הקדמה מאת תמי לבנת מלכה –  עורכת מדור הסיפורים הקצרים בלוג:

את קטעי הפרוזה הקצרים של שרה כוי אפשר לקרוא מההתחלה לסוף, מהסוף להתחלה או כל קטע בנפרד. כל הסיפורים קשורים אחד בשני אך כל סיפור גם עומד בפני עצמו. הסיפורים נותנים הצצה אל עולם נפשי מורכב ואל חיים מאחורי חומות.

נושאי הסחורה לאלוהים

כשהייתי מאושפזת במחלקה סגורה מצאתי חברה שלעולם לא הייתי מכירה במצב אחר. שמה היה גאליה, היא הייתה דתיה במצב פסיכוטי, תמיד חבשה כובע מנופח מוזר וחרקה בשיניים תותבות. אי אפשר היה ממש לדבר איתה וגם לא לסמוך עליה, אבל ברגעי אמת היא הייתה ניגשת אליי כמו מובלת על ידי מלאך, ומתוך חדרי טירוף אינסופיים יצא קולה לרגע לחופשי: “את בסדר?” הייתה שואלת אותי ומשעניתי “לא” הייתה עוטפת אותי במין חיבוק מגושם ומסורבל, מנוגד לחוקי הפיזיקה ומשוך ישירות מעולם האמת. מחלתה גזרה עליה להתנדנד בלי הרף והיא הייתה כמו אוניה בלב ים, שטה על פני המיטה החורקת מניענוע, חורקת בשינייה, חורקת במוחה, וזו הייתה לי החברה היחידה במבוך הטירוף, חוט השני הגואל, ולא בכדי היה שמה גאליה, האחים והאחיות הקפידו מאוד על הגיית הא’, כשם שהקפידו להעניש ולמגר את החריקה האינסופית ואת הניענוע כי לא הבינו שגאליה הפליגה לעד, הפליגה לבד אל הים, והיא נושאת לאלוהים סחורה, והיא כצי בלב עולם.

*

אצלנו בשכונה מתהלכת שמועה שאני חברה של משה האתיופי. אני בעצמי נתתי חיים לשמועה הזאת. לא רציתי שידעו שאני לבד. אף אחד לא באמת מכיר את משה, כולם יודעים שהוא גר שם, בכיוון ההוא, ויש לו חברה רוסיה, אבל כמעט אף אחד לא ממש ראה אותו. אז כבר שנתיים, מאז שעברתי לאולגה, אני מתחזה לחברה שלו. כשמרסל מהבית בפינה שואל אותי מה נשמע ואיך משה, אני אומרת שאתמול הוא היה אצלי או שמחר יבוא. לפעמים מרסל מספר לי שפגש את משה והוא אמר לו שהיה איתי אצל ההורים שלי בחג והדג של אמא שלי היה מעולה. למרסל תמיד יש דברים מעניינים לספר על חיי עם משה. פעם הוא אפילו טען שראה אותנו יחד ואמרנו לו שלום. השמועה קרמה עור וגידים. לא רק מרסל, גם הזקנות הרוסיות שואלות אותי “איך משה?”, הילדים עם פאות וציציות וכדור עור אדום שואלים אותי “איך משה?”, מהמכוניות הטסות לאורך הרחוב נישא כמו הד הרים “איך משה?”. גם לו רציתי, כבר אין בידי להפריך את השמועה. אני גם לא רוצה. אולי סוף כל סוף משה עצמו יאמין בה ויבוא. אני בבית האחרון ליד המכולת, אני החברה הרוסיה האמיתית שלך, בוא.

*

חיתאם הייתה נערה מסוכנת, תוקפת ונושכת, כמו כלב פרא. נוכחותה איימה עליי, השתדלתי להתרחק, לא להתעסק איתה. היא הייתה מסוגלת להתנפל עליך פתאום, רק כי עברת על ידה. ככה זה במחלקה סגורה, פוגשים גם אנשים כאלה. יצאתי לחצר האבן המרובעת לעשן כמה סיגריות. חיתאם הייתה שם. היא ביקשה ממני סיגריה, לא נתתי. היא התרחקה ועשתה סיבוב לאורך קירות החצר. למעשה זה כל מה שיכולנו לעשות שם, ללכת מנקודה לנקודה, בקו ישר או מסביב. גם אני התחלתי לעשות סיבובים. אני כאן וחיתאם שם, כמו שני כוכבי לכת, כל אחד ומסלולו. לאט לאט המסלולים התחילו להתנגש, עברתי קרוב-קרוב אליה, קרוב אבל בלי נגיעה, הייתי כמו לוחם שוורים עם הסוודר האדום שלי, מגרה, מאותתת סכנה ומתרחקת. גם היא לבשה אדום וגם היא התקרבה קרבה מסוכנת בפנים מתוחות, זרקה מבט שורף והתרחקה. כך בילינו את הזמן בחצר, אדום מתגרה באדום, נוגע-לא נוגע, סכנה, מלחמה. 
אחר כך היא עברה לחדר שלי. פחדתי מקרבתה, פחדתי שתשתלט עליי, שלא תהיה לי פינה משלי בה אוכל לנוח. אבל איך אומרים “לא” לפר מגורה? היא פשוט נכנסה ושמה את הדברים שלה על המיטה. אחר כך פשוט נשכבה ונרדמה, כמו חיה שישנה על הטרף. על הרצפה ליד המיטה היו זרוקות ברישול נעלי עקב זהובות. דמיינתי אותה מתנפלת עליי כשרגליה עטורות נעלי זהב, דמיינתי אותה נגררת על ידי האח לחדר קשירות עם הנעליים האלה, דמיינתי אותה מהלכת בהן גבוה בלב המחלקה, נסיכת זהב מסוכנת וגאה.
בלילה היא בכתה. שכבה עם הבגדים מתחת לשמיכה ובכתה בקול, ולחשה בלחש רם מילים קרועות בעברית וערבית, הציצה בסתר מתחת לשמיכה לראות את פניי וייללה, ייללה.
לא קמתי לחבק אותה ולא אמרתי לה מילות נחמה. פשוט ניסיתי להירדם. 
כעבור כמה ימים היא שאלה אותי בשפתה המוזרה: “אני ברח?” עניתי לה: “את פרח ואני אירה בראש למי שיגיד שלא”.

*

יצאתי לעשן סיגריה בחוץ, ליד הכניסה לבניין, לעשן ולהסתכל על הרחוב השקט והחום, על ילדים משחקים, נשים עוברות בצעקות, מכוניות מדשדשות עם עיניהן התמימות. כוח נשי בצעקה הוא. אני לומדת את זה מנשים בשכונה. לו ידעתי לצעוק כמוהן, אלוהים היה כבר שומע אותי מזמן וחוסך ממני את כל הניסיונות הנוראים. גם השכנה מלמטה, אישה מבוגרת, בעלת כוח זה. ברגע שאני נעמדת ליד גדר השיחים ומדליקה סיגריה, היא צועקת: “שכינה!” כך זה נשמע מפיה, כמו שהלב שלי מייחל בסתר, כאילו מלאך התיישב על קצה לשונה כדי להכניס את היו”ד למילה. היא צועקת “שכינה!” ואני מציצה מאחורי השיח, בידי סיגריה עשנה כמו סימן הברית, ואני מסבירה לה למה אני עומדת, למה כאן, מה אני רוצה, בסך הכול מעשנת סיגריה בחוץ, רוצה להיות קצת בחוץ, להתבשם מעמי המדיף ניחוח שושנים, לערב קצת עשן בנשימתם, עשן-הנצח. אבל ההסברים לא מובנים לה, חשדנותה הולכת וגוברת, פחדה על רכושה המגודר משתלט עליה וכך צועקת שכנה לשכינה מעבר לגדר “אל תיקחי ממני דבר!” וכך צועקת שכינה לשכנה “קחי את היקר לי מכל!”

*

“יש נחשים”, הייתה אומרת חיתאם כשהבחינה בכוונות זדון וברצונות תת-קרקעיים של אחרים. 
“יש נחשים”, היא אמרה כששכבתי במיטה והקשבתי לאלינה שהקריאה לי את הברית החדשה. שכבתי סביבה כמו נחש גדול וגופי נגע בה מאחור, כרת ברית חדשה ורעה עם אחוריה של אלינה, ובכיתי בגלל הנחשים, בגלל המגע שלא יכולתי להשיג בדרך ישרה, וכל כך רציתי לגעת כמו בן האלוהים, עם הילה סביב ראשי, ידי מושטת, אבל הייתי נחש גדול ומתפתל, גנבתי ובכיתי ואלינה קראה: “על-דברי את אלה אליכם מלא לבבכם עצבת. אולם האמת אגיד לכם כי לכתי אך-טוב לכם” ואף אחת מאיתנו לא הקשיבה למילים, ואלינה חשבה שאני בוכה בגלל האמת, כי לבי נמלא אמונה בישוע, אבל את האמת אגיד לכם – היו שם נחשים

*

כשש’ עומד לשבת הוא נזהר, מתבייש, נבוך. הוא מפחד להפריע או להיות לעול. לכן הוא מתיישב לאט ובתקווה שאף אחד לא רואה, שאף אחד לא יודע שהוא עומד לעשות את הדבר המטריד ביותר בעולם – לשבת. אכן, הוא נזהר מאוד, אבל לחלוטין לא מסתכל על המקום אליו מכוון ישבנו ולאט לאט, כמו בסרט טראגי, הוא יורד ויורד ונוחת בדיוק על השלט או על נייר חשוב. נשמעת צעקה, טלוויזיה מחליפה ערוץ בלי כל היגיון, נגיד מ23 לאל ג’זירה, מסמך חשוב מתקמט עד בלי הכר וש’ המבוהל וההרוס שעומד שוב נכנע בלבו לגזר הדין הבלתי נמנע של השמיים על פשע הישיבה הנתעב. לפי כל הסימנים והאותות ישיבתו של ש’ לא רצויה ליהוה.

*

דפקתי על הדלת של שכנים. הם אף פעם לא פותחים מיד. יש להם בית מסודר ומטופח, מרופד בכל טוב. הם תמיד חוששים שמישהו ייקח מהם את הטוב הזה. במיוחד האמא של המשפחה. היא תמיד חושדת בי כשאני מעשנת בחוץ, ליד המכונית שלהם, ליד המוסך הפתוח שהם בנו במו ידיהם. אולי תיכנס בי רוח שטות ואפרוץ את מנעול המכונית ואדהר בה לארצות רחוקות, בעודי מעשנת בפראות. או שאכנס למוסך ואהנה מכל טובו כמו מכונה אנושית שמצאה סופסוף נווה מושלם לאיבריה.

אבל כרגע אני דופקת על הדלת וקול עמום וחשדני שואל: “מי שם?” אני עונה “שכנה”, אבל הקול לא מתרצה, הוא שואל שוב ושוב. ואני צועקת שוב ושוב “שכנה!” ורוח שטות אכן קופצת עליי ואני צועקת “שכינה! שכינה!”. סופסוף פותחים לי. אני מבקשת כוס חלב ומקבלת אותה. מבטי פראי, תנועותיי לא בטוחות, כאילו ביקשתי את התורה עצמה מעם ישראל שהתבצר בבועתו האטומה.

*

בחצות הלילה ירדתי. עמדה מכונית ואורותיה היבהבו. אדם יצא מדלתו של חדר מואר ונעלם בתוך הלילה. חשבתי שאלה סימנים לנוכחותך, חשבתי שאת קוראת לי דרך האורות, חשבתי שבאותו חדר מואר מחכים לי אמת צלולה, וודאות ושמחה. הלכתי מאור לאור ,הגעתי לחדר מלא גברים מדברים, שותים, צוחקים. לרגע ראיתי את פנייך מעבר לדלת ופתחתי, רצתי אל הגבר היושב על המיטה ואשליית פנייך כבר ירדה מעליו. הגברים הקיפו אותי, איימו, שאגו. הרבה גברים ואני לא נראית אישה, נער משונה עם תפיחות שדיים עדינות, ציפור זרה. “למה נכנסת לחושה שלי?” שאל אותי אחד גדול, כהה, וקירב את ראשו לראשי, כמעט נגח בי. “מי את? מי שלח אותך?”. קפאתי מפחד, מילמלתי את שמך (את שלחת אותי, אותך אני מחפשת) ורצתי הביתה. כל הלילה עד הבוקר למדתי תורה, על בגידתך, על שהזמנת אותי באורות-תעתוע לגוב פושעים, על שככה נגלית לי, בדמות גבר נורא ונוגח, אלה היו פנייך הלילה.

*

שיר העצבים 

שכבתי במיטתי מכוסה בשמיכה וקראתי את מגילת רות. זה היה הספר היחיד שמצאתי בחדר ריפוי בעיסוק. קראתי בקול, גאליה חרקה בשיניה ופתאום אמרה: “את קוראת יפה. על מה זה?” עניתי: “על האש והפנינה”. גאליה הפסיקה לחרוק: “חשבתי שזה תנ”ך”. “זה תנ”ך” אמרתי “רות היא האש והפנינה”. “תביא סיגריה” אמרה גאליה בתקווה שהלך רוח פיוטי ישרה עלי נדיבות. אמרתי שאין לי מספיק. היא לא הרפתה. נסרכה אחריי עד החצר ושיר נכאים אינסופי נשמע מפיה: “תביאסיגריהתביאסיגריהתביאסיגריה”. לא נכנעתי. נותרה לי קופסה אחרונה ושמרתי עליה כעל בבת עיני. גאליה יצאה מכלל שליטה. שיר השנורר לא פסק לרגע. שמעתי המייה אינסופית, הזעקה שאין לכבותה. הפצרתי בגאליה לבקש מאנשים אחרים, תיארתי באוזניה את עוניי המרוד, את מצבי הנפשי המתדרדר כל רגע ללא תקנה, צעקתי, קיללתי, בכיתי. כל מה ששמעתי בתשובה: “תביאסיגריהתביאסיגריהתביאסיגריה”. עמצתי עיניים ואמרתי “אני מתה”. השתררה דממה. לא האמנתי. קפאתי. שטתי על גל השלווה אל ים האהבה האוניברסלית ורגע לפני שהתאחדתי עם האינסוף הרגשתי איך קופסת הסיגריות חומקת מידי. פקחתי עיניים. גאליה בזזה אותי בעוד גופתי עדיין הייתה חמימה. “את לא חברה שלי יותר!” צרחתי והשיר מכרסם העצמות התחדש.

הוצאתי סיגריה ונעצתי אותה בפיה של גאליה תאבת הבצע. מישהו ניגש אלי וביקש גם. נתתי גם לו. מכל עבר עטו עלי חולים, הושיטו ידיים כמו מקבצי נדבות ושרו את השיר שכל תא בגופי הכירו היטב. השיר הפך לי שלד זועק, תיל דוקרני בתוך הוורידים, כלב משוגע מתחת לעור. תחבתי סיגריה לכל יד מושטת עד שהקופסה התרוקנה.

השיר פסק. שקט מבורך החליק לתוך הקופסה הריקה. לא לזמן רב. גאליה סיימה לעשן ומילמלה תפילה, או ברכה, או סתם דברי טירוף. “מה את אומרת?” שאלתי אותה. “על האש והפנינה” הייתה התשובה.

*

התעוררי, התעוררי. ארבעים מיליגרם אטומין זה לא מנת מוות. אל תלחשי שמע ישראל, עוד לא הגיעה שעתך. האחות שנתנה לך כדור, הייתה גסת רוח לשווא, לשווא אמרה שלא תצאי מזה. את שוכבת על הרצפה כי אין בך כוח לעמוד. אין בך כוח לשבת, את נתונה בקורי שינה כבדים, היכלות לבנים עומדים על עפעפייך. את הלומת שינה, אבל לא נרדמת. עינייך חצי עצומות, פנייך מנותקות כפני נרקומן. את תצאי מזה, זה לא באמת ארבעים מיליגרם, ולא באמת אטומין. האחות שיקרה. זאת מפולת שלגים על ראשך, את הר עתיק, רדום, בבטנך דרקון ישן על אוצרות ופנייך שלג. את שוכבת על הרצפה כי החדרים נעולים. תמיד נועלים את החדרים בבוקר והחצר פתוחה כל הזמן. את יכולה לישון על הספסל, על הדשא, אבל את בוחרת ברצפה הקרה, לצנן את חום השלגים על לחייך. לו מישהו זר היה נכנס עכשיו למחלקה ורואה אותך שרועה על הרצפה כמו חסרת בית מסוממת.

את קמה כעבור כמה שעות.

את לא מתה.

השלגים ירדו מעפעפייך

ההיכלות התעופפו אלעל.

את מחייכת בשמחה מרושעת לאחות שנתנה לך ארבעים מיליגרם אטומין.

“יצאתי מזה”, את אומרת.
התעוררי, התעוררי, נשמתי, לפאר הטירוף.

*

דיבר האמת 

העולם בנוי חדרים חדרים. חולי נפש מאכלסים את העולם. הם נכנסים לחדרים ויוצאים מהם. מסתדרים בשורה באמצע העולם ומחכים לתורם לבלוע כדור. גם אני עומדת בתור וגאליה, שותפתי לחדר, עומדת לפניי. היא מתנדנדת וחורקת בשיניים התותבות. צליל בלתי נסבל נישא מעל התור, עובר את מחיצת הזכוכית ונוגע באוזניו של ניר, האח התורן. הוא ניגש לגאליה וצועק: “את רוצה לבידוד?” היא עונה “לא” ומנסה לכבוש את הצליל, אך זה מעבר לכוחותיה. ניר צורח שוב ומילות האיום נבלעות בצעקה. גאליה מתנדנדת בקדחתנות מתוך פחד. אני עושה צעד קדימה, מסתכלת לניר בעיניים ואומרת: “אל תצעק עליה.” ופתאום העולם המסודר שלנו מיטלטל, מתלקח ומתנפץ. ניר מכה אותי, מעקם לי את הידיים, קורע לי את החולצה. בתוך חיזיון החושך הבוער מתגלה לי הדיבר הראשון והיחיד של מחלקה סגורה: את זבל ותמותי כמו זבל. באמונה שלמה אני כורעת ברך בפני אלוהי הטירוף. אמת כה זכה מעולם לא נגלתה לי. שגיתי באמונות טפלות של אהבה וחמלה, תעיתי בסבך הרוח, לשווא נטיתי אחרי הלב. תוקפי היה לנביאי ובעוד גופי בער בין ידיו, באתי בחיק הדת היחידה האפשרית לחולי הנפש.

*

משחק האש 

חולה נפש צלוב על מסך הטלוויזיה. אח עייף מביט במסך ורושם את תנועותיו של ישוע המשוגע, ישוע הערבי, חאמיס שמו. חאמיס שוכב במיטה בחדר קשירות. ידיו ורגליו קשורות ברצועות עור לקורות המיטה, רצועות חודרות לבשרו המאדים, המכחיל ולבסוף המצהיב. חאמיס שר בערבית, שיר אהבה או שיר מלחמה, שתיהן רחוקות ממנו כרחוק ישועה מישוע. אנחנו עדר שפוף פעור פה שהתקבץ ליד עמדת האחיות ומביט בחאמיס הצלוב. זאת הטלוויזיה של המחלקה הסגורה. תמיד יש מישהו בחדר הקשירות או בחדר הבידוד, תמיד פניו הבוכות, השרות, המקללות, המתחננות מוקרנות על המסך בעמדת האחיות ואנחנו מביטים, אוכלים אותו בעינינו, לחם מוחנו היחיד.

חאמיס נצלב מרצונו הטוב. הוא הרגיש את חיית האש עולה בתוכו ורדף אחרי האחים, דרש והתחנן. האחים נזפו בו, התנערו ממנו ולבסוף לא יכלו לשאת עוד את רדיפותיו. עכשיו חאמיס שר לכל המחלקה, לא כולם מבינים ערבית, אבל יש כל כך מעט מוזיקה בחיינו.

פותחים את החצר ואנחנו שוכחים מחאמיס בן רגע. אח שם על שולחן העץ בחצר לוח שחמט, פותח אותו ומסדר את הכלים. אחד החולים מצטרף אליו, בוחר לבן. אני מתבוננת במשחק. מעולם לא שיחקתי שחמט, אני אפילו לא מכירה את החוקים, אבל אני מתבוננת ולאט לאט הכול מתבהר לי. אני רואה מלחמה קרה, חכמה מתרחשת מול עיניי. האח מנצח שוב ושוב. החולה פורש מאוכזב. האח מתלקק כמו שועל שאכל תרנגולת, הוא לא שָׂבֵעַ, הוא מחפש קורבן נוסף. מבטו נופל עלי. “את יודעת לשחק?” הוא שואל. “קצת” אני עונה. לו היה שואל לפני חצי שעה, הייתי עונה “בכלל לא”, אבל אחרי שלושים דקות של התבוננות עמוקה אני מרגישה בעלת עוצמה. הוא זורק לי את הכלים השחורים ויוצא לפניי על סוס לבן של מנצח מראש, מוקף פמליה צחורה כשלג, גאה ויהירה. אני מסדרת את הכלים בעודי מציצה בסידורו של יריבי, כדי לא לטעות. הוא עושה מהלך זהיר, זהיר מאוד, צעדו של מלך חסכן ששומר את הכוחות העיקריים לקרב אמיתי. אני מביטה בכליי והם מתנערים, פורשים כנפיים ושואגים. חיות שחורות מהלכות לפניי על הלוח, עיניהן בוערות וידי שולטת בהן שליטה מוחלטת. אני נוגעת בסוס שחור פרוש כנפיים. הוא עף על יריבי, פורץ למרחבו הפרטי ומבעיר את הלוח באש שחורה, מפזר יהלומים שחורים על משבצות לבנות וקופא בלוע פעור, בעיניים אדומות הנעוצות בעיני האח. האח נרעד, מביט בי משתומם וחושב ארוכות לפני המהלך הבא. לבסוף הוא עושה צעד נחוש וחכם. המשחק מתחיל. ברשותו של הצבא הלבן חוכמה, שרירים ולהבים חדים. ואילו הצבא השחור נלחם במעוף כנפיים איתנות, באש טמירה, באוצרות הדרקונים הנעלמים, בעוצמת החלום, בטירוף הדעת המוחלט. מהלכיי מוזרים, בלתי רגילים. “משוגעת!” צועק האח, “איפה ראית מהלך כזה??!” ואני עונה בהתלהבות: “בטח משוגעת! שכחת איפה אנחנו נמצאים?!”. לוח השחמט רועד ומעלה עשן. חולי נפש ואחים התאספו סביבנו מרותקים למשחק. “אני אקשור אותך, מופרעת!” צוחק האח, “תעשי דואט עם חאמיס”. כולם צוחקים, וגם אני, אף פעם לא נהניתי ככה. שחמט זה אדיר!

הלבנים מנצחים. יריבי מתנשף בכבדות, הוא בכלל לא שמח. צבאו מותש ומרוקן, הניצחון דרש מאמץ על מלוחמים למודי קרב. “כמה שנים את משחקת?” שואל אותי האח ביראת כבוד. ואני עונה: “שלושים וחמש שנים של שוטטות בעולם הרפאים, שלושים וחמש שנים יד ביד עם טירוף הדעת וחצי שעה של צפייה במשחק שחמט.”

החצר נסגרה, נכנסנו וראינו את פניו הצוחקות של חאמיס על המסך. חיית האש שבחדר הקשירות עינגה אותו בדרך שלה, עונג שרק משוגע יכול לרדת לסופו.

***

שרה כוי עלתה מאוקראינה בשנת 1996 כחלק מחזרה בתשובה. למדת עברית באולפן בקיבוץ דתי שדה אליהו ובהמשך למדה במדרשה חרדית “נווה ירושליים”. היא עזבה את המדרשה באופן פתאומי והלכה ללמוד קולנוע בתל חי, תוך כדי תהליך של חזרה בשאלה. לקראת סוף הלימודים, כשהעברית היתה מספיק טובה, החלה לכתוב שירה. בעקבות בעיות נפשיות נכנסה למסגרות של בריאות הנפש, שם עברה להתגורר ב-12 השנים האחרונות, ושיפרה בד בבד את העברית שלה. בשנת 2010 פורסמו לראשונה שירים שכתבה בכתבה העת”מטעם” בעריכת יצחק לאור. מאז פרסמה במקומות נוספים, ובקרוב עומד לצאת לאור ספר השירים הראשון שלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.