא נמצא בעיזבונה של סבתא שלי מצד אמי, מה שאומר שהוא היה שייך או לאמא שלי, או לאחותה, או שהושאל מאיפשהו ולעולם לא הוחזר).

התרגום הוא של א.סולדר והוא יצא בהוצאת מסדה בתשכ”ג (1962-1963), אבל לפי ויקפדיה מסתבר שהתרגום הזה הוא כבר משנת 1929 (היתכן?). 

בהקדמת המתרגם הוא אומר כי מדובר ב”ספר הראשון אחרי עליסה בארץ הפלאות שהוא באמת ספר-מופת לילדים”.
ובמקום אחר הוא כותב “עם קריאת הקטע הראשון של ספר ‘דוליטל’ נדע ונכיר מיד, כי לופטינג מאמין בסיפורו, והן זה הוא התנאי הראשון העיקרי למספר סיפורים”.

אני לא יודע באשר לעמידתו של הספר אל מול אליס בארץ הפלאות, ולגבי האמונה של לופטינג בסיפורו – אבל אכן מדובר בספר ילדים מהנה, שכולל הרפתקאות וקשיים, אבל גם נחמה ותקווה.

הבאתי כמה ציטוטים מאת המתרגם, כי לתרגום היה חלק משמעותי בקריאה שלי. מדובר ב”דוליטל מגוייר” ויש לו בשל כך חן מיוחד.

למשל – במקום ג’ון דוליטל, לרופא קוראים יוחנן דוליטל; ולאורך כל הספר שזורים משפטים תנ”כיים כמו “וימכור דוליטל הרופא את הפסנתר…”, “ויהי היום ודוליטל הרופא יושב במטבח…”, “ויקח את הקוף מידי האיש האיטלקי ויתן לו שילינג כסף וישלחהו. וימאן האיש ללכת ויצעק להשיב לו את הקוף” וכן הלאה.

כלומר, קריאה בתרגום הזה היא מעין מנהרת זמן שגורמת לקורא להתחקות אחר נסיוניות העברות של המתרגם, ולהשתעשע מהם. 

אם נרצה לחטוא באנכרוניזם, נוכל לומר שד”ר דוליטל סובל מגזענות כלפי שחורים (רוב הכושים, כפי שהם מכונים בספר, הם אנשים רעים – אם כי גם הלבנים דיי רעים בפני עצמם. ככלל – בני האדם רעים, והחיות טובות), ומשובניזם מסוים (בתחילת הספר מסופר שרק נשים מחזיקות חיות מחמד כמו חתולים וכלבים).

בסך הכל מדובר בספר כיפי מאוד, ויש בו מימד אוניברסלי שאופייני לספרי ילדים – האנשה של חיות (בשיא הספר האריות באפריקה עוזרים לדוליטל בבית חולים שדה שהוא הקים כדי לטפל במחלה של קופים).

אפשר לסמן עוד וי על קלאסיקה.

_________________

*) מצאתי ברשת את הסיפור כולו בתרגום הישן, אם מישהו רוצה לקרוא:
http://urila.tripod.com/Dolittle.pdf