הקדמה

כשקראתי את האנתולוגיה “תל אביב נואר” (ביקורת שלי על הקובץ צריכה להתפרסם במקום אחר, ורק אחרי שתפורסם שם אוכל לפרסם גם בבלוג) הרגשתי חיבור מיוחד לסיפור “אל הגינה” של דקלה קידר. התייעצתי לגבי הסיפור עם עורכת מדור הסיפורים הקצרים בבלוג תמי לבנת מלכה, וכיוון שגם היא אהבה אותו, החלטנו לפרסמו, על אף שהוא ארוך יותר באופן משמעותי משאר הסיפורים שפרסמנו עד עכשיו. תמי הציעה בתבונה שנפרסם אותו בחג כדי שלאנשים יהיה פנאי לקרוא אותו בנחת, וכך קרה שחרגנו מיום שני המסורתי (היום הקבוע בו אנחנו מפרסמים את הסיפורים הקצרים) ואנחנו מפרסמים באופן חד פעמי סיפור ביום רביעי.

כפי שתשימו לב, הסיפור “אל הגינה” לא ממש נאמן לז’אנר הנואר, אבל הוא בהחלט מתאר תופעה שקורת בתל אביב, ולא משתמש בעיר רק כתפאורה לעלילה שיכולה הייתה להתרחש בכל מקום. זה אחד הדברים שאהבתי בו במיוחד (כשקוראים סיפור בתוך אנתולוגיה, משווים אותו כל הזמן לסיפורים האחרים, והיה בסיפור הזה משהו שבלט וסחף אותי יותר מהסיפורים האחרים).

נקווה שתאהבו את הסיפור כמו שתמי ואני אהבנו, ושיהיה חג שמח.


אל הגינה

 

אני היחידה שרושמת בסידור עבודה: “חמישי לילה”.

סטלה ודיאנה עובדות כאן רק שנתיים, אז אף אחד לא שואל אותן לפני השיבוץ, אבל לי יש ותק, ועדיין אני מבקשת את המשמרת הזאת במיוחד. “חמישי לילה” זו המשמרת הכי קשה במרכז ההזמנות. עד שבע־שמונה בערב זה עוד נסבל. כנראה בגלל שהלקוחות עדיין עסוקים במקלחות, בארוחות ערב, אבל כנראה אחרי שהילדים הולכים לישון — הם נזכרים שמגיעים יומיים בלי סופרמרקט, ואז מרכז ההזמנות הטלפוני שלנו כמעט קורס. הלקוחות של “חמישי לילה” יותר עצבניים ויותר חשדניים מאשר בכל יום אחר בשבוע. כל עיכוב בהזמנה, כל מוצר חלופי שאנחנו מציעות, כל מוצר במבצע שחובה עלינו להציג בפניהם לפני גמר חשבון — גורמים להם להתפרץ עלינו. אבל אנחנו שמות את הרגש בצד. זה כלל ראשון בסופר־שפע. עם השנים גיליתי, להפתעתי, שזה הרבה פעמים יותר קל ממה שחושבים.

ב”חמישי לילה” אנחנו מתחלקות בעבודה. חוץ מהשעה עשר, שבה אני מחכה לשיחת הטלפון שלי, בדרך כלל אני עושה את האיסוף, וסטלה ודיאנה לוקחות את ההזמנות הטלפוניות. ככה אנחנו גם מספיקות יותר, וגם מגדילות את הסיכויים שלנו לקבל קידום. אחרי שפעם סטלה הסתובבה יותר מארבעים דקות עד שמצאה בסופר אגוזי קשיו לא קלויים, ובפעם אחרת דיאנה כמעט פוטרה בגלל שלא מצאה קמח מצה חמץ, ועוד העזה להתווכח עם לקוח שלא קיים מוצר כזה מבחינה לוגית — אני עושה את האיסוף. אותי אף לקוח לא יכול לבלבל.

אני אוהבת את העבודה הזאת בשעות האלה. דיאנה משמיעה לנו מוזיקה קלאסית ברמקול של הקופה הראשית, חושך בחוץ, אבל מואר וצבעוני בפנים, אני דוחפת את העגלה ביד אחת, מחזיקה את ההזמנה ביד השנייה ומדמיינת לעצמי את כל הארוחות שישי שמתכננים הלקוחות שלנו. בדרך כלל אין הפתעות גדולות. יש את הלקוח מז’בוטינסקי שמזמין פעם בשבוע שלוש־עשרה קופסאות טונה וארבע חבילות נייר טואלט, יש את האישה מבן יהודה עם השבע חבילות סוכריות ג’לי משפחתיות (אחת לכל יום, בעלה לא יודע מזה, אבל לי היא גילתה). לרוב המשפחות בימי חמישי בערב יש הזמנה סטנדרטית: סלמון או נסיכה, בקר קפוא מס’ 5 או פאלש פילה, אורז, פסטה, ירקות. דומה מאוד לתפריט שישי שמכינה שושי אחותי.

גם אני אוספת לעצמי עגלה בחמישי בלילה: חמש עגבניות, חמישה מלפפונים, גבינה לבנה, לחם, ופלים לימון לקפה. למרות שיש לי כעובדת הנחה ואני יכולה לקנות יותר — זה מה שמספיק לי עד שבת, ובראשון בבוקר אני ממילא שוב כאן. במשך השבוע אני עובדת משמרות יום. “חמישי ערב” זו משמרת הלילה היחידה שאני עושה בחצי השנה האחרונה.

מתִי חזר יום אחד מהעבודה, ומיד ראיתי שהקופסה שהכנתי לו לצהריים נשארה מלאה.

הוא אמר שלא היה לו תיאבון, וזה לא התאים לו, כי גם כשהוא חולה, הוא תמיד מוכן לאכול, במיוחד את הקציצות עם האורז והאפונה שהכנתי באותו יום.

הסתכלתי עליו כל הערב וקיוויתי שזה לא משהו רציני. גם כשהילדים התקלחו וצחקו, וגם כשאחד מהם יצא בבכי כמו תמיד והם היו ברוגז כל ארוחת הערב, שמתי לב שהוא הסתכל על החביתה כאילו משהו בה לא בסדר. נתתי לו כוס מים ושני אקמול. עושה את עצמו גיבור. אמרתי לו לנוח, אבל הוא הקריא לילדים סיפור, ציחצח איתם שיניים, ולא ישב רגע אחד בשקט כל הערב.

כשנכנסנו אחר כך למיטה, הרמתי את הספר שלי וחיכיתי לתנועה הרגילה שלו, שהוא מושיט את היד למשקפיים ולוקח את הספר שלו, אבל הוא נשכב לאחור ונאנח. התקרבתי אליו. הצמדתי את השפתיים שלי אל המצח שלו, כמו שאני בודקת אם לילדים יש חום. הוא זז קצת.

“אתה מרגיש טוב?” שאלתי.

“לא,” הוא אמר ונאנח שוב. “אני לא מרגיש טוב.”

“מה כואב לך?” שאלתי.

הוא שתק רגע ארוך, כאילו אם יספר לי שהוא חולה, זה יגרום לו להיות חולה באמת.

“אני מרגיש שאני צריך שינוי,” הוא אמר.

הברכיים שלי התחילו לרעוד מתחת לשמיכה, ופתאום לא היה לי אומץ להסתכל לו בעיניים.

“אני לא חושב שאני יכול לחיות איתך יותר,” הוא אמר, “אני צריך הפסקה זמנית.”

“אבל כיסית את הילדים?” שאלתי, “כל לילה הם זורקים את השמיכות.”

הוא הביט בי רגע, ענה, “לא,” והתחיל לקום, אבל אני הקדמתי אותו, והוא נשאר לשבת על קצה המיטה. הגעתי מתנשפת לחדר של הילדים, כאילו רצתי קילומטר.

הדלקתי את האור הקטן בחדר. הם היו שקועים בשינה עמוקה. הגדולה בידיים פרושות לצדדים, רגליים מתוחות למטה, הקטן מכורבל כמו כדור. יכולתי להרגיש את הדופק בתוך האוזניים שלי.

בכל יום עשרה אנשים חושבים כמוהו, שאני הבעיה שלהם. אם נגמר מוצר מהמלאי — אני, אם השליח לא מצא את הבית — אני, אם התירס הקפוא הגיע מופשר — אני אשמה. התפקיד שלי הוא לכוון אותם באדיבות לבעיה הקונקרטית, וכמו שהמנהל שלנו קורא לזה, “להוציא את הממד האנושי מהמשוואה”. ולפצות אותם, כמובן. מתחתי את הברכיים חזק והלכתי בחזרה לחדר השינה, נוגעת בקיר. הוא ישב זקוף על המיטה והביט בי.

“אולי אתה צריך שינוי בחיים,” אמרתי, “אבל זה לא אני השינוי.”

המשכתי לעמוד, מחזיקה את המשקוף מאחורי. הסתכלתי על הצלחת שתלויה מעל המיטה שלנו, עם התמונה שמודפסת עליה, שלי ושל מתי מפלמה דה מיורקה, מלפני עשר שנים בטח. חסכנו לחופשה הזאת מאז שהכרנו. עכשיו שמתי לב שהתמונה כבר כמעט דהתה לגמרי.

“אז מה את אומרת בעצם?” הוא שאל. לקחתי נשימה עמוקה.

“אתה יושב בתא הפיס שלך, לא זז, עולמך צר,” אמרתי, “אתה רק רואה כל היום אנשים שמפסידים כסף עם האף באדמה. מה אתה מצפה? להמשיך ככה עוד עשרים שנה? הרי אתה בעצמך אומר שהרגע הכי טוב שלך ביום זה כשאתה מתקשר לעבוד עלי בטלפון, אז אותי אתה צריך לשנות?”

יישרתי את השמיכה מעל לרגליים שלי. הברכיים שלי עדיין רעדו.

נזכרתי שלא כיסיתי את הילדים בסוף, וגם השארתי את האור הקטן דולק.

“תמיד חשבת ככה?” הוא שאל. “שזו לא עבודה בשבילי?”

“כן,” אמרתי, למרות שזה היה שקר. עבודה בפיס זו עבודה מסודרת בשביל כל אחד. עם תנאים טובים וכל הפנסיות והביטוחים, וזה גם העתיד שלנו.

“אז מה את מציעה לי, להתפטר?” הוא שאל. “מי ייקח אותי לעבוד? בגילי? מה אני יודע לעשות?”

“יותר קל לפרק משפחה? תתאמץ, תמצא עבודה, אחר כך תתפטר מהבודקה, ככה זה עובד,” אמרתי והעזתי להביט בעיניו.

כעבור כמה ימים פתאום שמענו צפירות מחוץ לבית. יצאנו למרפסת. מכלית אדומה, ענקית, עמדה לצד המדרכה שלנו, ובתא הנהג ישב לא אחר מאשר מתי, זורח מאושר, למרות שהוא מצא דווקא את העבודה הכי מסוכנת שיש, גם כימיקלים, גם נוהג בלילות, בכבישים הכי מסוכנים בישראל, עם שכר עוד יותר נמוך מהבודקה של הפיס ובלי תנאים סוציאליים. אבל לא אמרתי מילה. הרי מתי נולד עם חוש כיוון מצוין, כאילו יש לו מפה בראש. תמיד הוא ידע להסביר לי לאט ובשקט לאן לפנות ומתי, ומה אני אמורה לראות מימין ומשמאל. והילדים התלהבו.

הוא נהג בלילות וישן בימים. כשיצאתי לעבודה הוא חזר, כשחזרתי מהעבודה הוא יצא. הוא התלונן שהילדים מרעישים כשהוא מנסה לישון במשך היום, למרות שכולנו השתדלנו לשמור על שקט. במיוחד אני. עד כדי כך שלפעמים רק מהצעקות שלי שישמרו על השקט, הוא היה מתעורר עצבני. הוא הודיע שמעכשיו הוא יישן אצל אמא שלו, ויום אחד שמעתי מהילדים שהוא לקח לו דירת חדר קטנה ברחוב שליד. לקחתי אותו לשיחה, איזה בזבוז, ועוד ברחוב שליד. איזה צורה יש לזה. ממש זריקת כסף. הוא אמר שזה זמני, שאמא שלו מרגיזה אותו, שהוא חייב את “הפינה השקטה שלו” ורוצה להיות קרוב לילדים. הוא רק יתארגן על מיטות, והם יבואו לישון אצלו בימים שהוא לא עובד, וגם לי יהיה מהם קצת שקט.

מי רצה שקט מהילדים. ההפך. רציתי אותם לידי כל הזמן וברעש. שיחקתי איתם ארץ עיר, מונופול, עשיתי איתם שיעורי בית, יצאנו לגינה, הלכנו לאכול פלאפל, שמתי לנו מוזיקה בסלון ורקדנו. אפילו נהניתי להירדם איתם במיטה שלנו, מול הטלוויזיה, אחד מכל צד, ובבוקר להתעורר לידם עם תוכנית הבוקר, ישנוניים וחמימים. שושי אחותי אמרה כל הזמן, “בטח מה זה קשה לך,” אבל אני אמרתי שלא. יש לי פחות לסדר, פחות לבשל. ואם יש לי טענות, אני יכולה לבוא בטענות רק לעצמי.

אבל דברים השתנו. כאילו בבת אחת אבדה לילדים הסבלנות. אם תפסתי יותר מדי שמיכה בלילה, אם הפיתה לבית ספר התפרקה, או אם לא חתמתי על מכתב מהמורה שהם לא הראו לי בכלל. והם כל הזמן היו רעבים. הסתובבו במטבח. פתחו ארונות, מקרר. בישלתי ובישלתי ושום דבר לא השביע אותם. הם דפקו על השולחן כמו אסירים. לפעמים גם אני לא התאפקתי, ודפקתי עם הצלחות שלהם על השולחן, עד שהאוכל קפץ מהצלחת. כשהגעתי מיואשת למשמרת, סטלה ודיאנה אמרו לי, תחשבי שהם הלקוחות שלך. שימי את הרגש בצד, תגידי להם שזה זמני.

הילדים שאלו אותי אולי עשרים פעם ביום מתי אבא יחזור, כאילו אני לא משתגעת מבפנים מאותה שאלה. אמרתי להם שוב ושוב, זה זמני. לי לא היה את מי לשאול.

יום אחד מתי הודיע שהוא התארגן על מזרנים, ורוצה את הילדים — מחמישי בלילה עד שבת רצוף, ימי החופש שלו מהנסיעות עם המכלית. נעמדתי על הרגליים האחוריות. תוקע אותי

בסופשבוע בלי הילדים? “זה הבית שלהם,” הודעתי לו. “רוצה לראות אותם בשבת? תחזור הביתה.” הוא אמר שאני סוחטת אותו, ושזה לא יחזיר אותו הביתה אם זה מה שחשבתי. לא ויתרתי.

הלכתי איתם דווקא, בערב שישי, לארוחה אצל שושי אחותי, והיא אמרה לי במטבח, בעיניים כועסות, שהילדים מספרים שאני לא נותנת להם לראות את אבא שלהם, איזו מין התנהגות פרימיטיבית זו, להילחם על גבם, אני אמצא את עצמי בלי בעל ובלי ילדים

בסוף.

ככה ויתרתי עליהם, על הילדים שלי, מחמישי בלילה עד שבת בלילה.

מחודש מרץ האחרון. חצי שנה.

ומיד ביקשתי מהמנהל שלנו שיבוץ ל”חמישי לילה”, וכבר במשמרת ההיא שמתי לב לד”ר אלכס מיכאל. לא שהיה בלקוח הזה, מבלוך 31, משהו מיוחד. אבל אחרי כל כך הרבה לקוחות חסרי סבלנות ודרך ארץ, שגרמו לי להתחרט שלא הקשבתי לדיאנה ולסטלה ובכל זאת נרשמתי למשמרת הזאת, הוא דיבר ברוגע. אמר “תודה” ו”בבקשה”. רשמתי בתשומת לב מיוחדת את ההזמנה שלו, ובסוף שאלתי, “תרצה עוד משהו?” הוא אמר, “כן, להגיד לך שאת מאוד נחמדה.” הודיתי לו ונפרדנו.

בזמן הזה מתי לא חשב שאני נחמדה, הילדים לא חשבו שאני נחמדה, ואפילו שושי אחותי לא חשבה שאני נחמדה, כשניסיתי להתחמק מארוחת שישי אצלה. בלי הילדים לא היה בזה שום טעם בשבילי. היא הכריחה אותי לבוא. “הכי חשוב זה לצאת מהבית,” היא אמרה.

חשבתי שאולי זאת ההזמנה הראשונה של ד”ר אלכס מיכאל, ולכן הוא כל כך נחמד אלי, אבל בתיעוד “הזמנות קודמות” גיליתי שהוא דווקא לקוח ותיק בסופר־שפע, ושבכל יום חמישי בעשר בלילה הוא מתקשר ומזמין כמעט אותו הדבר: לחם, פיתות, ירקות, פירות, מוצרי חלב, שוקו, קפואים, בשר, חזה עוף, פסטה, קורנפלקס־חיות, חומרי ניקוי, לחם קל, עוגיות בלי סוכר. שעמום של משפחה רגילה לגמרי. שניים או שלושה ילדים, אישה עם בעיית משקל, גבר שעושה את הקניות. רופא. גם מתי היה עושה את הקניות, עם הנחת העובד שלי בסופר־שפע.

המשכתי לרשום את עצמי מדי שבוע ל”חמישי לילה” וחיכיתי לעשר אפס אפס.

גם כשהוא נשמע עייף, ד”ר אלכס מיכאל אף פעם לא נתן לי הרגשה שאני אחראית למחסור בשקיות זבל אורגניות מתכלות, או לקילו תפוחים שהגיעו שחורים מבפנים במשלוח הקודם. הוא אף פעם לא שאל בחשדנות כמה עולה מוצר חלופי שהצעתי, כאילו אני מרוויחה מזה משהו. ההפך, הוא אמר שהוא סומך עלי מאה אחוז, ושאחליף אפילו בלי לשאול.

רק שלפני חודשיים, באוגוסט, משהו השתנה.

ההזמנה של ד”ר אלכס מיכאל התכווצה: קוטג’, חבילת פיתות. חרדל, פסטרמה, כמה תפוחים, כמה אגסים. חוט דנטלי, חומרי ניקוי. שיערתי שאולי הם מתכוננים לנסוע לחופשה, יש לאנשים סיבות לשנות הזמנה קבועה. לנו אסור, כמובן, לשאול את הלקוחות שאלות אישיות, אבל בשבוע הרביעי כבר הבנתי את התמונה: אין קורנפלקס־חיות, אין שניצל־כוכבים, אין סוכרלוז. זה לא זמני. זה אדם שחי לפחות חלק מהזמן לבד.

זו היתה הפתעה גם בשבילי, שירדה לי דמעה בזמן שאני מקלידה את ההזמנה הצנועה של ד”ר אלכס מיכאל. כמה עגבניות. שתי נקטרינות. חבילת ביצים קטנה של שש. הוא שאל אם התקררתי לכבוד החורף שמגיע. אמרתי שכנראה כן. הוא ביקש שאשמור על עצמי ואשתה תה חם עם לימון. לא התאפקתי ושאלתי, “אתה רופא משפחה?”

הוא ענה, “אורתופד, מומחה לכף היד.”

סיימנו את השיחה. סטלה אכלה מקרל משומר עם מזלג פלסטיק והושיטה לי טישו. היא הסתכלה עלי, כאילו יש לה זכות לדעת הכול. נופפתי אליה, המקרל הזה יקר בהרבה מהחמישה שקלים שמותר לנו במשמרת. בחברת הקבלן שלנו לא יהססו להחליף אותנו בכוח צעיר וזול שלא גונב מקרלים. אני יודעת. עברו כאן הרבה עובדים מאז שאנחנו כאן. דיאנה, סטלה ואני היחידות ששרדנו. סטלה אמרה שזה פג תוקף, מהעגלה של ההחזרות. ביקשתי סליחה. היא התקרבה, מעכה אותי בתוך הגוף הגדול שלה, ואחרי החיבוק אמרה שאני חייבת לטעום מהמקרל, כי זה הטעם של הבית שלה. הבית של סטלה ברומניה. היא היתה שם מורה למתמטיקה. דיאנה מעיר שאף אחד לא שמע עליה באוקראינה, היתה שם פסנתרנית. אני היחידה שנולדה בישראל, ואני היחידה שלא היתה פעם משהו אחר.

הערב באתי יפה למשמרת של “חמישי לילה”. מאופרת, מלובשת. טיפ טופ.

סטלה ודיאנה היו משוכנעות שיש לי דייט אחרי העבודה, אבל האמת היא שהדייט שלי הסתיים כבר לפני שעתיים.

מתי התקשר בארבע. הוא גמר מוקדם את הסיבוב של המכלית, ושאל אם אפשר לאסוף את הילדים תוך שעה. אמרתי שבסדר,

אם הם יספיקו לאכול לפני. הוא הסכים. בלי לחשוב הרבה שמתי בשר טחון וחזה עוף על השיש להפשרה. בינתיים התקלחתי, התאפרתי והתחלתי לבשל. קצצתי, עירבבתי, הכול מהר מהר,

כאילו אני משתתפת בתחרות, למרות שהאוכל שלי הכי טעים

כשהוא מתבשל הרבה זמן. תוך חצי שעה כבר היו סיר אורז וסיר קציצות עם קישואים. טיגנתי שניצלים, שרפתי חצילים לסלט, קצצתי סלט ירקות, ולמרות שאני אף פעם לא מפשירה לחם במיקרו, התפשרתי הפעם.

המטבח התמלא בריחות טובים. כבר הרבה זמן שלא בישלתי ארוחה אמיתית. צהריים הילדים אוכלים במועדונית של בית הספר, הם אוהבים במיוחד שניצל מוכן בצורת כוכב, ובסופי שבוע אני לבד. אין לי מה לבשל לעצמי. קראתי לילדים לבוא ולטעום כדי לקבל ביטחון. הם אמרו שממש טעים ואכלו בכף מעל הסיר. תוך זמן קצר השולחן נראה כאילו כל השכונה עוד רגע מצטרפת לאכול איתנו. בחמש הוא צפר בחוץ.

סימנתי לו מהמרפסת להיכנס, אבל הילדים כבר רצו החוצה וטיפסו אל תא הנהג מקדימה, קופצים על המושב. ראיתי שהוא אומר להם לעשות לי שלום, והם נופפו מהחלון עם היד, מתים כבר לנסוע. הוא הסתכל עלי מגבוה, מעל הרחוב, מחכה שארים כבר את היד ואשחרר אותם.

אז זה מה שעשיתי.

כשנכנסתי בחזרה, ראיתי שהם שכחו את הילקוטים על הספה. יכולתי להתקשר מיד למתי, אבל לא עשיתי את זה. נראה איך הוא יסתדר עם זה בבוקר.

היו לי עוד שעתיים עד למשמרת. מה אני אעשה עם כל הכמות הזאת של האוכל בסופשבוע. לבד. התחשק לי לזרוק את הכול לפח. אבל ברור שלא עשיתי את זה. יש רעבים באפריקה.

זה לא שהייתי לא־אדיבה ללקוחות במשמרת ההיא, אבל לקח לי כמעט עשר דקות למצוא את המרכך כביסה בריח לוונדר — אריזה משפחתית, וטעיתי במחיר מבצע של הטופו. לא מתאים לי. אפילו דיאנה וסטלה עשו אחת לשנייה פרצופים תוך כדי שיחת הזמנה. סטלה עשתה את עצמה נרדמת, ודיאנה עשתה את עצמה מקיאה. הן הצחיקו אחת את השנייה, אבל אני רק עקבתי אחרי השעון הגדול בקופה הראשית. תשע חמישים, תשע חמישים וחמש. תשע חמישים ושמונה, תשע חמישים ותשע.

“הזמנות טלפוניות סופר־שפע, ערב טוב.”

“היי,” הוא אמר, “ערב טוב.”

“במה אוכל לעזור?” שאלתי כאילו אני לא מזהה את קולו. דיאנה וסטלה כבר עמדו מולי עם ידיים על המותניים, כאילו הן תפסו אותי במי יודע מה, ואז הבנתי שאני מחייכת.

“מדבר ד”ר אלכס מיכאל, מה שלומך?” הוא אמר, ומיד הוסיף, “מרחוב בלוך.”

השבתי לו ששלומי טוב מאוד. רשמתי את ההזמנה שלו בצורה מדויקת, כאילו שאני לא זוכרת את הרשימה המצומצמת שלו בעל פה. הצעתי לו מבצעים עונתיים לקראת החורף: שקדי מרק, תותים, קרמבו־שישייה. על כל הצעה שלי הוא ענה, “כן, בבקשה.” כשאתה רופא, יש לך אפשרות לקנות את כל המבצעים שמציעים לך. זה לא חסכוני בסופו של דבר, אבל זה כיף.

דווקא להצעה של הקרמבו, המבצע היחיד שאני הייתי בטוח קונה — הוא סירב.

“אין כאן ילדים, אין מי שיאכל את זה,” הוא אמר.

“אני מבינה,” אמרתי. לא יכולתי להגיד יותר מזה, כמובן.

“תרצה עוד משהו?” שאלתי, למרות שלא רציתי לסיים את השיחה.

“האמת שאני רוצה עוד כמה דברים,” הוא אמר.

לקח לי רגע לקלוט את התשובה.

“בבקשה, אני רושמת,” אמרתי במהירות.

“קילו עדשים,” הוא אמר.

“כן?” אמרתי בנימת שאלה.

“שני קילו אורז,” הוא אמר.

“למה?” לא יכולתי להאמין ששאלתי אותו את השאלה הזאת

בקול רם.

“סליחה?” הוא נשמע המום.

“מה?” צמרמורת עברה לי בראש.

“את שאלת אותי למה?”

“שאלתי… למה אורז ולא פסטה,” גימגמתי, “…כשיש במבצע, שלוש בעשר?”

סימנתי לדיאנה להעביר לי את הכוס עם המיץ שלה, ולקחתי שלוק גדול מדי והשתעלתי. דיאנה וסטלה הסתכלו עלי בדאגה, בעיניים מכווצות.

“בסדר, אני אקח גם פסטה,” הוא אמר פתאום. יכולתי לשמוע אותו מחייך, “אבל אם כבר שאלת, אולי את באמת רוצה לדעת למה אני צריך את המוצרים האלה?”

“רק אם אתה רוצה לספר,” אמרתי בקול חלוש, למרות שלא רציתי שהוא יזכור שאני אי־פעם עשיתי את הטעות הזאת ושאלתי למה.

“אז אני אספר לך,” הוא אמר. “ואולי תוכלי אפילו לעזור לי.”

“אני?” הרגשתי עיגולי זיעה בבתי השחי שלי.

“החלטתי להצטרף לקבוצה של אזרחים שמביאים אוכל חם מדי ערב לגינת לווינסקי. את אולי שמעת על זה?”

“על גינת לווינסקי? אנחנו גרים בסביבה שם.”

“אז את בטח יודעת שיש שם פליטים,” הוא אמר.

“מה, הכושים האלה? באוהלים?”

“כן, הפליטים,” הוא כיחכח בגרונו, “אז ראית אותם.”

“אמרתי לך, אני גרה לא רחוק.” לא הבנתי לאן הוא חותר.

“אז אני לא הייתי לגמרי מודע למה שהולך שם, לא עברתי שם שנים, ומתברר שהקבוצה הזאת של האזרחים שמגיעה לגינה הזאת, בלווינסקי, היא ממש ההצלה של הפליטים האלה. הם ברחו לכאן ממלחמה, אבל אין להם כלום כאן. שום תנאים, שום הגנה. הגיעו ממלחמה אחת למלחמה אחרת. של הישרדות.”

“אף אחד לא מכריח אותם להישאר כאן,” אמרתי.

“בלי להיכנס לדיון הזה, כרגע הם כאן. הם רעבים ועייפים,” הוא אמר. “ובמצב כזה אנשים עושים דברים שאחר כך מתחרטים עליהם. והקבוצה הזאת מושיטה להם יד.”

“וגם אתה רוצה להושיט להם יד?”

“כן,” הוא אמר.

“חסרים רעבים בישראל?” אמרתי.

“לצערי, בוודאי שלא,” הוא אמר. “אבל אני רוצה להתנדב כבר הרבה זמן. ומצאתי שזו מסגרת ראויה, ואני לא מתבייש להגיד שזה גם נוח. אין בירוקרטיה, לא תורמים כסף לאיזה עמותה קיקיונית, רק לבוא עם סיר, להאכיל. זה הכול. אתה מבשל — הם אוכלים. בסיסי.”

“זה באמת יפה,” אמרתי והתכוונתי לזה.

“וזאת גם מצווה,” הוא אמר. “את יודעת שהתורה מזהירה אותנו על היחס לגר לא פחות משלושים ושש פעמים?”

“האמת, לא ידעתי.”

“הרמה המוסרית של החברה נבחנת בעיקר לפי יחסה לאחר ולשונֶה,” הוא אמר.

אלכס מיכאל לא חשב שאני רק נחמדה. הוא באמת ניהל איתי שיחה. חבל רק שאין לי ממש דעה על כל זה. אז רק שאלתי, “איך אני יכולה לעזור לך?”

“אני צריך מתכון פשוט. את נשמעת לי משום־מה בשלנית טובה, ואני אפילו בחביתה מפשל.”

“אני באמת בשלנית טובה,” אמרתי בחיוך. “אני ידועה בשכונה שלנו,” אמרתי.

“נהדר. אז אני צריך מתכון לאורז עם עדשים, שכבר הוספת להזמנה שלי. הבנתי שהשילוב של פחמימות וחלבון יהיה הכי מזין עבורם.”

“אין לך מי שיעזור לך?” שאלתי, ומיד הוספתי, “כלומר — אם לא בישלת אף פעם.”

“אני רוצה לעשות את זה בלי עזרה. דווקא בגלל שאני לא בשלן גדול,” הוא אמר. יכולתי להבין את זה. לבקש עזרה מקרובים זה להדגיש כמה אתה לבד.

“אז, קדימה, בוא תרשום מתכון לאורז אדום,” אמרתי.

“זה מסובך להכין?”

“ממש לא. עדשים אדומות מתבשלות צ’יק צ’ק בתוך האורז. כמון יש לך?”

יכולתי לנחש שהוא מקריא לי מהמדף במטבח: “אגוז מוסקט… פטרוזיליה יבשה… קינמון? פפריקה? משהו מזה הולך?”

סטלה ודיאנה כיווצו את הגבות לעברי. לא מבינות.

“אני מוסיפה לך כמון להזמנה. תשע תשעים ותשע, בסדר?”

“מה שתגידי.”

הוספתי לו גם רסק עגבניות והכתבתי לו הוראות הכנה. קלי קלות. הוא סיים לרשום ואמר, “שיהיה לי בהצלחה.”

“הם באמת… רעבים־רעבים?” שאלתי.

“באמת באמת.”

“וזה לא מפחיד ללכת לשם?” שאלתי.

“הצטרפתי לפני כמה ימים לחברים שהולכים לשם כמעט כל יום,” הוא אמר. “ולא רק שזה לא היה מפחיד. זה היה ממלא.” הקול שלו רעד פתאום, “לא יודע איך לתאר לך את זה. לראות מישהו רעב שאוכל תבשיל שבישלת בעצמך, והוא שבע ממנו, את יודעת מה זה?”

הבטן שלי התכווצה.

“זה סיפוק גדול,” הוא אמר. “אתה שוכח הכול. כן צריכים להיות כאן, לא צריכים להיות כאן, מה שר הפנים החליט הבוקר, מה הנזקים שנגרמים. הם כאן. לא יודעים מילה בעברית. ובכל זאת אתה מבין שהם במצוקה גדולה. הגשמים כבר התחילו, אפילו את הצעת לי קרמבו במבצע,” יכולתי לדמיין אותו מחייך. הוא המשיך, “ואם אפשר לעזור, למה לא? הם אנשים. כמוני וכמוך.”

הוא אמר כמוני וכמוך, כאילו אני והוא אותו הדבר.

“תפתחי עיתון מהיום, אני מציע לך,” הוא אמר. “יש שם תמונות, תראי בעצמך איזה אבסורד. בצד אחד של העיתון חקלאים מאושרים מהגשם הראשון, ובעמודים בסוף, תמונות של הפליטים עם הניילונים על הראש, מחפשים מחסה. את צריכה לדפדף ולראות את זה.”

אני כבר מזמן משכתי את העיתון מההחזרות של סוף היום ודיפדפתי. הפרצופים השחורים שלהם באמת היו עצובים מאוד, והאוהלים שלהם, אם אפשר לקרוא לניילונים האלה אוהלים, לא נראו כמו משהו שקשור לבני אדם בכלל.

“אני רואה,” אמרתי בשקט. “כואב הלב.”

“את מבינה.”

“מתי אתה הולך לשם?” שאלתי.

“תיכננתי מחר. לפנות ערב. יום שישי. יש לי זמן. גם לבשל, גם ללכת.”

“גם לי יש זמן,” כמעט צעקתי, “ולא רק שיש לי זמן. בדיוק יש לי המון אוכל שאין לי מה לעשות איתו. הילדים שלי אצל בעלי לשעבר עד שבת. יש לי אורז, יש קציצות טובות. שניצלים, סלט חצילים, הם ישתגעו על האוכל שלי, הכושים האלה. הם לא ידעו מאיפה זה נפל עליהם,” אמרתי בהתרגשות, והוא צחק.

“זה יהיה נהדר!” הוא אמר, ואז הוריד קצת את הקול, “רק אולי… תשתדלי לקרוא להם בקול רם ‘שחורים’ או ‘פליטים’. זה לא ענייני, כן? אבל אני רק מציין כי הם עלולים להיעלב.”

“בסדר גמור,” אמרתי, אבל חשבתי רק על ה”בעלי לשעבר” שיצא לי מהפה לפני רגע.

“אז אם תבואי בחמש,” הוא אמר, “אנחנו אפילו נתראה.”

“אז אנחנו נתראה, כי אני אבוא בחמש,” הודעתי בשמחה.

“אפשר לזהות אותי בקלות, בגלל המשקפיים האדומים.”

“אותי תזהה לפי הריח של האוכל הטוב, דוקטור,” אמרתי. הוא צחק.

“בבקשה תקראי לי מיכאל.”

“לילה טוב, מיכאל,” אמרתי והנחתי את השפופרת. התחשק לי לקפוץ במקום.

על הצג היבהב משך זמן השיחה: 12 דקות. בשבע השנים שאני עובדת כאן לא עשיתי אף פעם שיחה כל כך ארוכה. לא עם הילדים, ולא באף אחת מהשיחות שמתי היה מתקשר כשמשעמם לו בתא־פיִס וצועק בקולות משונים: “הלו??? לא קיבלתי את הארגז של המוצרי חלב!” “חִייבו אותי סתם על שישיית מים!” “איפה כל הקונדומים שהזמנתי? ממתי אין בסופר קונדומים???” ובדיוק רגע לפני שפרצתי בבכי, הוא השתגע מצחוק, ואז גם אני הייתי צוחקת.

דוקטור אלכס מיכאל לעולם לא יעבוד עלי.

מסביב הטלפונים השתוללו, אבל דיאנה וסטלה היו חייבות לדעת הכול.

“אנחנו נפגשים מחר,” הודעתי. הן מחאו כפיים, ואני קמתי והשתחוויתי, כאילו עשיתי משהו חשוב מאוד. סטלה נופפה ליד הלחיים שלי, הבנתי שאני מסמיקה.

“מה את הולכת ללבוש?” שאלה דיאנה.

פעם אהבתי את ימי שישי כמו כולם. סידורים, בישולים, ניקיונות, חופש, שקט, נרות שבת, משפחה, קידוש. מאז שמתי הפך לי את החיים, התחלתי לא לסבול את היום הזה. זה לא שלא הייתי זקוקה ל”שקט מהילדים”, כמו שמתי קרא לזה. הייתי זקוקה. אבל לא בגלל שמתי החליט. ולא אהבתי את השקט הזה כשאני נכנסת לארוחה אצל שושי, שבכל פעם הם מסתכלים מעבר לכתף שלי, כאילו מתי והילדים תכף ייכנסו. הפסקתי להדליק נרות, הפסקתי לברך. שום דבר כבר לא נראה לי מקודש ביום הזה. ישבתי לי במרפסת והסתכלתי איך כולם בשכונה שלנו מתכוננים לשבת, ורק חיכיתי שהזמן יעבור.

אבל בבוקר הזה של שישי הלכתי בפעם הראשונה לעבודה בשמחה.

דבר ראשון, העתקתי לעצמי את מספר הטלפון הנייד של ד”ר אלכס מיכאל. שיהיה. גם לקחתי ארגז משלוחים אדום מפלסטיק, כדי שאני אוכל לסחוב את כל האוכל לגינה של הכושים. דיאנה וסטלה הביאו כל אחת שקיות בגדים מהבית. לא יכולנו לחכות כבר שתיגמר המשמרת האחרונה לשבוע הזה. וכשסופסוף כיבינו את האורות והמחשבים, הסתגרנו כמו בנות טיפש־עשרה בשירותים. סטלה הוציאה מהשקית שלה שמלה מפוארת עם יהלומים ותחרות, וסטלה פרצה בצחוק, “אמרתי לך להביא לה עקבים — מה הבאת לה שמלה? נראה לך שאתן באותה המידה?”

“פחות או יותר,” סטלה הסתכלה עלי.

“זאתי רבע־עוף,” דיאנה הצביעה עלי וצחקה. היא הוציאה מהשקית שלה שמלה יפהפייה. מבד טאפטה סגול, מבריק. “זאת השמלה. של פרינססה,” היא הכריזה, התבוננה בהערצה בשמלה שלה, ונאנחנו שלושתנו בהתפעלות. כולנו שמענו על השמלה הזאת חודשים לפני שהיא קנתה אותה לבת מצווה של הנכדה שלה. כולנו הלווינו לה כסף כדי שתוכל לעמוד במחיר שלה, ולכן קיבלנו הזמנה לבת מצווה, ויצא בעצם שכולנו שילמנו עליה בסופו של דבר.

“היה שווה את הכסף, לא?” שאלה דיאנה.

“שווה,” סטלה מיששה את הבד.

“כל שקל,” אמרתי גם אני.

“את מקבלת רק אם זה לא נסגר בכוח, כן?” היא נופפה לעברי.

מדדתי את השמלה בזהירות רבה. הריצ’רץ’ מאחור נסגר בלי בעיה. לא היתה לנו מראה להתבונן בה, אבל לפי ההתפעלות שלהן, הבנתי שאני נראית נהדר.

“יש בעיה בחזה,” אמרה סטלה, ובלי בעיה תחבה את כפות הידיים הקרות שלה אל תוך החזייה שלי וסידרה לי את השדיים בזמן שהיא מסבירה, “מחזיק חזייה ביד אחת, מושך ציצי ביד שנייה. הופ, הוא נשאר למעלה.”

“תשמרי על השמלה,” אמרה דיאנה. אמרתי לה שתשאיר את השמלה אצלה, אבל היא אמרה, “דייט זה דייט. לא כל יום פורים אצלך.” היא ספקה כפיים.

כשהגעתי הביתה, מתחתי את השמלה על הספה שלא תתקמט. היא היתה זוהרת. ידעתי שלא יהיה לי אומץ ללבוש אותה. העמדתי את הסירים על הגז, שיתחממו.

הוצאתי את נרות השבת. מזל שלא זרקתי אותם כמו שהתחשק לי בכל פעם שראיתי אותם במגירה. זה לא שאני דתייה, אני נוסעת בשבת ואפילו לא מקפידה על כשר, אבל עכשיו הבנתי שזה היה ניסיון שאלוהים העמיד אותי בו. הכנתי את הנרות, עצמתי את העיניים, והבטן שלי התהפכה. פחדתי שאחרי כניסת השבת לא יהיה לי אוטובוס, ולא יכולתי לשלם על מונית ספיישל. החלטתי לקחת ממתי את הרכב. בכל זאת, הרכב עדיין גם שלי, ולו יש

את המכלית.

כשנעמדתי בפתח הדירה של מתי, הבנתי שזה דווקא כן היה רעיון טוב ללבוש את השמלה של דיאנה. הוא הסתכל עלי מכף רגל ועד ראש. עוד לא התרגלתי לזה שהוא כבר לא מנשק אותי כשאנחנו נפגשים, אז הסתכלתי ישר פנימה. הייתי בטוחה שהילדים יהיו דבוקים לטלוויזיה עם חטיפים, אבל הם דווקא ישבו וציירו. מרוב הפתעה, הם קפצו מהכיסא והתנפלו עלי בכזה חיבוק, כאילו אתמול הם לא נעלמו לי מהבית ובקושי אמרו שלום. חיבקתי אותם ונישקתי אותם שוב ושוב באיזה שיטפון של אהבה. הם היו מקולחים, שיער חפוף, הבית נראה די מסודר. שאלתי איך הם הלכו לבית ספר בלי הילקוטים, ומתי אמר, “הם לא הלכו. לא נורא, נכון?” הילדים הסתכלו עלי בחשש, אבל אמרתי בחיוך, “בטח לא נורא. העיקר, עשיתם כיף?”

הם עשו כיף. הם הלכו לים לראות את הגלים הגבוהים של החורף, ושתו שוקו חם בבית קפה. הערב הם יזמינו פיצה משפחתית,

הם אמרו בהתרגשות. אני התאמצתי לחייך ולהגיד שכיף

להם, למרות שרציתי להגיד למתי, איזו מין ארוחת שישי זו? פיצה? “איפה המפתחות של הרכב?” שאלתי במקום זה, “יש לי איזו נסיעה היום.”

מתי הרים גבה. ראיתי שהוא רזה קצת. השיער שלו צמח, וזה דווקא התאים לו. ראיתי שהוא מת לשאול, אבל הוא רק אמר כמה פעמים, “אין בעיה.” הוא הרים לי את הארגז עם הסירים ואמר שזה מריח כל כך טוב. אמרתי, “נו, מה חשבת, זה פיצה? זה קציצות עם קישואים, זה אורז, זה שניצלים, זה סלטים, זה אוכל של בית, למה שלא יריח טוב?”

התכופפתי לחבק את הגדולה לפני הפרֵדה. היא שאלה אם אני הולכת לנשף, ואמרתי שכן, ושאני אביא לה משם הפתעה. הקטן נתלה עלי, רוצה לבוא איתי. חיבקתי את שניהם חזק.

ההורה שלא נמצא הוא ההורה שאוהבים.

מתי הסתכל עלי והגיש לי את המפתחות.

“זו נסיעה ארוכה או קצרה?” הוא שאל.

“למה?” הבטתי בו.

“בגלל הדלק,” הוא אמר. “הוא בסוף. לא נעים לי שתשלמי על נסיעה אחת.”

“אני אמלא בעשרים שקל,” אמרתי.

“או־קיי,” הוא אמר.

“רק בגלל הדלק שאלת?”

הוא הביט בי רציני, ובסוף ענה, “לא. לא רק בגלל הדלק.”

חיכיתי עוד רגע, אבל לא היה לי מה להגיד על זה, כי לא לגמרי הבנתי על מה השיחה הזאת.

נתתי נשיקות לילדים גם בפנים, וגם דרך זגוגית החלון, כשהם הצמידו את האפים שלהם. אם הוא יבקש ממני להישאר, אני אשאר עכשיו. עם הסירים והשמלה והכול.

אבל בסוף לחצתי על הגז. מיד התנגן דיסק עם שנסון צרפתי. זה מה שמתי שומע, מתברר. התחלתי לנסוע. הרכב לא היה מבולגן בכלל. עץ ריח חדש היה תלוי על המראה, לא היו במבות על הרצפה ולא פתקים של הפיס. רק פליס בורדו עם כיסים, שאני קניתי לו פעם, היה מונח לצדי על המושב. נגעתי בו לרגע ומשכתי את היד. התקשרתי לשושי. אמרתי לה שלא יחכו לי. אולי אגיע בזמן, אולי אאחר, ואולי לא אגיע בכלל, ואולי אגיע “איתו”.

“עם מי?” היא שאלה.

“יש לי דייט. עם רופא,” אמרתי.

שושי אמרה שלוש פעמים: “בחייך!” אבל לא הסכמתי לספר לה פרטים נוספים. נהניתי מהשקר הזה לשושי, אבל פתאום דמיינתי את עצמי באמת מופיעה לארוחת הערב אצל שושי עם ד”ר אלכס מיכאל, אורתופד מומחה לכף היד, מרחוב בלוך.

הרחובות המכוערים של אזור התחנה המרכזית היו מוכרים לי. נווה שאנן, צ’לנוב, סולומון, הגדוד העברי, פין, רחובות מפויחים, לא משנה כמה גשם ירד בחורף הזה, שום דבר לא ישטוף את כל האבק והלכלוך. השוק היה ריק. אורות מהבהבים. בתי זונות. הימורים. ירקות מתגלגלים על הכביש, אנשים מלוכסני עיניים, רוסים, פיליפינים, אפריקאים, הלכו על המדרכות, באמצע הכביש, יוצאים ונכנסים, אף אחד לא עובר במעבר חצייה, כולם מסתכלים לתוך העיניים. נעלתי את הדלתות. קו 59 לעבודה עוקף את האזור הזה. אלוהים יודע איך בסוף באתי לכאן מיוזמתי.

חניתי בסדר גמור, ממש מול הגינה. מתחתי את השדיים בתוך החזייה לפי ההוראות של סטלה ויצאתי. עמדתי מול הרכב הישן שלנו, ולמרות העיקום בזגוגית של הרכב, עדיין נראיתי לעצמי כמו פרינססה בדרך לנשף, אפילו שאני באה רק להוריד סירים ולהגיד שלום לד”ר אלכס מיכאל. מי יודע מה יקרה אחר כך.

הכנסתי את הטלפון הנייד והמפתחות לתיק קטן ותחבתי אותו תחת בית השחי, כדי שאוכל להרים את הארגז עם הסירים. שני אפריקאים ישבו על ספסל והסתכלו עלי. לא רציתי ליצור שום קשר עין איתם, אז פשוט הרמתי את הסירים והתחלתי לצעוד. הם התחילו ללכת אחרי. הידקתי את היד על התיק בבית שחי. פחדתי על הטלפון הנייד שלי, לא עשיתי עליו ביטוח. אחד מהם התקרב אלי. התקדמתי מהר יותר, וגם הוא הגביר את הקצב. עצרתי בבת אחת, הנחתי את הארגז על הקרקע וחיבקתי את התיק שלי בכל הכוח. הוא נעמד לידי. הסתכלתי לכל הכיוונים. הוא הצביע על הסירים שלי. הוא לבש בגדים בלויים, אבל הנעליים שלו, נעלי שפיץ לבנות, נראו חדשות לגמרי. הוא התכופף אל הארגז, ולמרות שהוא לא דיבר מילה בעברית, מתנועות הידיים שלו הבנתי שהוא מציע לי עזרה. חייכתי בהקלה.

פתאום קלטתי את התור.

אני לא יודעת למה דמיינתי שיהיו עשרה או עשרים שחורים כאלה, שיעמדו ויחכו לאוכל שלהם. בחיים לא ראיתי תור כזה ארוך של אנשים לאוכל. רק אולי בתמונות ישנות מהשואה. הם היו המונים. אולי חמש מאות או שש מאות. בעיתון היה כתוב שהם גרים כאן כבר כמעט שנה, אבל לא ראיתי שום מקום לינה מסודר. רק אוהלים מאולתרים מניילונים. כולם היו גברים. כולם לבשו בגדים שלא מתאימים להם. כולם עמדו בשקט.

מתנדב ישראלי עם כובע קאובוי מקש עבר וחילק להם כפות חד־פעמיות משקית של סופר־שפע. היתה לי הרגשה כבדה בבטן, וזה היה בגלל השמלה החגיגית מדי שלבשתי. חזרתי לרכב ולקחתי את הפליס של מתי. אחרי שד”ר אלכס מיכאל יראה אותי, אני אלבש את הפליס. אם נמשיך ביחד מכאן, אני אוריד את הפליס.

השחורים חיכו לי עם הארגז סירים שלי באותו מקום, ואחד מהם סימן לי בכיוון ראש התור. שם כנראה מחלקים את האוכל, ושם גם נמצאים המשקפיים האדומים, אני מנחשת. יכולתי להרגיש את דפיקות הלב שלי באוזניים. התקרבתי בצעדים קטנים.

התור התקדם לאט מאוד, אבל האפריקאים לא דחפו, לא צעקו. אמרו תודה. יש לילדים שלי מה ללמוד מהם. גם יש ללקוחות של סופר־שפע מה ללמוד. המתנדבים שחילקו את האוכל נראו כמו עובדים של מפעל משוכלל. גם לסטלה ולדיאנה יש מה ללמוד. השמש שקעה, אבל הגינה היתה מוארת יפה, ממש כמו גן אירועים. כמה מתנדבים שהציצו לסירים שלי הודו לי על האוכל שהבאתי ואמרו לי כל הכבוד על ההשקעה ושזה מריח נהדר. ברק האיר את השמים, ומיד אחריו רעם גדול נשמע לפתע. כולם הסתכלו למעלה. חוץ ממני.

אני ראיתי את המשקפיים האדומים.

חוץ מחלוק רופא, שהוא כמובן לא לבש, ואולי קצת פחות גבוה, הוא נראה בדיוק כמו שדמיינתי אותו. היו לו פנים נאות, שיער אפור וכתפיים רחבות. הרגשתי שאני מסמיקה מאוד.

“דוקטור?” הקול שלי היה צרוד.

הוא הביט בי, כאילו מנסה להבין אם הוא אמור לזהות אותי.

“זאת אני, מסופר־שפע,” חייכתי במאמץ רב.

פניו אורו אלי בבת אחת. נשפתי בהקלה. הוא לחץ את ידי בחום.

“אז סופסוף אנחנו מכירים!” הוא קרא. “הגיע הזמן, הייתי אומר! שמעי, לא ידעתי אם את אומרת שתבואי כדי להיפטר ממני בטלפון עם הסיפור הזה שנפלתי עלייך, או שבאמת התכוונת לזה!”

“אתה רואה שהתכוונתי,” צחקתי.

“אז מה את אומרת? מה דעתך?” הוא שאל.

לא ידעתי אם הוא מתכוון אל עצמו או אלינו, אז התעכבתי עם התשובה.

“זה חזק מאוד, אה?” הוא ענה במקומי והביט מסביב, “אתמול בטלפון כשדיברנו, יצאתי עם הרגשה כזו, כאילו אני משוויץ בפנייך, מראה לך איזה בנאדם טוב אני עוד לפני שעשיתי משהו.”

“אתה באמת אדם טוב,” אמרתי.

“תודה, אבל את לא יכולה לדעת את זה,” הוא חייך.

“אתה גרמת לי לעשות מעשה טוב,” אמרתי. “זה אומר עליך משהו, לא?”

הוא הביט בי רגע ארוך וחייך אלי. הוא אהב את מה שאמרתי. סופסוף נרגעתי.

הגשם התחיל לרדת.

“אז איך הצליח לך האורז האדום?” שאלתי. “אפשר לטעום?”

פניו נמלאו מבוכה, והוא אמר, “לא הכנתי בסוף.”

“סמכת עלי, אה? תראה כמה הבאתי.” הצבעתי על הסירים והייתי שוב מאוד גאה בעצמי. אני לא סתם פרינססה בשמלה סגולה ופליס. אני גם בשלנית טובה, בדיוק כמו שהוא דמיין.

“האמת שבסוף סמכתי על אשתי,” הוא אמר והצביע לאחור. הרגשתי שהעיניים שלי נפתחות חזק.

הוא אמר, “כמה שרציתי לעשות לבד ובלי עזרה, בסוף השתפנתי. ביקשתי ממנה לבשל — ובסוף היא גם באה לחלק. תראי, כולה שעתיים, וזה נראה שהיא כבר שנים כאן.” האישה עם בעיית

המשקל ושמלה ארוכה ושחורה עמדה ליד הסירים הגדולים ופיזרה את האוכל בקעריות פלסטיק, וחילקה לשחורים שעמדו בתור. השיער שלה היה אסוף כמו כדור על הראש, וגם לה היו משקפיים אדומים.

“מיקה!” הוא קרא, והאישה הסתובבה אלינו, והוא הצביע עלי, “היא באה!”

היא הביטה בו, ובי, ובחזרה בו. זזתי מרגל לרגל. הכרחתי את עצמי לחייך.

“ההיא מהסופר־שפע!” הוא קרא, כאילו הם התערבו ביניהם אם “היא” תבוא או לא.

היא פתחה את הפה, כאילו אומרת “אה!” והניפה לעברי כף לשלום.

“אני אביא לה את הסירים שלך, איזה יופי,” הוא אמר והתכופף להרים את הסירים שלי. “תודה,” הקול שלי היה צרוד. “מתי חזרתם?”

הוא התיישר והביט בי, “מאיפה?”

לפי העיניים שלו, מיד הבנתי שטעיתי.

“סליחה,” התחלתי לגמגם, “אני מצטערת, סליחה.” הוא הביט בי, “היה לי רושם —”

“שמה?” הוא התקרב אלי בצעד אחד.

“לא יודעת. משום־מה חשבתי שאתה גרוש.”

“לא קרה כלום,” הוא חייך. “אבל אני לגמרי ההפך מגרוש.”

לבשתי את הפליס. הוא היה מאוד גדול עלי. חיבקתי את עצמי, ועדיין היה לי קר. לא הבאתי בחשבון את הריח שנכנס לי ממנו לאף וגם לכל הגוף בבת אחת. זה בושם שאני קניתי לו. הכנסתי את הידיים לכיסים. היה שם שטר מקופל של 20 שקל. בטח מהחורף הקודם, כשעוד קניתי לו פליס ובושם בקניון. חנות אחרי חנות. הרגשתי שהברכיים שלי מתחילות לרעוד ויישרתי אותן בכוח.

כמה מהמתנדבים עמדו ודיברו בצד. אחד מהם שאל בקול רם, “חבר’ה, למי יש כאן רכבים?” חיקיתי את התנועה של ד”ר אלכס מיכאל והרמתי גם אני את היד. הכול בסדר אצלי. עקבתי אחרי מיקה. חיכיתי שהיא תראה את הסירים שלי ותתרשם.

“אז למה חשבת שאני גרוש?” הוא שאל.

“זו היתה טעות. סליחה.” הסתכלתי על הנעלי עקב שלי.

“לא עשית כלום,” הוא אמר. “אבל אני באמת סקרן.”

היה לי קר. לא הצלחתי ליישר את הברכיים הרועדות. הוא חיכה לתשובה.

“באוגוסט ההזמנות שלך פתאום השתנו,” הודיתי. “היתה לכם תמיד הזמנה של משפחה רגילה. ופתאום חמש עגבניות, חמישה מלפפונים. פיתות. הזמנה קטנה. חשבתי שאולי קרה משהו… אבל טעיתי.” הכרחתי את עצמי לחייך ולהגיד, “אבל זו טעות טובה. איזה יופי, אתם נשואים.”

“את צודקת,” הוא אמר. “באמת עברנו באוגוסט לדירה גדולה יותר, בגלל ההיריון של מיקה,” הוא אמר. “ואני המשכתי לעבוד בקליניקה בבלוך 31. בגלל זה ההזמנה השתנתה. לא תיארתי לי שאת שמה לב בכלל,” הוא אמר.

“אני רק מבקשת שלא תתלונן עלי.”

“מה פתאום שאני אתלונן?”

“זה יכול לפגוע לי בעבודה. אני עובדת קבלן.”

“להפך. אנחנו נשמח לשלוח המלצה על קופאית ערנית כמוך.”

הטפטוף התחזק בבת אחת. טיפות גדולות. כמו יריקות. הרמתי את הפליס מעל לראש שלי. מישהו קרא, “כל בעלי המכוניות לחכות בצד.” והתחילה איזו תכונה קולנית סביב אריזת הסירים וחלוקת הפליטים למכוניות מסיבה שלא הצלחתי להבין. ניצלתי את המהומה כדי לחטוף את הסירים שלי מתחת לאף של מיקה ולחזור במהירות לרכב. לא מצאתי את הארגז האדום של סופר־שפע, אז הנחתי אותם אחד על השני והתפללתי להגיע בשלום לאוטו. לא היתה לי ברירה. לא יכולתי להשאיר את הסירים הטובים שלי שם.

שמתי את הסירים בבגאז’. הידיים שלי הריחו מקישואים ומשום, אבל סופסוף התיישבתי ליד ההגה. ראיתי את ד”ר אלכס מיכאל ומיקה חוצים את הכביש לפנַי והורדתי מהר את הראש. הם לא ראו אותי. הם נעלמו בתוך ג’יפ לבן עם ארבעה אפריקאים. התחלתי לצאת מהחנייה. חשבתי על מקלחת חמה. על הטרנינג הוורוד שלי. על נעלי בית עם גרביים עבים. אולי סרט בטלוויזיה. פתאום נעמד מולי אחד המתנדבים, זה עם הכובע קאובוי. הוא סימן לי משהו ביד והתקרב אלי. פתחתי את החלון. הוא רכן אלי ואמר, “יש רק עוד אחד שצריך להעביר לשם.”

“מה? אחד מה?” שאלתי, “לאן?” לא הבנתי מה הוא רוצה.

“אנחנו מעבירים את הפליטים לישון בבית ספר, כן? בעירוני ט”ו, כן?” ותוך רגע הוא כבר הוביל בידו אפריקאי מול הפנסים של הרכב שלי. הבטתי בשניהם, חסרת מילים. “אין לך מה לפחד,” הוא חייך, “את תיסעי בין שתי מכוניות שלנו, ניסע לשם כולנו בשיירה.” ועוד לפני שהוא שאל אם זה בסדר, ועוד לפני שהספקתי להגיד בשום פנים ואופן לא, הדלת האחורית של הרכב נפתחה, והפליט כבר ישב בין שני הבוסטרים של הילדים. הסתכלתי על המתנדב עם הכובע, מתחננת שלא יעזוב אותי איתו לבד, אבל הוא היה שקוע בהסברים על הנסיעה, “מאור הגולה 113, את מכירה?” עשיתי תנועה עם הראש, כמו שהגדולה עושה כשאני אומרת לה, “את מבינה? אז תראי לי.” את תיסעי בשיירה איתנו, הוא אמר, אבל ליתר ביטחון, שתדעי, זה קרוב מאוד, ימינה, פנייה שנייה שמאלה, בכיכר ישר, שמאלה, ושוב שמאלה ואז שוב מצד שמאל, מול המגרש הישן, תראי את הבית ספר. כולם כבר שם, חכי לנו. הוא נעלם.

שלט של חנות רהיטים היבהב לפני. הפליט לא זז. גם אני לא.

ישבנו בשקט. גשם חזק ירד בחוץ ופתאום נחלש. לא העזתי להסתובב או לדבר איתו, וגם הוא לא השמיע הגה. אפילו את הנשימה של עצמי החלשתי. אחרי כמה זמן יצאתי מהרכב. חיפשתי את המתנדב עם הכובע. את השיירה, אבל לא ראיתי אף אחד. הגשם שוב התחזק. נכנסתי לאוטו בלי ליצור קשר עין. התנעתי. הפעלתי חימום. הפשרתי את האצבעות הקפואות שלי מעל האוויר החם. השעון הראה שבע בערב. אצל אחותי כבר מנה ראשונה. דג. בטח מדברים על הרופא שלי. רוצים לראות אותו. בלעתי את הרוק. המתנדב שכח אותי. זה עשר דקות מכאן. מספיק לי מזה.

נסעתי לפי ההוראות שזכרתי. מאור הגולה 113, שיננתי את הכתובת. אולי במורה נבוכים לקחתי ימינה במקום שמאלה, או שברחוב שיבת ציון. חכמי אתונה, בלבן, מיימון. לא שמעתי על הרחובות האלה בחיים. עשיתי פרסה. ניסיתי לחזור למקום שממנו באתי, אבל שוב מצאתי את עצמי במקום לא מוכר. עשיתי שוב פרסה, ורק אז שמתי לב שאסור. לא היתה נפש חיה ברחוב, אז אף אחד לא ראה אותי. כמה פעמים היה נדמה לי פתאום שאני מזהה את הכביש או את הרחוב או את הפינה, אבל טעיתי. שביל התנופה, שביל המרץ, רחוב העמל, בר־יוחאי. רחובות שאף פעם לא הסתובבתי בהם. הוא ישב בדממה מאחור. כמעט יכולתי לדמיין שאני לבד. או שהוא ישן. או מת. נגרייה אחרי נגרייה. מפעלי פלסטיק. מסעדות סגורות. בתי מלאכה. הכול חשוך ונעול.

חבורת שיכורים חצתה את הרחוב. לקחתי שמאלה, פניתי ימינה, ושוב ימינה ושוב שמאלה, לפי מה שזכרתי מההוא עם הכובע, אבל מצאתי את עצמי שוב ברחוב עם בניינים נטושים. היתה לי סחרחורת. הגשם התחזק. המשכתי לנהוג בלי כיוון. שלא יחשוד שהלכתי לאיבוד. הוצאתי את הטלפון. לחצתי על המספר של ד”ר אלכס מיכאל. מיקה ענתה לי, ומשום־מה ניתקתי לה מיד. היא התקשרה בחזרה תוך רגע. ניתקתי לה שוב. בפעם השביעית או השמינית היא התייאשה.

הוא אמר פתאום משהו מאחורי. היה לו קול גבוה ממה שדמיינתי. הימהמתי משהו בחזרה בלי להסתכל, כאילו הבנתי מה הוא אמר, ואני לא רוצה להמשיך בשיחה. הוא כנראה הבין שהלכתי לאיבוד. עכשיו הוא גם יודע שיש לי פלאפון. הוא רואה שאני לבד. אישה לבד. ביום שישי. בלילה. בשמלה חשופה. נעלי עקב. איפור. מה חשבת לך.

ראיתי אור צהוב של מונית מתקרבת. פתחתי מהר את החלון וניסיתי לסמן לנהג לעצור, אני בטוחה שהוא ראה אותי, אבל הוא חלף על פני במהירות והתיז מים בוציים ישר על הפרצוף שלי. הורדתי את הראש. ניגבתי עם השרוול של הפליס. הצצתי בזהירות במראה. ראיתי את העיניים הנוצצות שלי. פתאום קלטתי אותו מסתכל עלי. מיד הזזתי את המבט. הוא אמר לי שוב משהו. סגרתי את הריצ’רץ’ של הפליס עד הסוף. עד האף. עד שהריח של מתי כמעט חנק אותי. ראיתי בזווית העין שהוא מתקרב אלי. התחלתי לנשום מהר. הראש שלו היה פתאום בין שני המושבים, ליד הכתף שלי. החזקתי חזק את ההגה. בציפורניים. אולי עדיף לעשות תאונה ולגמור הכול. אמא אהבה אתכם, ילדים. אמא אהבה את אבא. הוא נגע בכתף שלי. צרחתי. עצרתי בחריקת בלמים.

הוא הושיט את היד לעברי. נשכתי אותו בכל הכוח. הוא צרח. הוא ייבב כמו חיה. רק אז שיחררתי את השיניים והרגשתי טעם של דם. שיחררתי גם את החגורה שחתכה לי את החזה, הוא הצביע על נורת הדלק שהאירה וברח מהאוטו. בכלל לא שמתי לב שהיא נדלקה.

יצאתי אחריו, צעקתי סליחה, אבל הוא רץ מהר. הרבה יותר ממני, עם העקבים. התנשפתי. בסוף נעצרתי באמצע הרחוב. בכיתי כמו שבוכים רק כשאתה לבד.

כשהרמתי את העיניים, הוא עמד לא רחוק ממני, ליד פח ירוק. לפי המבט שלו, לא הייתי לבד. הוא ראה. הסתכלנו אחד על השני. עשיתי צעד לכיוון שלו, והוא התרחק. הוצאתי מהבגאז’ ערכת עזרה ראשונה של מפעל הפיס, שפעם מתי קיבל ביום כיף של עובדי הפיס הוותיקים. רציתי לתת לו, אבל הוא התרחק. החלקתי אליו את הערכה על המדרכה. הוא הביט בי בחשדנות. סימנתי לו לפתוח. הוא כרך תחבושת על היד שלו, וכל הזמן הסתכל עלי. כשהיד שלו היתה חבושה, הוא שילב ידיים. אולי בסוף הוא יצטרך לראות אורתופד מומחה לכף היד בגללי.

התקרבתי אליו, והוא התבונן בי.

לא ידעתי מה להגיד. בסוף הושטתי לו זרת. הוא לא הבין. הורדתי את היד. מיואשת.

הוא פתח את הארנק שלו פתאום והוציא תמונה. גבר ואישה, ילד וילדה. הוא היה הגבר שבתמונה. זו היתה הפעם הראשונה שהסתכלתי על הפנים שלו. פנים גדולות, עיניים חזקות. הם לבשו בגדים חגיגיים וצבעוניים, כנראה צולמו באירוע, אבל הפנים שלהם היו רציניות מאוד.

“אתיופיה? ניגריה?” שאלתי. הקול שלי עוד היה צרוד, והשיניים שלי כאבו.

“סיירה ליאונה,” הוא אמר. לא יודעת אפילו איפה זה.

הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס של הפליס. דיפדפתי בתמונות, כאילו אני מדפדפת בכל ההיסטוריה שלי ושל מתי ושל המשפחה שלנו, ולא בסתם אוסף של תמונות שמצלמים בלי לחשוב בכלל שדבר כזה יכול לקרות. בסוף מצאתי את התמונה מהאירוע של הנכדה של דיאנה. אני ומתי ושני הילדים. ביחד.

“אמריקה?” הוא שאל, מצביע על מתי.

הסתכלתי לפנים. הנעתי את ראשי ימינה ושמאלה. הוא לא באמריקה.

“ג’רמני?” הוא שאל. “אינגלנד?”

“איזראל,” אמרתי.

הוא הביט בי, בתמונה, ובי, בעיניים מכווצות.

“איזראל?” הוא שאל וכיוון עם האצבע המורה לאדמה, כמוודא שהבין נכון.

“איזראל,” אמרתי. “תל אביב.”

הוא הביט בי, פורש ידיים בשאלה. לא היתה לי תשובה אם המשפחה שלי כאן. באיזראל תל אביב, הילדים והבעל שלי, למה אני כאן בעצם. עם הרגליים נוגעות בשלולית של לכלוך על הכביש. ראיתי את הרחוב המכוער פעמיים. פעם במציאות ופעם דרך השלולית.

קולות של אמבולנס נשמעו מרחוק. לבסוף קמתי. הבטתי בו.

אמרתי, “איזראל, תל אביב.” הוא קם אחרַי. “פמילי.”

התיישבתי ליד ההגה.

הוא התיישב מאחור, בין הבוסטרים של הילדים.

מילאתי מכל דלק בעשרים שקל מהכיס של הפליס של מתי.

ואז גם זיהיתי את כל הרחובות. עצרתי ליד הדירה של מתי. הסתכלתי עליו במראה.

כיביתי את המנוע. יצאתי מהמכונית. ראיתי את עצמי בזגוגית החלון. פרינססה בפליס.

אמרתי, “איזראל, תל אביב, פמילי,” והצבעתי על הדירה של מתי.

הוא הסתכל עלי בחזרה. בסוף הוא עשה “כן” עם הראש. דפקתי בשקט.

שמעתי את הילדים רצים בהתרגשות מאחורי הדלת, צועקים שהפיצה הגיעה, שאבא יביא כסף. הדלת נפתחה. הקטן קרא בהפתעה, “אמא!” הגדולה מיד נעמדה לידו, וגם מתי, עם השטרות מתנפנפים ביד שלו, שנעצרה באוויר. כולם הסתכלו עלינו בעיניים ענקיות.

סימנתי להם לזוז מהכניסה, והם זזו. רמזתי לאפריקאי שהדרך פנויה וקיוויתי שהוא ייכנס. העמדתי את הסירים על האש. הוא נכנס. הם לא השמיעו הגה, גם לא מתי, רק לטשו בי מבט ממושך. משכתי את הכיסא והתיישבתי בראש השולחן, וסימנתי להם לשבת. הילדים ישבו בצד אחד של השולחן, מתי בצד השני, והאפריקאי ישב מולי. זרועו חבושה, צמודה לגוף.

מתי בהה בי, עד שאמרתי לו, “נו, תתחיל כבר בקידוש.” הוא הזדקף וכיחכח.

“ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת קודשו באהבה וברצון הנחילנו, זיכרון למעשה בראשית.” הילדים לטשו מבטים בי, באפריקאי, הלוך וחזור, מרימים את הגבות, מגלגלים את העיניים למעלה כאילו יצאתי מדעתי.

“כי הוא יום תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים,” המשיך מתי, “כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים, ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו. ברוך אתה ה’ מקדש השבת.”

הבטתי בילדים ואמרתי, “אמן.” הם מילמלו “אמן” אחרי. לא הקשיבו בכלל לקידוש. גם אני חיכיתי שמתי יסיים כבר. ניסיתי בכל הכוח להתעלם מהמבטים שננעצו בי כמו מסמרים.

“ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ,” הוא אמר.

אמרתי מהר וחזק, רומזת לילדים, “אמן!” הם חזרו אחרי כמו תוכי, “אמן!”

סופסוף הגשתי להם את האוכל. קציצות. אורז. שניצלים. כל כך הרבה צבע. וריח. הגשתי מנה יפה גם לאפריקאי, והוא הינהן אלי בתודה. אמרתי, “בתיאבון,” וזו היתה כמו מילת כישוף או קסם. כי בבת אחת העיניים של הילדים ושל מתי ירדו ממני אל הצלחות, והפיות החלו לאכול, ללעוס, משמיעים קולות נעימים של מזלגות שפוגשים צלחות וכפות שנוגעות בקערות. קולות טובים של אוכל. האוכל שלי. שום דבר לא יכול להרוס להם את התיאבון ממנו. לא לקטן, לא לגדולה, לא למתי. הם העבירו מאחד לשני חלה, וכפות, ותוספות ועוד תוספות, ואפונה ובשר ושניצל, כאילו שהם לא אכלו שבוע. אף אחד מהם לא שם לב בכלל שאני לא אוכלת. האוכל היה חם. עלו ממנו אדים. העיניים של האפריקאי פגשו בשלי. גם הוא ישב כמוני, בשקט, מול הצלחת המלאה.

 ___________________

מתוך “תל אביב נואר” – אנתולוגיה בעריכת אתגר קרת ואסף גברון. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 256 עמ’, 59 ש”ח. 

***

דקלה קידר היא סופרת, תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבה. בימים אלה רואה אור ספרה השישי “בתים של אחרים” (הוצאת כנרת זמורה ביתן) שהוא למעשה הרומן הראשון שלה למבוגרים. קדם לו קובץ הסיפורים “הגברת העירומה”. ספריה לנוער “שלומצי כותבת” יומן ו”משהו פשוט מסובך” היו לרבי מכר. ספרי הילדים שלה “אמא נשארת בגן” ו”התנין עצוב והזבוב” ראו אור בגרמניה וביוון, וסיפוריה הופיעו באנתולוגיות שונות בארץ ובעולם.

עוד על “בתים של אחרים תוכלו לקרוא כאן

10726313_10154716844845612_197529214_nדקלה קידר. צילום: לירון אלמוג (ישראל היום)