ראיון: תמי לבנת מלכה מראיינת את עודד כרמלי – עורך כתב העת “הָבָה לְהַבָּא”

מאת | 2014-09-23T13:23:11+00:00 23 בספטמבר 2014|קטגוריות: ראיונות ספרותיים|Tags: , , |3 תגובות

תמי לבנת מלכה נפגשה עם עודד כרמלי לראיון בעקבות פרסום הגיליון הרביעי של כתב העת “הָבָה לְהַבָּא”. היא חשבה שהם ידברו על פרוזה, שירה ואוונגרד, אך לא ציפתה שהשיחה תגלוש למחוזות מרתקים של חקר החלל, מטאמודרניזם וטרנסהומניזם. ראיון ספרותי לא שיגרתי.


של מי הרעיון להקים את כתב העת?

הרעיון היה ליצור כתב עת קדוש. אחרי שערכתי את “כתם”, שהיה בועט וקופץ כחמור, רציתי לעשות משהו חדקרני יותר. רעואל שועלי היה שותפי הראשון, והיום כל חברי המערכת – ג’רמי פוגל, רועי כספי וגבריאל מוקד – הם חלק בלתי נפרד מקרן חד הקרן הזה. גם יואב עזרא במערכת, אבל זה שונה כי אנחנו סוגדים לו. הוא המשיח.

מי הגה את שם כתב העת, ומה משמעותו?

חיפשתי שם שהולך קדימה באקלים תרבותי שהולך אחורה (אחורה ל-67′, אחורה לסבא העיראקי, אחורה לציידים-לקטים), אבל הולך אחורה ביחד (באקלים תרבותי שהולך רק בנפרד וכנגד). ובשתי מילים: הבה להבא!

hava_0004_02_web (3)

מדובר בכתב עת מודפס, מושקע מאוד שמחולק בחינם.

כן, וזאת מבלי לקבל שקל תמיכה מהמדינה, מהעירייה או מהכנסייה. כל גיליון חדש של “הבה להבא” מודפס ב-5,000 עותקים ומחולק חינם אין כסף (ויש בעד מה!) ברחבי הארץ ובמרחבי הזמן. זהו מגזין השירה העברית הנפוץ בישראל, ואלא אם כן חייזרים קוראים עברית: ביקום!

ובכל זאת, איך אתם מממנים את הוצאתו?

קצת פרסומות והרבה הופעות. במובן מסוים אנחנו סוג של להקת רוק או כת דמוקרטית. הגיליון הנוכחי, למשל, מומן ברובו על ידי ערבי שירה שבועיים שערכנו ב”הר סיני” וב”סודה בר”, וגם מהופעות גדולות יותר כמו ערב המחווה ללוויין “קאסיני” שערכנו במסגרת הלילה הלבן של עיריית תל אביב.

בכמה מילים, איך אתה מגדיר את כתב העת?

“הבה להבא” הוא כתב עת מטאמודרניסטי וטרנסהומניסטי. אנחנו קוראים בו לחיסול “המציאות הישראלית” באמצעות שירה אסקפיסטית. כי אין בכלל ספק ששירה מינורית, לוקאלית ופרוזאית מתארת טוב יותר את מציאות חיינו המינורית, הלוקלית והפרוזאית – אבל שירה אסקפיסטית מתארת טוב יותר את חיינו כפי שהם יכולים להיות.

טרנסהומניזם זו גישה פילוסופית שמבקשת להתגבר על המגבלות הביולוגיות של האדם באמצעות קידמה טכנולוגית. הטרנסהומניזם שואף להפוך את האדם לפוסט-אדם עם יכולות פיזיות, אינטלקטואליות ופסיכולוגיות חסרות תקדים. כמי שמאמין בקידמה טכנולוגית, מפתיע שכתב העת מודפס ולא מקוון, בין השאר משום שהאינטרנט מספק חשיפה רחבה הרבה יותר.

אני בעד שעצים יהפכו לשירים. אני בעד שהכל יהפוך לשירים. אני רוצה שכל היקום יסודר בצורה של שיר. כוכב הלכת שבתאי, למשל, יהיה הרבה יותר מועיל ומעניין כחיריק בשיר של יונה וולך. חוץ מזה יש לנו עמוד בפייסבוק, ויש גם את הפייסבוק האישי שלי, ובשניהם אנחנו מעדכנים לגבי הופעות וכדומה.

10473785_722757341128742_5452890943498003386_o (1)עודד כרמלי. צילום: ליאור קסון

אבל מה לגבי שמירה על הטבע, איכות הסביבה?

הייתי אומר ש”ישראל היום” עושה קצת יותר נזק מ”הבה להבא”, גם במישור הסביבתי. אבל לעיקרו של עניין: אני נגד הטבע. הטבע הוא רע מעצם היותו טבעי, הטבע אכזר מטבעו. ראית פעם נשיונל ג’אוגרפיק? אני נגד כל סוג של שמירה ושימור ובעד הנדסה מחדש ובמודע.

זה מוביל אותנו לתפיסות האוונגרדיות שלכם, הבאות לידי ביטוי בכתב העת באמצעות דיאלוג עם שתי הנחות יסוד (שיש סביבן הרבה מחקרים מדעיים) – שישנן הרבה צורות חיים, ושכנראה קרה להן משהו בדרך.

אנחנו נגד כל הבעד והנגד הרגיל. אנחנו מנסים להיות פוליטיים בעניינים שאינם אקטואליים, מתוך הנחה שמה שהיה אקטואלי נשטף בזרם האירועים ואין לו כל חשיבות לגבי גורל האדם. ואני חושב שאי אפשר להיות אוניברסליסט, כלומר יקומי, מבלי להתייחס ברצינות לשאלת החייזרים. אם ישנה ציוויליזציה חייזרית מפותחת, איך נראה המוסר שלהם? ואיך נראית השירה שלהם? בלי תשובות לשאלות האלה לעולם לא נדע מה אוניברסלי ומה מקרי כאן בכדור הארץ. חוץ מזה, אני רוצה וצריך לדעת אם אני חוליה מפגרת בשרשרת או האלוהים בפועל של היקום. שימי לב שבכל גיליון, לצד התאריך הלועזי, אנחנו מציינים איפה נמצאים וויאג’ר 1 ו-2.

כן, שמתי לב. אתה מוכרח להסביר לי.

אלו שתי חלליות של נאס”א ששוגרו ב-77′, כאשר כוכבי הלכת הסתדרו באופן שאפשר את חקר כוכבי הלכת החיצוניים. אחרי שהם סיימו את ה-Grand Tour, שני הוויאג’רים יצאו ממערכת השמש. הם עכשיו בחלל הבינכוכבי. כלומר, בשום מקום. וויאג’ר 1 הוא הדבר האנושי הרחוק ביותר מנפתלי בנט, וזו הפרספקטיבה שאני מחפש במשורר: 90 מיליארד ק”מ מבנט.

בוא נחזור אל הפרוזה והשירה. אילו טקסטים מתפרסמים בכתב העת?

שירה עברית מקורית, פרוזה ניסיונית, מסות משמעותיות ומניפסטים עם המון סימני קריאה!, לצד מדור מיוחד המוקדש לשירה אנגלית עכשווית המובאת בשפת המקור וללא תרגום (והפעם: ספיישל אמריקה!).

למה אתה מתכוון בפרוזה ניסיונית?

לא מעניין אותי לפרסם סתם סיפור טוב. בשביל זה יש מספיק הוצאות ספרים וכתבי עת שמקבלים מספיק כסף מהמדינה כדי להיות “טובים”. אותי מעניין לפרסם טקסטים אוונגרדיים. אני לא מנהל מוזיאון, אני מנהל מעבדה.

אני רוצה לחזור לעניין הדפוס. איך אתם מקבלים פידבק? איך אתם בכלל יודעים אם מישהו קורא אתכם? הרי באינטרנט הרבה יותר קל לקבל אינדיקציה.

כאמור, יש לנו דף בפייסבוק, וחוץ מזה דווקא בהפצה חינמית-רגלית האינטראקציה צפופה בהרבה. לגבי הביקוש, את ה-5,000 הקודמים שרפנו בקצת פחות משלושה חודשים. אנשים ועסקים מתקשרים או כותבים ומבקשים עוד.

ההתרשמות הראשונית שלי, כשרפרפתי בגיליון, הייתה שאתם לא ממש לוקחים את עצמכם ברצינות (למשל, הגיליון הנוכחי מוקדש למדוזות). אבל למעשה מדובר בטקסטים עמוקים ומורכבים.

הקריאה ב”הבה להבא” דורשת מאמץ. זו לא קריאה מהנה או קריאה שתגרום לך לקפוץ מהכיסא ולהגיד “כן! אני כל כך צודקת ומוסרית – בדיוק כמו שחשבתי!”. אנחנו מנסים לחולל שינוי תודעתי.

כעורך כתב העת, כאשר אתה קורא טקסט שמעניין אותך אבל דורש עריכה יסודית – תבחר לפרסם אותו?

בהחלט. אני עורך את רוב הטקסטים שמתפרסמים. אני גם מציע משוב למי שרוצה, גם כשמדובר בטקסט שאני בוחר לא לפרסם.

זה מרשים מאוד ולא מובן מאליו. לסיום, יש משהו שהיית רוצה להוסיף?

כן: עלינו להפוך את כל היקום למוח אחד גדול, אחרת כל זה לא שווה. כמו כן, אני רוצה להודות למעצב כתב העת, עידן אפשטיין מהסטודיו Über. הוא האדם היחיד שאני מרשה לו לצעוק עלי – ולא בכדי.

***

עודד כרמלי, יליד 1985, משורר, עורך, עיתונאי ופעיל חברתי. ספריו שראו אור: “עורשלד” (שירה) הוצאת עכשיו (2007); “כלכלת בית” (רומן) הוצאת כתר (2009); “ליקום אין אופוזיציה” (שירה) הוצאת אחוזת בית (2010). לעמוד הפייסבוק של כתב העת “הבה להבא” לחצו כאן. ולקריאת “אנתולוגיה זעירה” מתוך הגיליון החדש של “הבה להבא” לחצו כאן (האנתולוגיה פורסמה באתר “הפתיליה”). 

תמי לבנת מלכה, כותבת ומלווה אנשים בכתיבה, לקטורה וחוות דעת ספרותית. עובדת בימים אלה על קובץ סיפורים פרי עטה . סיפורה “איפה הראש שלי” הופיע בתוך האנתולוגיה הדיגיטאלית “כל הלילה השמים נופלים עלי” (בהוצאת בוקסילה), וסיפורה “האישה שלא חיבקו” פורסם בכתב העת “עיתון 77”. 

3 תגובות

  1. יותם שווימר 23 בספטמבר 2014 ב- 13:59 - Reply

    כמצופה, ראיון מעניין מאוד, חללי להפליא!

  2. ענבל אשל כהנסקי 23 בספטמבר 2014 ב- 14:59 - Reply

    תודה מאד על ראיון מרנין!! ומרתק מאד..

  3. הבה לא נרגילה - מרמלדה 27 באוקטובר 2015 ב- 2:07 - Reply

    […] והשד יודע מה עוד, כך שאין לי למה להשוות את “הבה להבא“. אני יודעת רק שהתאהבתי, כי מצד אחד הגיליון שלהם חד […]

השאירו תגובה לבטל