ביקורת ספרים: “שקשוק המפתחות” מאת פיליפ קלודל

“שקשוק המפתחות” הוא ממואר שכתב הסופר הצרפתי פיליפ קלודל אחרי 12 שנים בהן העביר שיעורים בספרות ושירה לאסירים בבית כלא. הקריאה בממואר היפה והעגום הזה, גורמת לקורא להרהר בלי סוף, במיוחד לאור העובדה שקלודל עצמו מהרהר בפונט רם על חוויותיו בכלא, ולא מגיע למסקנות חותכות באף נושא.

מהו בעצם בית כלא? “במילה בית,” כותב קלודל כשהוא מדבר על הצירוף בית-כלא, “בדרך כלל יש הרבה חום, אינטימיות. אולי גם מחשבה על משפחה”. הוא לא מוסיף, אבל הקוראים יכולים להשלים בראשם את התמונה שנוצרת כשמצרפים את המילה ‘בית’ למילה ‘כלא’.

בית כלא הוא מקום מחוץ לחיים הנורמטיביים; אקס טריטוריה. לכן לרובנו לא איכפת באמת מה קורה שם. לשם מושלכים הרעים, אלה שסרחו, וזה הכל. אבל קלודל מאלץ אותנו להתמודד עם העובדה שיש אנשים שחיים שם – גם אם הם אנשים שעשו מעשים נוראיים; יש לאנשים האלה שיגרה, לרוב אין להם תקווה, ובעיקר יש להם חוקים. “הכלא הוא מקום שיש בו אינספור חוקים לא כתובים, שאין עליהם עוררין,” מספר קלודל, “אבל הם תמיד נאכפים”. מדובר באנשים שכל הזמן צופים בהם (כמו בפנאופטיקון הנודע), ואנשים שנמצאים במאבק תמידי – עם עצמם ועם הפשעים שביצעו, עם המשפחות והחברים שלהם בחוץ, עם החברים שלהם לבית הכלא, עם הסוהרים, עם בתי המשפט, עם היצרים שלהם ועם מה לא. אם נרצה, אפשר כמובן להשתמש בכל המאבקים האלה כמשל למאבקים הפנימיים של בני האדם, כשהחברה צופה ומפקחת עליהם (ועוד על כך תוכלו לקורא בהתייחסות של פוקו לפנאופטיקון של ג’רמי בנת’ם).

לאורך כל הספר קלודל מבקר את עצמו. כשהוא מספר על ביקור שערך בכלא דידייה דקואן – מי שיצר עיבוד טלוויזיוני לרוזן ממונטה כריסטו –  הוא כותב: “[העיבוד] הפך אותו לכאורה למומחה לשהייה במאסר. כך הוא חשב, בכל מקרה. וגם מה שהניע אותו לבוא, העיקרון של המעשה הטוב וזה של המצפון הנקי. לא יותר מקלאסי מאוד ובנאלי מאוד. בקיצור, הנימוק הידוע. אני עצמי, מה באתי לעשות בכלא במשך זמן רב כל כך, חוץ מאשר להצדיק את שנת הישרים שלי?”

כלומר, קלודל לא רואה עצמו כאדם מצפוני במיוחד בעקבות עבודתו בכלא. הוא גם מודה שהעבודה גרמה לו להדחיק את הפשעים הנוראיים שביצעו האסירים, והוא יצר, כמו בקולנוע, מעין מחיצה בין האדם שעומד מולו לבין ממשות הפשע שהוא לכאורה ביצע. הבעיה הזו מתגלגלת גם לפתחו של הקורא. לאורך הספר קל לשכוח שהאנשים המדוברים, שחלקם מִסְכֵּנים וחלקם משעשעים, ביצעו פשעים נוראיים, ואולי מבחינה מוסרית לא מגיעה להם אפילו טיפה מהחמלה שלנו. אבל חובבי ספרות כבר מכירים את הדואליות הזאת שיוצר האנטי-גיבור; האם אפשר וצריך להזדהות עם דמויות נאלחות כמו רסקולינקוב מה”חטא ועונשו” והומברט הומברט מ”לוליטה”? הפורמט הספרותי שהפך אותם לגיבורים מאלץ אותנו להזדהות איתם כמעט מתוך אינסטינקט, אבל המוסר משמש כפסי האטה לאורך העלילה שדורשים מאיתנו לקיים חשבון נפש על כך שהזדהנו איתם.

גם הומור קיים בספר, בעיקר הומור שמבוסס על התנגשות בין עולמות שונים של שפה או תרבות. כך למשל מספר קלודל שהוא החליט לקריא יום אחד שיר של פול ולרן – שיר שנכתב כשולרן היה כלוא בבלגיה: הרקיע מעל הגג/ כה כחול, כה שלו/ עץ מעל הגג/ מנענע ענפיו; “האסירים האזינו,” מדווח קלודל, “ולאחר שתיקה שדמיינתי לעצמי שהיא מכסה על סערת רגשות, שאל מישהו מהם: ‘הוא היה הומו, נכון?'”

אם נחזור לרגע לביקורת העצמית של קלודל, הרי שבסוף הספר הוא מעמיק בה במיוחד כשהוא מצהיר על כך שהעדות שהובאה בפנינו היא למעשה עדות שקר, כיוון שהוא, נותן העדות, לא ישן יום אחד בכלא, ורק צפה בו כאורח. אבל למרות הביקורת העצמית הזאת, ההצצה של קלודל בשיגרת חיי הכלא מאפשרת נקודת מבט שרוב האנשים שחיים בכלא לא מסוגלים לה; הוא בא במגע הן עם האסירים והן עם הסוהרים, ומצליח לשקף בבהירות ובדיוק את הדינמיקה השוררת ביניהם. העובדה שהוא אדם נורמטיבי, ולא פושע, דווקא עוזרת לו לשמש כגשר עבור הקוראים בין העולם שבחוץ לעולם שבפנים.

 פיליפ קלודל (Credits photo: houyet-foto.be)

“שקשוק המפתחות”, אם כן, הוא ספר מעניין וקריא, שמפנה זרקור אל עבר אותם תחומים שהחברה המודרנית מעדיפה לסלק מתודעתה. הוא קצר (כ-43 עמודים בדיגיטל שאמורים להגיע לכ-80 עמודים בפרינט) ויכול לעניין במיוחד אנשים שמתמודדים על בסיס קבוע עם אוכלוסיות שמוגדרות כחריגות (מורים, אנשי חינוך מיוחד, פסיכולוגים וכיוצ”ב).

אבל כפי שקלודל מתריע, אף אחד לא יכול לדעת אם ומתי הוא יצטרך להתמודד עם אותה יישות שנקראת בית כלא; הוא מונה את כל אותם בעלי מקצועות “מכובדים” שנכנסו לכלא ועוררו תדהמה: רופא, קצין משטרה, מנהל חברה, בעל חנות, ראש עיר, מהנדס, סוציולוג; עורכי הדין של האסירים האלה ניסו להשתמש באותה תדהמה על מנת להסביר שהלקוח שלהם סובל בכלא הרבה יותר מהאחרים “כי הוא כלל לא התכונן לזה”. אחרי שקלודל מצטט עורך דין כזה, הוא כותב: “שמעתי אותו. התכוננו לכלא. כולכם”.

ראו הוזהרתם.

_______________

שקשוק המפתחות, פיליפ קלודל. מצרפתית: שי סנדיק. הוצאת סנדיק ספרים. 80 עמ’, 50 ש”ח (בדיגיטל – 25 ש”ח).

ציטוט נבחר:

מעולם לא חשתי בסכנה בכלא, כפי שאני חש לעתים ברחוב, במטרו, מול כלבים ענקיים בעלי ראשים מזוויעים, או יותר מזה, מול הבעלים שלהם.

על הספר ברשת:

לאתר הבית של סנדיק ספרים לחצו כאן. 

להזמנת הספר ישירות מסנדיק ספרים (בהוצאה דיגיטלית או מודפסת) לחצו כאן (הספר קיים גם באתרים אינדיבוק ובוקסילה). 

לקריאת פרק ראשון מהספר לחצו כאן.