קלאסיקות במבחן הזמן: “גאווה ודעה קדומה” מאת ג’יין אוסטן

חודשים פניתי לעירית לינור באיזשהו עניין שקשור לבלוג, ובמסגרת שיחת חולין קצרה, סיפרתי לה שאני בדיוק מסיים לקרוא את “אנקת גבהים” (את מה שכתבתי על הספר תוכלו לקרוא כאן) ומתעתד בקרוב לקרוא את “גאווה ודעה קדומה” בתרגומה (כל זה כחלק מהנסיון שלי לעקוב אחר ספרים שזכו לחיי נצח בתרבות העולמית). עירית ברכה על הקריאה אבל הוסיפה אזהרה לינורית אופיינית: “שתדע – אתה לא חייב לקרוא את הספרים האלה, כי אתה גבר, ולמרות שהספרים נפלאים – גברים יכולים לקבל מהם פטור, ולראות כדורגל במקום, או לקרוא על מלחמת העולם השנייה ואת הביוגרפיה של סטלין, ותגיד שעירית אמרה שזה בסדר“

כמו רבים מחברי לשמאל המתנשא, גם אני לא שעיתי להפצרותיה (אם כי גם לא התרגזתי מדבריה כפי שמקובל לעשות היום) והתחלתי לקרוא.

(לחצו על התמונה כדי להגדיל)

פתיחת הספר השרתה עלי אווירה נעימה. אני אוהב את האווירה בבריטניה של המאה ה-19, בין אם מדובר ברחובות לונדון המעופשים כפי שמתארים דיקנס או קונן דוייל, ובין אם אלה המרחבים הכפריים כפי שמתארות אמילי ברונטה וג’יין אוסטן. משום מה, התיאורים הספרותיים של בריטניה הויקטוריאנית עושים לי נעים בדמיון.

ובכן, בפתיחת הספר מתארת אוסטן את הכפר שבו חיה משפחת בנט – המשפחה העומדת במרכז הסיפור – וכמיטב המסורת זהו כפר שבו אף אחד לא עושה כלום, שנעים בו בכרכרות, ששולחים מכתבים כל כמה דקות, ושרוב הזמן ההתבלטות העיקרית של אנשי הכפר היא אם לשחק קלפים, לקרוא ספר או לצייר.

הבנטים הם משפחה ממעמד בינוני, אולם כיוון שלמר בנט יש רק בנות, הוא לא יוכל להוריש להן את הונו הבינוני עם מותו. העובדה הזו גורמת למרת בנט ולחמש בנותיה (ג’יין, אליזבת, מרי, קיטי ולידיה) להבין שעתידן תלוי במידה רבה בבעלים שיצליחו להנשא להם. זהו למעשה המנוע של הסיפור.

אל הכפר שבו חיה משפחת בנט מגיע יום אחד רווק עשיר בשם מר בינגלי ואליו מצטרף חברו העשיר לא פחות – מר דארסי. מר דארסי הוא טיפוס גאוותן, אך הוא מוצא את עצמו חושק באליזבת בנט (שהיא למעשה גיבורת הסיפור), על אף מעמדה הנמוך. בתחילה, גאוותו מונעת ממנו להתנהג כלפיה כראוי, ולחזר אחריה בצורה נאותה, אולם מאוחר יותר התנהגותו משתנה.

גם אליזבת היא בחורה גאה, ולאחר שגיבשה דעה לפיה מר דארסי הוא אדם גאוותן ואפילו רע במידה מסוימת, היא מתקשה לשנות את דעתה עליו, אף על פי שהוא משנה את התנהגותו.

ולפיכך – הגאווה והדעה הקדומה, מונעות מאליזבת ומר דארסי לממש את חיבתם אחת כלפי השני.

תוך כדי קריאה בספר, וגם לאחר שסיימתי את קריאתו, תהיתי מדוע הוא הפך לספר כל כך מצליח וכל כך אהוב (בעיקר על נשים, אבל לא רק). מצד אחד, מדובר בסיפור אהבה שמצליח להמנע מכל מלכודת קיטש שאורבת לו, וזה מקרה נדיר בהחלט. מצד שני, סיפור האהבה הזה לא סוחף במיוחד. הוא קורקטי, כמעט קריר (לא מתוארת אפילו נשיקה אחת), ומלא בפוליטיקות ומזימות מאחורי הקלעים.

אם אשווה אותו לקלאסיקה הקודמת שקראתי – אנקת גבהים – הרי ששם סיפור האהבה בין הית’קליף לקת’י, הוא אובססיבי, משוגע, מלא אפלה, וכאן – אף אחד לא יוצא מכליו. אליזבת ודארסי אמנם עוברים שינוי ומתקלפים מהגאווה שלהם ומהדעה הקדומה, אבל האהבה שלהם לא מגיעה לשיא של ממש. יש בכך יופי מסוים, אבל לא הייתי מצפה שהאיפוק המסוים הזה יסחוף אחריו כל כך הרבה קוראים.

יש שיגידו (ואולי עירית לינור ביניהם) שהסיבה לתמיהה שלי נוכח הצלחתו רבת השנים של הספר, קשורה במין ובמגדר שאליהם אני משתייך; מדובר בספר בנות, ואני זכר חסר רגש ועידון. אבל הרשו לי לקבול על הטענה הזו. אני חושב שההתייחסות לספרים כאלה כאל “ספרי בנות” עושה להם עוול; אף אחד לא חושב להתייחס לאנה קארנינה כאל ספר בנות, אף על פי שהוא עוסק בדברים דומים מאוד. מדוע? כי כתב אותו זכר?

וממילא אני זכר פגום – אני לא קורא ספרי מתח, אין לי אהבה מיוחדת לספרי מלחמה, ואין לי גם אוסף עטים יוקרתי ומהודר. התמיהה שלי לגבי ההצלחה הפנומנלית של גאווה ודעה קדומה קשורה אך ורק לספר עצמו. זה ספר טוב, אבל לא רומנטי במיוחד וגם לא ממש סוחף. 

ואם בנושא המגדרי עסקינן, לאורך הקריאה תהיתי האם הספר הזה אוהב נשים. מצד אחד, הוא שם רבות מהן ללעג: מרת בנט היא דמות תיאטרלית ואובססיבית (כל חייה משוקעים ברצון לחתן את בנותיה); לידיה היא קלת דעת שמתחתנת כדי לפצות על התנהגות לא מהוגנת מצידה; קיטי גם היא קלת דעת ומתעניינת בעיקר בקצינים מהגדוד הצבאי שנמצא בכפר; ג’יין היא יפה ותמימה; ומרי מכוערת ויבשושית. מצד שני, הספר ער לקשיים שלהן, ולמצבן הדחוק בתור כאלה שנדרשות פעמים רבות לוותר על עצמן ועל מאוויהן על מנת להשתלב בחברה ולדאוג לעתידן הכלכלי.

נראה שאוסטן, למרות השתייכותה למעמד כלכלי נמוך ותקוותה להצלחה כלכלית (כך מסופר בפרטים הביוגרפים שמובאים בסוף הספר), מחליטה בכל זאת לצאת נגד הכללים המקובלים בתקופה הויקטוראינית, לפיה אישה צריכה לבחור גבר הראוי לה מבחינה מעמדית, וכזה שיכול לממן את עתידה – מבלי קשר לתשוקתה אליו ולעניינה בו. הדמויות הנלעגות בסיפור, הן אלה שמאששות את הנורמות האלה (לייד קתרין, מר קולינס ומרת בנט), ואילו אליזבת, ג’יין, מר דארסי ומר בינגלי – הם אלה שאמורים להתחבב עלינו אחרי שנפטרו מהדעות הקדומות שלהם, והחליטו ללכת אחר נטיית לבם.

כך שהיחס לנשים בסיפור הזה הוא אמיבוולנטי, ומורכב מאהבה, סלידה, לעג וחמלה גם יחד. סביר להניח שכך הרגישה הסופרת בעצמה כלפי בנות מינה.

לקראת סיום אתייחס לתרגום הספר. אף על פי שעירית לינור לא עוסקת בתרגום למחייתה, כמעט ולא שמתי לב לבעיות כלשהן בתרגום. מלבד ביטוי אחד שנראה לי לא במקומו, ומחסור בהערת שוליים אחת שחשבתי שנחוצה, הקריאה בתרגום שלה הייתה חלקה וקולחת. גם אחרית הדבר שלה הייתה מעניינת ברובה, אם כי לא הסכמתי עם כל דבריה (שוב, אירוע לא שכיח במקומותינו).

ולגבי השאלה הקבועה – האם הספר עומד במבחן הזמן? – התשובה תינתן במתכונת שמעון פרסית: כן ולא.

הספר בהחלט עומד במבחן הזמן בכל הקשור לבהירות הכתיבה של אוסטן; קל לקרוא אותה היום כמעט כפי שהיה קל לקרוא אותה לפני כמאתיים שנה כשהספר פורסם. אולם כפי שנטען לעיל, לא ברור מדוע דווקא הספר הזה זכה לכזאת הצלחה בקרב קהל הקוראים; מדובר בסיפור מאוד מאופק, ולמרות שהוא מהנה, הוא לא מטלטל.

באחרית הדבר מספרת לינור על מספר העיבודים הפנומנלים שנוצרו לסיפור הזה לאורך השנים (כולל אחד שלה שלא הוזכר – סדרה בשם ‘מה שנחוץ לרווק’, ששודרה לפני כמה שנים בכבלים); קיומם של העיבודים האלה הוא, לדעתי, אחת הסיבות העיקריות שבעטיין כדאי לקרוא את הספר. גם אם הבעתי תמיהה מסוימת לגבי סיפור האהבה המאופק בין אליזבת למר דארסי, הרי שהסיפור הזה הוא אבן דרך בתרבות העולמית (או לפחות זו המערבית), ולכל אדם כדאי להכיר את אבני הדרך של תרבותו (ושל תרבויות אחרות); לפיכך, “גאווה ודעה קדומה” הוא בבחינת ספר חובה, ולהבדיל מרוב ספרי החובה שהפכו לאבני דרך בתרבות – מדובר גם בספר מהנה ברובו.

 __________________

גאווה ודעה קדומה, ג’יין אוסטן. מאנגלית: עירית לינור. הוצאת כתר. 390 עמ’, 89 ש”ח.

ציטוט נבחר:

איזה ביש מזל הוא שיש לך תשובה הגיונית, ושאני הגיונית עד כדי כך שאקבל אותה!

על הספר ברשת:

אריק גלסנר, “מבקר חופשי”

מחקר על פעילות המוח בזמן קריאת ספרים של ג’יין אוסטן