1) מהו הספר האהוב עלייך?
בפרוזה הספר האהוב ביותר הוא ללא ספק “סוף דבר” של יעקב שבתאי. הוא הימם אותי כשקראתי בו לראשונה בגיל 27, ומאז אני חוזרת אליו לעתים קרובות. זה הספר שייצר אצלי את תחושת האינטימיות הכי חזקה שחוויתי, ושמזקק בעיניי באופן מפעים, את תחושת פחד המוות והמאבק למשמעות ולאושר, בחיים ללא אמונה. אהבתי את שבתאי על היכולת לעסוק בשאלות הקיומיות הדוחקות ביותר בכנות אדירה ובחוש הומור נפלא, כשהוא מייצר מעברים נפלאים בין המביך והמגוחך, לנשגב ולפואטי.
2) מהו ספר הילדים האהוב עליך?
גדלתי באנגליה עד גיל 8, כך שספגתי מצד אחד המון ספרות ילדים אנגלוסקסית, ומצד שני המון ספרות ילדים ישראלית תודות לסבתי ולאמי שהקפידו שאקרא גם בעברית, ועל כן הבחירה קשה. אבל אני חושבת שאגדות הילדים של אוסקר ווילד, כמו ה”נסיך המאושר” ו”השושנה והזמיר“, סיפורים פיוטיים של קורבן ואהבה שהטילו עלי תערובת של אימה, ועונג והביאו אותי תמיד לבכי, היו מהמשמעותיים ביותר.
3) מה הספר האחרון שקראת?
ביום כיפור האחרון קראתי את “המחברת הגדולה” של אגטה קריסטוף, סופרת הונגריה, שמספרת את סיפורם של שני ילדים תאומים במלחמת העולם השנייה, אשר מפתחים אסטרטגיית ניתוק רגשי אכזרית וקיצונית, כדי להתחשל נוכח זוועות המלחמה. זה ספר חזק וסוחף, שכתוב בתבונה עצומה, אבל חלק מהזמן הרגשתי שסוד המשיכה שלו היא בזוועתיות שבו, קצת כמו המשיכה הזו שישנה, להביט ממושכות בתאונת דרכים או בצילום פורנוגרפי, לכן אני חצויה לגבי הרצון להמליץ עליו.
4) איזה ספר גרם לך לתהות ‘על מה המהומה’?
יש לי רתיעה אינסטיקטיבית מאופנות ומהומות, כך שברגע שספר מחולל מהומה, רוב הסיכויים שלא אקרא בו זמן רב, עד יעבור זעם. אבל כשקראתי את”החיים כמשל” בגיל 26 זמן רב אחרי שיצא מן האופנה, ממש לא הבנתי על מה המהומה, הרגשתי שמדובר באוסף של קלישאות של נער מתבגר שקרא יותר מדי ניטשה. ייתכן שהייתי נהנית ממנו יותר כשהייתי נערה בעצמי.
5) איזה ספר לא זכה למספיק הערכה לדעתך?
קשה להגיד שזה ספר שלא זכה להערכה מספקת, אבל זה ספר שדי נשכח כיום בשדה הספרות הישראלי, והוא יצירת מופת מפעימה שמגיעה לה כל העדנה המתבקשת לדעתי הוא “הרצוג” של סול בלו, רומן שמספר את סיפור התפוררותו הנפשית של פרופסור מזדקן ששולח מכתבים לכל הדמויות המשמעותיות בחייו. הרצוג מצליח להתחקות בצורה לא פחות מגאונית אחרי השברים שממנה מורכבת התודעה שלו.
6) מיהו הסופר האהוב עלייך?
כאמור, יעקב שבתאי. לא משום שהוא הסופר הכי טוב שקראתי, אלא משום שהוא הכי קרוב אלי. אבל יש עוד אהובים ואהובות רבים מספור.
7) ספר שנתן לך השראה?
‘ראנא‘ של המשוררת חדוה הרכבי, שזוכה בימים אלו בפרס ביאליק. ספר מופלא שמתאר בדמיון חסר גבולות וביופי פראי אנטומיה נפשית של אהבה נכזבת. הרכבי היא משוררת שאני חבה לה רבות בגיבוש הקול הפואטי שלי, החל מן המוסיקליות שהיא עבורה הכוח המניע של השיר, וכלה בחופש העצום שלה להעלות על הנייר את המסר הפנימי ביותר לנמענים הכי פרטיים.
8) ספר עיון מומלץ?
“אימות ומומחים” (Terrors & Experts) של הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס. ספר נועז שמדבר על הנוכחות המופרזת של מומחים ומומחיות בחיינו, בכלל זה הפסיכולוגים, מומחי הנפש, וקורא בצורה מעוררת השראה לחזרה אל יצירתיות ואומץ לב בתחום. הספר לא תורגם, אבל אפשר למצוא מקטע ממנו בספר “באסוציאציה חופשית” שגם הוא ספר מומלץ , אוסף ראיונות עם תיאורטיקנים עכשוויים בולטים מתחום הפסיכואנליזה. אפשר לגזור את הביקורת הזאת על הפאשיזם של מומחים גם לתחומים אחרים, בישראל של היום זה נראה רלבנטי מתמיד.
***
דנה לובינסקי, ילידת 1979, פסיכולוגית קלינית ומשוררת. מתגוררת בתל אביב. בלי ברית בלי מילה (עם עובד 2014) הוא ספרה הראשון.
לעמוד הספר באתר עם עובד לחצו כאן.
עוד על הספר מתוך הקומוניקט:
“בלי ברית, בלי מילה” שראה אור בעם עובד הוא ספר שיריה הראשון של דנה לובינסקי, פסיכולוגית קלינית ומיוזמי מחאת הפסיכולוגים של 2011.
בכתיבה אקספרסיוניסטית עזת מבע, לובינסקי משרטטת מיתולוגיה פרטית של מערכת יחסים סבוכה עם האב, האם, אהובים ואהובות, אשר משוטטת על התפר הדק בין המודע ללא מודע.
אסופת השירים הדיאלוגית חותרת במוסיקליות אל המצב הסיפי של טרם השפה, תוך עמידה על מצבן הפרובלמאטי של נשים כישויות דוברות וכותבות.
שאלת התוקפנות האנושית מובאת בספר כסוגיה קריטית, אשר בתוכה גלותן של נשים מברית המילים מובאת בגולמיותה הן כמצב מעורר מחאה, והן כראשיתו של פתרון אפשרי להיחלצות מסבך המעשים האלימים שנעשו ונעשים בשם הפטריארכיה.
עם התקדמותו, מציע הספר תפילה אל מקום אחר, ברית חדשה, אוטופית שבה “לא יהיה כל צורך לשנס יותר מילים”.
השאירו תגובה