קצרים: כמה הערות על המחזה “הלילה השנים-עשר או כרצונכם” מאת וויליאם שייקספיר

האמת היא שאין לי הרבה מה לכתוב על המחזה הזה. אני קורא שייקספיר כדי להכיר את אחד מעמודי התווך של התרבות המערבית, אבל ברוב המקרים לא מדובר ביצירות שיכולות לגרום לי להתרגש, או במקרה הזה – לצחוק.
אמנם, ביחס למחזות אחרים שקראתי, הלילה השנים-עשר הוא דווקא קליל יותר ובהיר יותר (התרגום של אהרן קומם אותו קראתי היה טוב מאוד לטעמי), אבל נדמה שבידור מתיישן הרבה יותר מהר מאשר דרמה וטרגדיה.

המחזה מבוסס על בלבול מגדרי ועל מעין “קומדיה של טעויות”; אישה (ויולה) מתחפשת לגבר (ששמו סזאריו) בזמן שאחיה התאום (סבסטיאן) שנראה בדיוק כמו הגבר המחופש, מסתובב באותה עיר. במקביל – סוכנת בית של רוזנת בשם אוליביה, “עובדת” על סוכן בית אחר בשם מאלוויליו וגורמת לו לעשות מעצמו צחוק לעיני הרוזנת (הקהל/הקורא הוא שותף פאסיבי לתכנון המהתלה וכך יכול לצחוק כאשר המתיחה יוצאת אל הפועל).
כך נוצר בלבול משעשע עד לסוף הטוב שבו כל הסבך מותר והאהבה מנצחת.

בנוסף לשעשוע שב”מתיחות” ישנה גם לא מעט שנינות במחזה, שמוצאת ביטוי בעיקר באמצעות הדיאלוגים, המונולוגים והשירים של ליצן החצר.
למשל:

ליצן: ובכן, אגלום ת’גלימה, ואני מקווה שאגלם בה מה שלא גולם בגלימה מעולם.

או:

ויולה: לאט לך, ידידי, ולנגינה שלך. אתה ניזון מהכאה על תוף?
ליצן: לא אדוני, אני ניזון מהכאה על חטא.

או:

דוכס: אני מכיר אותך היטב. מה שלומך, ברנש יקר?
ליצן: למען האמת, אדון, טוב לי מאויבי, ורע מאוהבי.
דוכס: אדרבה, טוב לך מאוהביך.
ליצן: לא, אדון, רע ביותר.
דוכס: איך זה אפשרי?
ליצן: באלוהים, אדון, הם מהללים אותי והופכים אותי לחמור; ואילו אויבי פשוט אומרים לי שאני חמור: בצורה זו, אדון, אויבי מעניקים לי דעת עצמית, ואילו ידידי מוליכים אותי שולל.

==========================================

ואם כבר מתייחסים לתרגום, בספר מופיעות הרבה פעמים צורת כתיב שאמורות, אם אני מבין נכון, לאפיין דיבור “עממי”. אבל בעוד אני מבין מה הגרש מסמן למשל במילה “ת’עצמי” (את עצמי) או במילה “ב’אמת” (נשמע כמו ‘במת’), פחות ברור לי מה הגרש מסמן כשהוא בא אחרי ו’ החיבור כמו במילה – “ו’אם”; או במשפט – “… לו תתגשם משאתלתך, ו’אשתטה כמו שצריך…”.