סיפור קצר: “הבלרינה של מפעל השימורים” מאת כרמית גלבוע

הבלרינה של מפעל השימורים

 

שבע שנה אני לעבוד במחלקה של אריזה במפעל של שימורים, ‘טבע שימור’ באשדוד.

אני קמה כל בוקר בשש וחצי בבוקר, שותה תה, אוכלת ביסקוויט פתי בר ומחכה על מדרכה ליד בית שלי להסעה למפעל. שם, אני עומדת כל היום על רגליים שלי, אורזת חבילות של קופסאות שימורים. משה לוי, זה מנהל עבודה שלי, עומד לי ככה על ראש, כל היום! שותה דם, קרוואפייץ’ זה, זורק עליי הערות: “מה קורה איתך, נטשה, הגעת היום בלי כוח לעבוד, קדימה תגבירי את הקצב, את שומעת אותי?” ואני מרגישה איך ורידים ברגליים שלי מתנפחים, שטותי חוצ’יש, מתחשק לי להעיף עליו איזה פחית ישר לראש שלו, פשוט נמאס לי משמגג זה ומאיך שהוא מדבר אלי. ואני מחזיקה פחית ומרימה אותה ככה, למעלה ופרצוף שלו מולי, ואני יכולה לראות אותה עפה באוויר ופוגעת בראש שלו בום! ואז מנהל עבודה נופל על רצפה, מת. קפוט.

אבל אני לנשום עמוק. אההה. ולהוריד לאט יד שלי ולהחזיר פחית למשטח ולזרוק אותה בכל כוח שיש בידיים שלי, לתוך קופסה. ואז אני מסתכלת על שעון ומחכה שכבר תגיע הפסקת צהריים ואני ללכת לחדר-אוכל ולשים על צלחת שניצל ופירה, ובזמן אוכל, אני אסתכל בטלוויזיה שמחוברת לקיר, בפרקים של הקלטה, של התוכנית המצחיקה הזאת, ‘הישרדות’, ואני לחשוב לעצמי, איך חבורה של אידיוטיות אלו עזבו בית שלהם והלכו להם לגור באי בודד, שאין בו אוכל, אין בו כלום וכל מה שמעניין אותם זה להתעסק בשטויות. אבל אני גם לקנא בהם על אומץ זה שהיה להם לעזוב הכל; חיים שלהם, עבודה ומשפחה ולברוח ככה למקום אחר. ואז אני נזכרת בחיים שלי שהיה לי שם ברוסיה לפני שעליתי לארץ. למדתי באקדמיה למחול והייתי רקדנית בלט אצל להקה של בוריס אייפמן והופעתי על במות וגם ב”אנה קרנינה”, והרגשתי שאני לגעת בשמיים והרווחתי כסף והיה לי טוב, מאוד טוב. אבל אחרי שמונה חודש, באחד האימונים, כשהייתי ככה באוויר… בום! נפלתי פתאום ככה, לא טוב, על רצפה ונקרעה לי אחת רצועה של מפרק קרסול ועברתי ניתוח וגם פיזיותרפיה, אולי אני לחזור לרקוד יותר מדי מוקדם, ומצב של קרסול הידרדרה ככה מאוד ואז הפסקתי להופיע לגמרי, כי פציעה היתה קשה, ולא הצלחתי לעשות שיקום. ואז מנהל של להקה קרא לי ואמר: “נטשקה, את יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך וכמה את רקדנית מוכשרת, אבל בגלל מצב שלך זה, את לא יכולה יותר להישאר בלהקה ולהופיע. ואני לעזוב מה שאני הכי אהבתי בעולם לעשות. ריקוד היה חיים שלי. ואז אני הכרתי את ולדיק, ונכנסתי פתאום להיריון, וכשכבר גיליתי זה, היה מאוחר מדי להפיל, ואז הוא אמר שאין ברירה, והכי כדאי שנעלה לישראל, כי זאת מדינה שנותנת כסף למי שבא חדש ויש לו ילד. ואחרי ארבע חודש כשכבר הייתי בחודש תשיעי, עלינו לארץ ומצאנו דירת שיכון כזאת קטנה של שניים וחצי חדר ביוספטל, באשקלון.

ילדתי את טניה ביום שני בצהריים, בשעה שתיים עשרה וחצי, בדיוק לפני עשר שנים.

היא היתה תינוקת בריאה ויפה, הכי יפה בעולם. מיה קראסביצ’ה.

בבוקר היו צירים חזקים כאלו. ולדיק הזמין מונית שהסיעה אותנו לבית חולים וכל הדרך הוא שרק וליטף לי ככה יד, מעודד אותי לקראת לידה של תינוקת שלנו.

לא היה כוח. צירים לגמור אותי. הרגשתי שגוף נקרע מכאבים ועומד להתפרק.

היה לי כאבים בגב למטה ובעצמות. הוורידים בכפות רגליים היו נפוח נורא, ופנים שלי היו רותחות אש. הזעתי בכל הגוף וקיללתי כולם שם בבית חולים. הרגשתי פופיק בולט בבטן שלי, מתנפח ככה, נמשך החוצה, עומד לצאת מתוך בטן ענקית שלי. אחרי שתי שעות נתנו לי זריקה בגב שלי, אבל תינוק לא לצאת.

“אין פתיחה,” אמרו לי שם.

כשהתחננתי לפני דוקטור מיילדת לניתוח, הגיעו פתאום צירים אלו של לחץ וצ’יק צ’ק הופ,

טניצ’קה נולדה. היא היתה דומה לו לולדיק. מאוד דומה.

לידי שכבה רחל, יולדת מ’שיכון עתיקות’. נולד לה תינוק במשקל של חמש קילו. הוא נראה כמו תינוק סומו.

היא להסתכל בפנים של טניה ואז בי, ולהגיד: “היא בטח דומה לאבא שלה, כי לאמא היא לא דומה”.

בעלה בקושי הגיע לבית החולים, גם ולדיק לא.

“מסכן כפרה עליו, הוא נשאר לטפל בארבע הקטנים בבית,” אמרה, “יש לך עוד ילדים?”

“לא!” צעקתי, “וגם לא רוצה שיהיו לי, כי לידות הורסות גוף של בלרינה.”

יותר היא לא דיברה איתי, רק היתה מסתכלת עליי במבט כזה מוזר כאילו אני משוגעת.

אחרי יומיים וחצי השתחררנו מהבית חולים. הבאנו קטנה הביתה, והשכבנו אותה בינינו, על מיטה זוגי שלנו, ואני נישקתי אצבעות מתוקות שלה והסתכלתי עליה המון זמן, ואהבתי אותה ושמחתי שהיא יצאה מבטן שלי.

ולדיק התחיל לעבוד בתור עוזר של מכונאי במוסך, ובלילות לפעמים היה שומר בבית קפה, למרות שברוסיה היה מהנדס של משאיות ועכשיו עבד במוסך.

ואני הייתי בבית עם טניצ’קה וראיתי איך שגוף שלי נהרס מלידה. הוא היה מקומט וזה עשה אני עצובה, כי לבלרינות יש גוף חלק כזה, מתוח ככה, וכנראה זה הפריע לולדיק, כי חצי שנה הוא לא שכב איתי, אבל אני בטוחה שהלך עם אחרות.

אחת עשרה חודש אחרי שטניצ’קה נולדה הוא עזב בית שלנו.

יום אחד הוא פשוט לקחת מזוודה, לשים דברים שלו בתוכו ואמר: “אני כבר לא רוצה לחיות כאן איתך, אני לחזור עכשיו לרוסיה ואני לשלוח לך קצת כסף משם, אחרי שאני למצוא שם עבודה עוד הפעם.”

“אל תשאיר אותי לבד כאן, אני לא להכיר אף אחד, אני לא רוצה ישראל, כאן קשה. אני לחזור לרוסיה איתך, ולדיק. בבקשה!” בכיתי והחזקתי בגוף שלו ככה, שלא יעזוב.

“אני מצטער, נטשוצ’קה, אני כבר לא רוצה לחיות איתך,” אמר ויצא מבית שלנו.

נכנסתי לדיכאון גדול מזה שנשארתי לבד עם תינוקת. אין עבודה, אין גבר, אין עתיד. קשה.

לא רציתי להיות אמא. לא היה לי כוח בכלל להיות אמא לתינוקת שנולדה לי.

הסתובבתי עם גוש כזה בגרון, אני להרגיש שיש לי חור בבטן שלי שגודל וגודל ועשה לי טעם כמו להקיא כל הזמן, והתחלתי להקיא כי רציתי שחור זה כבר לא יהיה יותר.

לא היה לי תיאבון. אכלתי בשביל לחיות ורק בשביל שחלב שלי לא יפסיק. שנאתי שאכלה מציצי שלי. הסתכלתי על פנים שלה ושונאתי אותה, את טניצ’קה שלי. אני להרגיש כאילו היא רוח רפאה כזאתי שמשתלטת לי על חיים. והיא היתה מסתכלת עלי, המסכנה, במבט כזאתי, כאילו מאשימה שהיא נולדת לאמא שאין כוח לגדל אותה.

ואני ידעתי שילדה שלי צריכה אותי, כמו חמצן בשביל נשימה היא צריכה אותי, ואין לה אף אחד אחר מסכנה. ולי אין כוח לגדל אותה, לטפל בה, לשיר לה, לאהוב ילדה שלי.  ואני רציתי ללכת לישון ולא להתעורר יותר אף פעם.

יצאתי בחוצה והיה חושך ושקט, וקר נורא. נורא. רציתי לברוח. ממנה, מעצמי, מחיים אלה שלי.

והלכתי ברחובות, ולא ראיתי כלום מול פנים שלי. גם לא אוטומובילים שנסעו, וכמעט ונדרסתי.

והתחלתי לבכות. וכל גוף רעד מבכי זה שלי, שהיה כמו צעקות שיצאו לי ישר מלב, ואני לא שמעתי אותם, רק הרגשתי צעקות, עושות לי בום בום בום חזק בתוך כל גוף שלי.

ואני הלכתי והלכתי, ואחר כך גם רצתי, המון, אולי שעות, אולי יותר.

הרגליים כאבו לי וגם צד כאב לי. אפילו מעיל לא לקחתי.

פתאום שמעתי את טניה קוראת לי: “מאמא, מאמא”.

מה עשיתי, מה עשיתי? אוי ווי, אני צריכה לחזור אליה עכשיו. מה עשיתי?

והיד שלי רעדת וגם הגוף, והתקשרתי לתחנת טקסי וביקשתי שישלחו לי מונית.

פחדתי מחיים. פחדתי מעצמי. ולא ידעתי מה לעשות בשביל לסלק פחד זה. היה לי קר כל כך. כפות ידיים שלי קפאות ולא הרגשתי אותם. ואז הגיעה מונית. נכנסתי במהירות פנימה.

“לאן את צריכה להגיע?” הוא שאל והדליק סיגריה.

אמרתי לו כתובת של בית שלי.

“לא שומע אותך, גיברת, דברי בקול רם,”

“יוסטפל 18 ג’. ” אמרתי.

“נו, חרשו, תיסע כבר!” צעקתי.

 

למחרת בבוקר, הלכתי לקופת חולים. נכנסתי בלי תור ורופא נתן לי תרופה למצב שלי ואחרי כמה זמן התחלתי להרגיש קצת יותר טוב.

מישה השכן הנחמד מקומה ראשונה סידר לי עבודה בטבע שימור וטניה נכנסה למעון של נעמ”ת.

ככה החזקתי תשע שנה.

חיים שלי מחורבנים, בלי גבר, לא לבלות, לא כלום. עובדת כמו חמור, כל כסף של משכורת הולך על אוכל, דירה, ילדה, מיסים. ואז אני להחליט שלא רוצה יותר חיים אלה, אין כוח יותר לכלום, רוצה לגמור עם זה.

בדיוק בשעה שתים עשרה ורבע, שמתי קופסה על משטח, והלכתי עם יוליה ושרה האתיופית לחדר אוכל.

פנינה הטבחית חייכה אליי ואמרה: “נטשה, את נראית היום אחרת. נכון שעשית משהו בשיער?” ואני חייכתי ואמרתי: “לא זוכרת. יכול להיות,” וידעתי למה היא שאלה אותי שאלה זאתי.

כי מחר אני כבר לא אהיה כאן יותר.

בשעה חמש אחר-הצהריים פתחתי את הדלת של הבית וראיתי כתמים חומות של עובש על התקרה, מהמבול האחרון שירד, וגיליתי קקה של חתול מזורגג שחירבנה שוב ליד הארגז ולא בפנימה. והרתחתי מים בקומקום, ופתחתי תיק שלי, והוצאתי משם עוגיות שלקחתי כמו כל יום מחדר אוכל של מפעל, וטבלתי עוגיות בתה הרותח וחשבתי על בת שלי, שהשאירה לי פתק שהיא נמצאת אצל ולנטינה השכנה. ואז לקחתי דף ועט וכתבתי מכתב לילדה שלי, לטניצ’קה, והסברתי לה הכל וביקשתי ממנה סליחה על מה שאני הלכת לעשות לעצמי וכתבתי לה שאני אוהבת אותה ושמתי מכתב על שולחן בסלון, ויצאתי בחוצה והתחלתי ללכת.

חיים שלי לא רוצים אותי ואני לא רוצה אותם. עוד מעט זה ייגמר, כל סבל ועצב בחיים שלי. ואני פתאום להרגיש שאני הולכת בתוך מנהרה גדולה, מנהרה של חיים שלי, ואני הולכת ומנסה לגעת בה, בקרן הזאתי של האור שאולי בדמיון שלי, מחכה לי שאני אתפוס אותה. ואני מושיטה אליה יד ולא מרגישה כלום, ני צ’ווי. ואני רוצה לרגע להחזיק אותה ככה, להחזיק בחיים שלי.

אבל אז היא נעלמת פתאום, ואני רעדת, ריקה כזאת בפנימה, כמו צינור חלול, מרגישה בכל גוף שלי את הסוף של חיים. אני לא לנשום. אין אוויר, תיכף זה ייגמר. כל גוף רועדת, שיניים נוקשות, אני עושה פיפי על עצמי, מרגישה חם כזה, נעים, בין רגליים שלי ואני בוכה וצוחקת, ולקול שלי יש מן הד כזה שחותך שקט כמו סכין. ואני נזכרת פתאום בולנטינה שהיתה מביאה לנו תבשילים טעימים כאלו בסירים גדולים והיה להם מין ריח כזה של שמח ושל חיים שלא הייתי יכולה להריח. רק ביום שלפני אתמול היא שלחה לי עם הילדה סיר גדול עם תבשיל כזה, ואני לקחתי אותו וכשלא ראתה, זרקתי לבית שימוש, הורדתי מים ושטפתי את ריח זה של אוכל, כי לא יכולתי לסבול יותר להריח ריח של חיים כזה שיש רק לאחרים. ואני מרגישה כמו בנאדם מתה. עכשיו אני עוצמת עיניים שלי ומחכה לה.

מחר מישהו מהמפעל יפרסם מודעה של אבל בעיתון.

ואני שוכבת עכשיו שקטה, ומחכה שתבוא ושהכל סוף סוף ייגמר כאן, ואז אני ייגע בה, בקרן אור שלי, והיא תחמם אותי כמו שמיכת פוך ואני שוכבת מחכה לה. ואני חושבת על טניצ’קה שלי, ועל כמה שילדה יפה שלי צריכה אותי ושאני כל חיים שלה. ואני נזכרת בהופעה של בלט שלה במתנ”ס, כמה יפה רקדה ואני הסתכלתי עליה והייתי גאה בבת מוכשרת שלי ובסוף של הופעה היא חיבקה אותי ואמרה, “מאמא אני רוצה להיות בלרינה כמוך”.

פתאום אני מרגישה דגדוג מוזר כזה על פנים שלי. היא כאן, קרוב כל כך, והיא מחבקת אותי ומלטפת פנים שלי, ואני מרגישה הרגשה של חום כזה, טוב. והיא זזה במעגלים-מעגלים, שמה על גוף שלי זרמים חשמליים נעימים. מסלקת רוח רע, רוקדת ככה על גוף שלי. אני מתרוממת אחריה וגוף שלי קל כמו נוצה שעף באוויר. רגליים ארוכות, נמתחות על קצות אצבעות.

פלייה, רלווה, פירואט.

***

כרמית גלבוע, ילידת 1972, סופרת ובעלת משרד פרסום, הוציאה בשנת 2012 את ספרה הראשון בסדרת ספרי פנטסיה מד”ב לבני נוער “ייעודו של דן-ההתגלות” (בהוצאת עם עובד) הספר השני בסדרה “ייעודו של דן – המסע הגלקטי” יראה אור בקרוב. בימים אלה עובדת על עריכת ספר הפרוזה שכתבה למבוגרים “צדו המואר של הצל” ועל כתיבת ספר פרוזה דיסטופי למבוגרים.

3 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 6 באוקטובר 2014 ב- 15:51 - Reply

    סיפור קשה. לצערי יותר מדי מוכר ואמיתי.
    מסוג הסיפורים שעדיף שהיו בדיוניים וללא קשר למציאות.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 6 באוקטובר 2014 ב- 17:54 - Reply

    סיפור מדויק, מציאותי ומרגש! כבר ברגע שראיתי שמדובר בסופרת של ‘ייעודו של דן’ הבנתי שהסיפור יהיה איכותי. מאוד אהבתי את השפה שממחישה ומדגישה את המתרחש בסיפור.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) 6 באוקטובר 2014 ב- 19:19 - Reply

    סיפור מקסים ונוגע ללב .הסופרת מצליחה להעביר לקוראים תחושות אמיתיות שגורמות לקורא להזדהות טוטאלית עם הגיבורה. כל הכבוד!

השאירו תגובה